ראשון לציון והעיר האוקראינית סאמאר חתמו על הסכם שיתוף פעולה

העיר ראשון לציון חתמה על הסכם שיתוף פעולה
(ברוסית Соглашение о сотрудничестве) עם העיר סאמאר (אוקראינה, מחוז דניפרופטרובסק).

על החתימה על המסמך הודיע ראש עיריית ראשון לציון רז קינסטליך בפנייתו לתושבים ב-16 בדצמבר 2025.
מצד אוקראינה חתם על ההסכם סרגיי רזניק, ראש עיריית סאמאר.

פרטי תוכן ההסכם, כיווני שיתוף הפעולה הספציפיים, וכן רשימת משתתפים או נציגים נוספים של הצדדים לא נחשפו רשמית בעת הפרסום.

סאמאר

סאמאר — עיר באוקראינה, בגבול האזורים ההיסטוריים זפורוז’יה ונאדניפריאנשצ’ינה, המרכז המנהלי של קהילת העיר סאמארובסקה ושל מחוז סאמארובסקי במחוז דניפרופטרובסק, חלק מהאגלומרציה של דניפרו. העיר ממוקמת על נהר סאמארה, יובל שמאלי של הדניפר, כ25 קילומטרים צפונית-מזרחית לדניפר, והיסטורית מהווה מרכז של האזור האתנוקולטרי האוקראיני פריסאמאריה.

מספר התושבים בסאמאר בשנים שלפני המלחמה היה כ-65–70 אלף איש. העיר התפתחה באופן מסורתי כמולטינציונלית: כאן חיו אוקראינים, יהודים, רוסים ונציגים של קהילות אחרות. גיוון זה השתקף במשך מאות שנים במסחר, במלאכות, בחיים הדתיים ובתרבות העירונית.

התפתחות היסטורית

העיר נוסדה במחצית הראשונה של המאה ה-18 על אדמות חירות הצבא הזפורוז’י. כבר באמצע המאה ה-18 הפכה סאמאר למרכז פלנקת סאמאר, מרכז מסחרי ודת חשוב בפריסאמאריה והעיר הגדולה ביותר של הקוזאקים הנמוכים עד להשמדת סיץ’ זפורוז’יה ב1775.

לאחר ביטול האוטונומיה הקוזאקית, העיר איבדה בהדרגה את ההובלה האזורית בשל התפתחות מרכז המחוז הסמוך — יקטרינוסלב, אך במאה ה-19 קיבלה מעמד של עיר מחוז והפכה לאחד המרכזים הגדולים של האוקראיניות במחוז יקטרינוסלב.

במאה ה-20 העיר רכשה משמעות תעשייתית: ב1935 נבנה כאן המפעל הגדול ביותר בברית המועצות לייצור פח (כיום נ.מ.ט.ז), מה שהפך את סאמאר למרכז מתכות חשוב. במקביל, העיר חוותה את הולודומור, הטרור הגדול, מדיניות הרוסיפיקציה, ולאחר מכן את הטרגדיה של מלחמת העולם השנייה, כולל הכיבוש הנאצי ופשעים המוניים נגד האוכלוסייה האזרחית והקהילה היהודית.

שם העיר ושינוייו

השם ההיסטורי והעממי של העיר הוא סאמאר (בדיאלקט — סאמארי), שמקורו בשם נהר סאמארה. במקורות מוקדמים העיר ידועה גם כסאמארצ’יק ונובוסליצה. שמות אלו שימשו במאה ה-18 והיו קשורים להתיישבות הקוזאקית באזור.

ב1794, לאחר השמדת סיץ’ זפורוז’יה והרפורמה המנהלית של האזור על ידי האימפריה הרוסית, קיבלה העיר את השם הקולוניאלי הרוסי נובומוסקובסק. שם זה היה קשור להעברת מרכז המחוז והיה אמור לסמל את הקשר של האזור עם מוסקבה, תוך דחיקת הטופונימיה ההיסטורית המקומית.

תחת השם נובומוסקובסק התקיימה העיר מ1794 עד 2024, כולל כל התקופות האימפריאליות והסובייטיות. עם זאת, הצורה העממית “סאמארי” המשיכה לשמש בשפה המדוברת עד אמצע המאה ה-20. ב1917–1918 נעשה ניסיון ראשון להחזיר את השם ההיסטורי סאמאר, אך הוא לא מומש בשל אירועי המהפכה האוקראינית.

במסגרת מדיניות המדינה לדה-קולוניזציה של טופונימים באוקראינה התחדש תהליך שינוי השם בשנים 2022–2024.
ב-21 בפברואר 2024 תמך הוועדה המיוחדת של הוורכובנה ראדה בשינוי השם,
ב-19 בספטמבר 2024 אישר הפרלמנט את החזרת השם ההיסטורי,
וב-26 בספטמבר 2024 נכנס ההחלטה לתוקף. העיר חזרה רשמית להיקרא סאמאר, והמחוז — סאמארובסקי.

העידן המודרני והמלחמה

מאז תחילת הפלישה המלאה של רוסיה לאוקראינה סאמאר נמצאת באזור של איום צבאי מתמיד. למרות המרחק מקו החזית, העיר ותושביה סובלים באופן קבוע מהתקפות טילים ומזל”טים על מתקני תשתית במחוז דניפרופטרובסק, אזעקות אוויריות, הפסקות באספקת האנרגיה ותוצאות התקפות על אזורים סמוכים.

הקהילה היהודית בסאמאר: היסטוריה והווה

לקהילה היהודית בסאמאר (נובומוסקובסק) יש היסטוריה ארוכת שנים ומתועדת היטב. על פי מקורות היסטוריים, יהודים החלו להתיישב בעיר בתחילת המאה ה-19, ובסוף המאה הקהילה הפכה לאחת הבולטות באזור.

על פי מפקד האוכלוסין של 1897, בעיר התגוררו כ1,400 יהודים, שהיוו יותר מ11 אחוזים מהאוכלוסייה. בתחילת המאה ה-20 פעלו בסאמאר מספר בתי כנסת, בתי ספר דתיים, ספרייה יהודית, וכן ארגונים קהילתיים. משפחות יהודיות שיחקו תפקיד משמעותי במסחר ובכלכלה העירונית.

במהלך מלחמת העולם השנייה הקהילה היהודית בעיר ספגה אבדות קטסטרופליות. בתקופת הכיבוש הנאצי בשנים 1941–1942 הוקמו בשטח סאמאר ומחוז נובומוסקובסק גטאות ובוצעו הוצאות להורג המוניות. אלפי יהודים נרצחו, מה שהשמיד למעשה את הקהילה שלפני המלחמה.

בעשורים שלאחר המלחמה מספר היהודים הצטמצם באופן חד. החיים הדתיים הוגבלו, חלק ניכר מהשורדים עזבו את העיר.

כיום הקהילה היהודית בסאמאר נותרת קטנה, אך ממשיכה להתקיים בתמיכת הקהילה היהודית של דניפרו. בעיר חודשו שיעורים קבועים ללימוד תורה, נציגי הקהילה משתתפים בחגים ובאירועים דתיים, נשמרת הזיכרון על דפי ההיסטוריה הטראגיים. בסאמאר נשמרו מבנה בית הכנסת לשעבר ואתרים זיכרון הקשורים לשואה.

מה הצהיר ראש עיריית ראשון לציון רז קינסטליך

בהתייחסו לחתימת ההסכם, ראש עיריית ראשון לציון רז קינסטליך הדגיש כי הסכמים כאלה חורגים מגבולות הדיפלומטיה העירונית הפורמלית:

«הפגישות שאנו מקיימים עם ערי העולם — בין אם מדובר בהסכמי שיתוף פעולה או ערים תאומות — אינן מיועדות רק לדיפלומטיה מקומית. אני רואה בהן משימה אמיתית».

לדבריו, בתנאים הנוכחיים קשרים כאלה מקבלים משמעות מיוחדת:

«בימים קשים לעם היהודי ולמדינת ישראל, כאשר האנטישמיות מרימה ראש, והיהודים בתפוצות הופכים לקורבנות אלימות, עבודת ההסברה יש לה כוח, והקשרים הבינלאומיים יש להם משמעות אמיתית».

הוא גם ציין שכל הסכם כזה מחזק את הנוכחות הבינלאומית של ישראל:

«כל עיר שמתחברת לראשון לציון, מתחברת לערכים שלנו, להיסטוריה שלנו ולאמת שלנו. כל הסכם כזה הוא עוד גשר ועוד קול שמספר לעולם מי אנחנו באמת».

מה משמעות ההסכם הזה

עבור ראשון לציון ההסכם עם סאמאר מסמל הרחבת קשרים בינלאומיים על רקע המלחמה באוקראינה ועליית האנטישמיות בעולם, וכן חיזוק הקשרים עם עיר בעלת היסטוריה יהודית מורכבת ומשמעותית.

עבור סאמאר שיתוף הפעולה עם עיר ישראלית הוא צורה סימבולית ומעשית של תמיכה בינלאומית, שמירה על זיכרון היסטורי והשתלבות בדיאלוג גלובלי החורג מגבולות הפוליטיקה האזורית.

בהקשר זה, הסכמים כאלה הופכים לא רק לכלי של אינטראקציה עירונית, אלא גם לחלק מתמונה רחבה יותר — כאשר ערים לוקחות על עצמן תפקיד של נושאי זיכרון היסטורי, ערכים וסולידריות בינלאומית. כך מדגישה את ההיגיון הזה נא-חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency, תוך תיעוד לא רק של עצם החתימה אלא גם של משמעותה העמוקה יותר.