הסנאט נגד אשליות: מדוע ארה”ב לא צריכה לחייך לפוטין ולנטוש את אוקראינה

הצהרותיו של דונלד טראמפ על “הארכת המלחמה” על ידי אוקראינה עוררו תגובה נדירה בחומרתה בממסד האמריקאי. ראש ועדת הסנאט של ארה”ב לענייני כוחות מזוינים, רוג’ר ויקר, רפובליקני ואחד הקולות המרכזיים בנושאי ביטחון, יצא בפומבי להגנת קייב — ועשה זאת ללא הסתייגויות דיפלומטיות.

נאומו לא היה רק תגובה לטראמפ, אלא תזכורת מערכתית עם מי המערב מתמודד ולמה המלחמה האוקראינית מזמן חרגה מגבולות הסכסוך האזורי.

ויקר התחיל במסגרת רחבה. לדבריו, העולם נכנס לשלב מסוכן: התפרצויות חוסר יציבות מתרחשות בו זמנית באירופה, באזור האינדו-פסיפי, במזרח התיכון. אך גם על רקע זה הוא מדגיש גורם אחד כהרסני ביותר — המלחמה שפתח פוטין נגד אוקראינה, החירות וכל הסדר המערבי.

הסנאטור הדגיש: במהלך השנה האחרונה הקרמלין לועג באופן מופגן לכל ניסיון להסדר שלום. פורמלית מוסקבה משתתפת בשיחות על שלום, אך בפועל רק מגבירה את המתקפות וההסלמה. זה, לפי ויקר, “שלום במילים” — שירות הניתן בשפתיים ולא במעשים.

התזה המרכזית נשמעת קשה: אוקראינה לא צריכה להיות מוכרחת לוותר על שטחים ריבוניים שהיא שולטת בהם. המשא ומתן לא יכול לתת לפוטין את מה שלא הצליח להשיג בשדה הקרב. כל לוגיקה אחרת, לדעת הסנאטור, תעודד תוקפנות.

דגש מיוחד ניתן על תפקיד ארה”ב. ויקר מתעקש: וושינגטון חייבת להשתתף בערבויות ביטחוניות ארוכות טווח לאוקראינה. אם ערבויות כאלה יוסכמו, הסנאט צריך לאשר אותן ולא להסתפק בהבטחות פוליטיות זמניות. הסיוע לאוקראינה הוא לא צדקה, אלא השקעה בביטחון המערב.

בהמשך הרטוריקה הופכת למקסימלית אישית. הסנאטור מציע “לזכור עם מי יש לנו עסק”. תיאורו של פוטין הוא ישיר ביותר: אדם ללא חרטה, סוכן ק.ג.ב לשעבר, דיקטטור עם עשורים של דם על ידיו, הגנב הגדול ביותר בהיסטוריה המודרנית, פושע מלחמה ושקרן כרוני. לדברי ויקר, אין שום סיבה להתייחס אליו אחרת מאשר בזהירות ובבוז קיצוניים.

תשומת לב מיוחדת הוא הקדיש לאשליה של “משא ומתן ידידותי”. כאשר פוטין מחייך לנציגים אמריקאים, הוא מתנהג כאילו מצפה לאמון. אך, מדגיש הסנאטור, לארה”ב אין סיבה לחייך בחזרה. הסוציולוגיה מאשרת זאת: כ-70% מהאמריקאים לא מאמינים שפוטין יקיים כל הסכם עם אוקראינה.

בלוק חשוב של הנאום עוסק בקשר של רוסיה עם הטרור הגלובלי. ויקר עורך השוואות ישירות בין המתקפות על אזרחים אוקראינים לבין התקפות חמאס על קהילות ישראליות ב-7 באוקטובר 2023. בלוגיקה זו פוטין אינו יוצא דופן, אלא חלק מאותו שדה — בעלי בריתו ושותפיו נמצאים בין משטרים ותנועות טרוריסטיות.

הסנאטור הזכיר גם את חטיפת עשרות אלפי ילדים אוקראינים, שנחשפו למדיניות “חינוך מחדש” כפויה. הוא השווה את הפרקטיקות הללו למחנות לאויגורים בסין, והצביע על הדמיון בגישות האוטוריטריות. דיכוי מתנגדים בתוך רוסיה הוא עוד אלמנט של אותו מודל.

חלק נפרד של הנאום מוקדש ל”מועדון המנודים”, שלמוסקבה הפכה למקלט. בשאר אסד מצא הגנה דווקא שם. במקרה של בריחת ניקולאס מדורו, מסלולו, לדברי ויקר, גם ברור — לרוסיה. אותו דבר נוגע לתמיכה ההיסטורית במשטר הקובני ולתסריטים פוטנציאליים להנהגה האיראנית. זו החברה שהקרמלין אוסף סביבו.

ההשוואה הכי מהדהדת השאיר הסנאטור לסוף. ברטוריקה של פוטין על “שחרור דוברי רוסית” הוא שומע הדים ישירים של טיעוניו של אדולף היטלר, ששימשו לפלישות למדינות שכנות בתואנה של הגנה על “שלו”. ההקבלה ההיסטורית, לדעת ויקר, ברורה מדי מכדי להתעלם ממנה.

המסקנה הסופית פשוטה וקודרת. האוקראינים ממשיכים להילחם לא כי הם שונאים שלום. אלא כי האלטרנטיבה עבורם היא היעלמות מדינתם. וזה, ולא פנטזיות דיפלומטיות, צריך להיות הבסיס להחלטות של ארה”ב ובעלות בריתה.

לישראל ולאזור כולו יש משמעות ישירה בלוגיקה זו. רוסיה מזמן הפסיקה להיות צופה חיצונית והיא משולבת באופן פעיל בציר של משטרים ותנועות המאיימים על היציבות האזורית. הבנה זו היא חלק מהתמונה הכללית של הביטחון, עליה מדברים יותר ויותר גם בוושינגטון.

זו הסיבה שהצהרות כאלה נשמעות היום לא כרגש, אלא כחישוב קר. על כך כותב נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency, מתעד את השינוי בשיח הפוליטי האמריקאי מאשליות למציאות קשה.