הפגנות באיראן: האם הסלמה למלחמה במזרח התיכון אפשרית?

הפגנות נגד הממשלה באיראן, הגדולות ביותר מאז 2022, נמשכות כבר מספר ימים ויוצאות מגבולות ההתפרצויות הרגילות של חוסר שביעות רצון. דונלד טראמפ הצהיר בפומבי על אפשרות התערבות של ארה”ב במקרה של שימוש בכוח נגד המפגינים. בתגובה, סביבתו של המנהיג העליון של איראן, עלי חמינאי, מזהירה מפני הסיכון לדה-סטביליזציה רחבת היקף של כל האזור.

רטוריקה זו מדגישה: מדובר לא רק על תסיסה פנימית, אלא גם על נקודת חיתוך של משבר פנימי עם לחץ חיצוני.

הכלכלה כטריגר

הסיבה העיקרית להפגנות הייתה ירידה חדה ברמת החיים. קריסת שער הריאל שללה הכנסות וחסכונות מאותם שכבות אוכלוסייה, שנחשבו עד לא מזמן לתמיכה חברתית של המשטר. זהו שינוי איכותי: לא רק קבוצות מסורתיות של לא מרוצים מפגינות, אלא גם אנשים שבעבר היו מכוונים ליציבות בכל מחיר.

עם זאת, הציפיות לקריסת השלטון המהירה לא התגשמו. במקום פיצוץ מהפכני, התגלתה דינמיקה אחרת — הבנה איטית וכבדה של כישלון מערכתי. ההפגנות לא כל כך רדיקליות, אלא מתרחבות ומעמיקות בבסיס החברתי.

את מי מאשימים האיראנים

בתוך החברה האיראנית אין הסבר אחיד למה שמתרחש. יש המאשימים את משמרות המהפכה האסלאמית, ומאשימים אותם במיליטריזציה של הכלכלה ובהרפתקאות חוץ. אחרים רואים באשמים את הפוליטיקאים המתונים — כולל הנשיא מסעוד פזשכיאן — על חוסר היכולת לשנות את הכיוון.

יש גם כאלה שמצביעים ישירות על עלי חמינאי או על מודל השלטון האסלאמי עצמו כמקור המשבר. המגוון של הדעות רחב מאוד, וזה בדיוק מה שהופך לבעיה: החברה מבקרת, אך לא מנסחת פרויקט חלופי אחיד.

השאלה המרכזית נותרת ללא מענה — אם לא מדינה אסלאמית, אז מה במקום?

חולשת האופוזיציה ומגבלות הדיאלוג

האופוזיציה האיראנית נותרת מפולגת וחלשה מבחינה מוסדית. ניסיונות ליצור חזית מאוחדת נכשלים באופן קבוע, מה שמפחית את הסבירות לשינוי פוליטי מהיר. על רקע זה, פזשכיאן מנסה לנהל דיאלוג עם החברה, מה שמבדיל אותו באופן ניכר מקודמיו.

עם זאת, גישה כזו מאזנת על הקצה. עבור חלק מהאוכלוסייה זה נראה כהזדמנות לשינויים אבולוציוניים. עבור האליטות השמרניות — כהפגנת חולשה שעלולה לערער את יסודות המערכת.

ה”ולאית-י פקיה” כצומת מערכתית

עקרון ה”ולאית-י פקיה” הוא עמוד התווך המרכזי של המודל הפוליטי האיראני. המנהיג הדתי העליון שולט לא רק בתחום הרוחני, אלא גם במדיניות החוץ, בצבא, בשירותי הביטחון ובקבלת ההחלטות האסטרטגיות של המדינה. עקרון זה עוגן בחוקה לאחר המהפכה של 1979 ונשאר הבסיס לתיאוקרטיה.

תסריט של שינויים משמעותיים קשור ישירות לדמותו של חמינאי. במקרה של עזיבתו, ייתכן שתיבחן מחדש מבנה השלטון עצמו, אם האליטות יגיעו למסקנה שה”ולאית-י פקיה” הפך למכשול להישרדות המשטר. זה לא בלתי נמנע, אבל גם לא פנטזיה.

לחץ חיצוני והגורם הישראלי

המצב מחמיר על ידי ההקשר החיצוני. ישראל מנהלת בעקביות נגד איראן פעולות מידע, סייבר ופסיכולוגיות, והאיום של הסלמה צבאית ישירה נותר ממשי — במיוחד במחצית הראשונה של 2026.

לבנימין נתניהו חשוב גם לוח הזמנים הפוליטי הפנימי: גורם הבחירות עשוי להשפיע על קשיחות ההחלטות. במובן זה, המשבר האיראני מפסיק להיות עניין פנימי בלבד של טהראן.

טראמפ והסיכון לאפקט הפוך

הצהרותיו של דונלד טראמפ על אפשרות התערבות של ארה”ב עשויות לשחק תפקיד כפול. מצד אחד — זהו אות תמיכה למפגינים. מצד שני — באיראן איומים כאלה נתפסים לעיתים קרובות כהשפלה של הכבוד הלאומי, מה שעלול לאחד חלק מהחברה סביב המשטר.

פזשכיאן מנסה להימנע מתסריט זה, תוך שהוא מתמקד בדיאלוג פנימי ובהפחתת רמת העימות. אך גישה כזו עשויה לעורר תגובה קשה מצד השמרנים הרדיקליים.

חלון של אי ודאות

איראן נמצאת כיום במצב של צירוף נדיר של גורמי לחץ פנימיים וחיצוניים. המשבר הכלכלי, אובדן תחושת הביטחון, איומים אזוריים וטשטוש הלגיטימיות של השלטון מגבירים את הסבירות לשינויים.

עם זאת, החברה האיראנית נותרת הטרוגנית, והתסריטים להתפתחות — מסוכנים מאוד. אין פתרונות מהירים, וכל תנועה חדה עלולה להוביל לא לרפורמות, אלא לשלב חדש של חוסר יציבות.

הקשר המומחיות

הניתוח המחברי מתבסס על הערכותיו של המזרחן והפוליטולוג איגור סמיולוס — המנהל הכללי של המרכז לחקר המזרח התיכון, מומחה להיסטוריה ואנתרופולוגיה תרבותית של האזור.

בדיוק בשילוב המורכב הזה של משברים פנימיים ומדיניות אזורית נבחנת כיום המצב באיראן — ומעקב צמוד אחר התפתחותה נעשה על ידי חדשות ישראל | Nikk.Agency.