«הממשלה הרוסית משתמשת בקהילה היהודית כדי להצדיק את המלחמה נגד אוקראינה» — הרב גולדשמידט, לשעבר הרב הראשי של מוסקבה; למרבה הצער, מנהיגי הקהילה היהודית ברוסיה נאלצים לתמוך בנרטיב הזה

בראיון ישראל היום (עברית) מ-25 בינואר 2026 פינחס גולדשמידט, לשעבר הרב הראשי של מוסקבה ונשיא ועידת רבני אירופה (ECR), מתאר בפירוט כיצד המלחמה נגד אוקראינה שינתה את ההיגיון של קיום הקהילה היהודית ברוסיה. לדבריו, בתנאי המלחמה השימוש הפוליטי בנושא היהודי הפך לבולט במיוחד — ומסוכן במיוחד.

הרב פינחס גולדשמידט, לשעבר הרב הראשי של מוסקבה, סירב לתמוך במלחמה נגד אוקראינה, נאלץ לברוח והוכרז ברוסיה כ”סוכן זר”.

מלחמה ותעמולה: הנושא היהודי בנרטיב הממשלתי

גולדשמידט מדגיש כי מדובר לא באירועים פרטיים, אלא במדיניות מערכתית. בראיון הוא מנסח זאת בצורה ישירה וללא עידונים:

הממשלה משתמשת בקהילה היהודית למטרות פוליטיות. בשנים האחרונות ברוסיה מקודמת תיאוריה על חזרת הנאציזם לאוקראינה ולמדינות הבלטיות, כך שהמלחמה בנרטיב הרוסי מוצגת כהמשך המלחמה נגד גרמניה הנאצית. למרבה הצער, מנהיגי הקהילה היהודית ברוסיה תומכים בסיפור הזה — הם משתמשים בקהילה למטרות תעמולה.

לדברי הרב, מבנה כזה מאפשר לשלטון להציג את המלחמה לא כקונפליקט פוליטי עכשווי, אלא כהמשך מוסרי מוצדק של המאבק ההיסטורי. זיכרון מלחמת העולם השנייה והשואה הופך לחלק מכלי רטורי, ולא לנושא לשיחה היסטורית כנה.

מהתחדשות הקהילה לשליטה ממשלתית

גולדשמידט מזכיר כי בשנות ה-90 המצב נראה אחרת. לאחר התפרקות ברית המועצות, החיים היהודיים ברוסיה החלו להתחדש כמעט מאפס. בשנת 1996 הוקם הקונגרס היהודי של רוסיה, שאיחד את האליטה היהודית שנותרה והפך לבסיס לפיתוח בתי ספר, ישיבות, מוסדות קהילתיים וצדקה.

תקופה זו, לדבריו, הייתה תקופה של אוטונומיה זהירה ותקוות. אך עם עליית פוטין לשלטון, המצב החל להשתנות בהדרגה.

עם עליית פוטין לשלטון בשנת 2000 המצב השתנה בהדרגה, — אומר גולדשמידט. — הוא הציב תנאי שהעסקים הגדולים לא יתערבו בפוליטיקה, ועם הזמן ראינו שרוסיה הופכת לדיקטטורה.

התערבות בחיים היהודיים כנורמה

עם התחזקות השלטון, ההתערבות הממשלתית בחיי הקהילה היהודית חדלה להיות יוצאת דופן והפכה לנוהג שגרתי.

התערבות בחיים היהודיים הפכה לתופעה שגרתית — הממשלה קבעה מי יכול להיות הרב הראשי ומי לא, וגירשה מהמדינה עשרות רבנים, — הוא אומר.

גולדשמידט מקשר זאת לתהליך רחב יותר של חזרה להיגיון של כוחות הביטחון ואידיאולוגיה של מדינה סגורה:

עם עליית פוטין השלטון חוזר ליורשי הקג”ב, והשנאה לזרים ולמערב הופכת לחלק בלתי נפרד מאישיותם של אנשים שגדלו בחברה זו.

פחד מחזרה על ההיסטוריה

נושא האנטישמיות ככלי להגנה עצמית של השלטון ברגעי משבר תופס מקום נפרד בראיון. גולדשמידט מדגיש כי זה לא חשש תיאורטי, אלא מנגנון מאושר היסטורית.

הפחד הוא שכאשר הממשלה ברוסיה נמצאת תחת איום, היא משתמשת באנטישמיות להגנה עצמית. ראינו זאת בעבר — בסוף תקופת הצאר הממשלה אמרה: “אל תכעסו על הצאר, תכעסו על היהודים”, וזה הוביל לפוגרומים. זה קרה גם בסוף תקופת סטלין.

לדבריו, הרטוריקה הנוכחית והבידוד של המדינה יוצרים תנאים שבהם תרחיש כזה שוב הופך לאפשרי.

בידוד רוסיה והשלכותיו על היהודים

גולדשמידט מקשר ישירות את העלייה במתח עם הבידוד הבינלאומי של רוסיה, שהתחזק לאחר תחילת המלחמה נגד אוקראינה.

היום רוסיה נמצאת בבידוד, — הוא אומר. — פוטין חשב שינצח באוקראינה תוך שלושה ימים, ובחודש הבא נחגוג ארבע שנים למלחמה — יותר מהמלחמה בין רוסיה לגרמניה הנאצית. הוא בודד את עצמו מהמערב.

בידוד זה, מדגיש הרב, משתקף ישירות במצב היהודים בתוך המדינה.

בברית המועצות היהודים היו מבודדים, לא הורשו ליצור קשר עם קרובי משפחה בישראל או במערב. עכשיו זה קורה שוב. כאשר כל מה שמחוץ לרוסיה נחשב לבלתי קביל, השיח לגבי היהודים מתמקד בכך שמוטלת בספק נאמנותם למדינה. האנטישמיות גוברת, רשמית להיות יהודי הפך לקשה יותר.

בחירה אישית ומחיר הסירוב

סירובו של גולדשמידט בשנת 2022 לתמוך בפומבי במלחמה היה המשך לוגי לעמדתו — ובו זמנית נקודת פרידה אישית מרוסיה. מחשש לחייו, הוא נאלץ לעזוב את המדינה, ומאוחר יותר הוכרז כ”סוכן זר”.

היום, 35 שנה לאחר התפרקות ברית המועצות, הוא מפרסם ספר “זיכרונות ממוסקבה”, שבו הוא מסכם תקופה שלמה — מהתקוות בסוף שנות ה-80 ועד למצב הנוכחי של בידוד, פחד ומרחב מצטמצם לחיים יהודיים.

עצתו ליהודים ברוסיה מנוסחת בצורה ישירה: למי שיש אפשרות, עדיף לבנות את עתידם מחוץ לרוסיה — כולל בישראל או במדינות אחרות. להערכתו, מאז תחילת המלחמה עזבו את המדינה כ-100 אלף יהודים, ורובם המכריע לא שוקלים לחזור.

התמונה שהוא מתאר קודרת וללא אשליות. עתיד היהדות הרוסית — זה צמצום, עוני ובדידות. הקהילות מאבדות השפעה, משאבים ואנשים. התמיכה הכספית בבתי הכנסת ובמרכזים הקהילתיים יורדת כבר עכשיו: אנשים תורמים פחות ופחות, כי הם מבינים שאין להם שם עתיד ארוך טווח. זה לא מסקנה רגשית, אלא חישוב קר, שנכפה על ידי המציאות של השנים האחרונות.

אירופה, ארה”ב וישראל: הקרע שפוגע בקהילות היהודיות

דאגה נפרדת מעוררת אצל פינחס גולדשמידט הקרע המתרחב בין אירופה לארה”ב — והמקום שתופסת ישראל בקרע הזה. לדבריו, מדובר לא במחלוקות פרטיות, אלא בעימות מערכתי של גישות פוליטיות, שהשלכותיו מורגשות ישירות על ידי הקהילות היהודיות באירופה.

היום בין אירופה לארה”ב קיים עימות בשישה תחומים: סדר עולמי, תמיכה בימין הקיצוני, הגבלות ברשתות החברתיות, נאט”ו, אוקראינה וגרינלנד. בכל התחומים הללו ישראל נמצאת בצד האמריקאי, וההתרחקות הזו לא מועילה ליהודים, — אומר גולדשמידט.

הוא מדגיש כי במשך עשורים ההשפעה האמריקאית שימשה עבור היהודים האירופאים כגורם הגנה. היחלשות התפקיד הזה הופכת את הקהילות לפגיעות יותר ופותחת מרחב לבחינה מחדש של הזיכרון ההיסטורי.

לדברי הרב, היחלשות ההשפעה הגלובלית של ארה”ב משתקפת ישירות על היהודים:

במשך עשורים היהודים ידעו שהם יכולים לסמוך על ארה”ב. אבל הבידוד שלהם מהעולם מפחית את היכולת להשפיע על המתרחש — וזה פוגע ביהודים ובישראל.

בין הקטבים הקיצוניים

גולדשמידט מדבר גם על עליית הימין הקיצוני באירופה. אם השמאל הקיצוני הופך לעיתים קרובות יותר לאנטי-ישראלי, חלק מהימין הקיצוני מציג עמדה פרו-ישראלית, מה שיוצר עבור הקהילות היהודיות עמימות מסוכנת.

הקהילות היהודיות לא רוצות להיות מעורבות במחלוקות הפוליטיות הללו, — מדגיש הוא.

גולדשמידט מסביר את הסיכון בצורה ישירה:

עבור הימין הקיצוני הקהילות היהודיות הופכות ל”תעודה כשרה”: אם היהודים בקשר איתם, אי אפשר להאשים אותם באנטישמיות.

היעלמות השותפים המתונים

לדבריו, המצב מחמיר בכך שהמפלגות השמאל המתונות המסורתיות באירופה, שבעבר תמכו בישראל, עוברות בהדרגה לעמדות אנטי-ישראליות.

פעם הסוציאל-דמוקרטים תמכו בישראל. היום חלק ניכר מהמפלגות הללו עברו לצד האנטי-ישראלי, — אומר הוא.

זה מוביל לכך שהדיאלוג עם השמאל האירופי מתנהל יותר ויותר לא על ידי ישראל והקהילות היהודיות, אלא על ידי הפלסטינים, מדינות ערב ואיראן — ודווקא השקפותיהם הופכות בהדרגה לדומיננטיות.

סיכום

הראיון של פינחס גולדשמידט ישראל היום — זה לא פובליציסטיקה ולא מניפסט פוליטי. זו ניסיון לתעד רגע שבו הקהילה היהודית ברוסיה נמצאת בין זיכרון היסטורי לתעמולה עכשווית, בין פחד לנאמנות, בין עבר לעתיד לא ברור.

לכן השיחה הזו חשובה לא רק לרוסיה, אלא גם לישראל ולאירופה. היא נשארת חלק מהאג’נדה של נאנוווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency, שבה המלחמה נבחנת לא רק כקונפליקט צבאי, אלא גם כמשבר של משמעות, זיכרון ואחריות.