איראן ללא אשליות: מדוע ישראל ואוקראינה מנהלות את אותה מלחמה

כאשר בישראל מדברים על איראן, לא מדובר בסיכונים תיאורטיים או בהיפותזות של אנליסטים. מדובר באויב. במדינה שבונה במשך שנים תשתית צבאית סביב ישראל, מאיימת בגלוי על השמדתה ומחמשת את אלו שכבר נלחמים.

עבור החברה האוקראינית, איראן נותרה זמן רב כמשהו רחוק. כרקע. בעיה אזורית שאינה קשורה ישירות למלחמה נגד רוסיה. תפיסה זו התבררה כשגויה. היום איראן היא משתתפת פעילה במלחמה נגד אוקראינה ובו זמנית אויב מרכזי של ישראל.

וזה לא שני סכסוכים שונים.

זו קו איום אחד, פשוט נמתח על פני מפות שונות.

בחודשים האחרונים ארה”ב, ישראל ובעלות בריתן הגבירו באופן ניכר את הלחץ על טהראן. תמרונים צבאיים, העברת כוחות, הדלפות מבוקרות בתקשורת המערבית — כל אלו הם אלמנטים של אסטרטגיית כפייה. המטרה ברורה: להכריח את איראן לוותר על תוכנית הגרעין וההתרחבות האזורית.

במקביל, בתוך המערב עצמו מתנהל ויכוח קשה. חלק מהאליטות הפוליטיות חוששות ממשבר נפט ופיצוץ אזורי. מצר הורמוז נותר נקודה קריטית בכלכלה העולמית. כל חסימה שלו תפגע מיד בשווקים, במחירי הדלק וביציבות הפנימית של מדינות המערב. זו הסיבה לכך ששוב נשמעות קריאות ל”פתרון דיפלומטי”.

אבל ישראל יודעת היטב איך בדרך כלל מסתיימות ניסוחים כאלה.

איראן משתמשת במשך עשורים במשא ומתן ככלי למשיכת זמן. תחת שיחות על עסקאות, המשטר מחזק תוכניות צבאיות, מפתח רשתות פרוקסי ומתכונן לשלב הבא של עימות. זו לא תיאוריה ולא אזעקה. זו פרקטיקה מוכחת.

היום טהראן מאיימת בגלוי על תקיפות בבסיסים אמריקאים ובעלי ברית של ארה”ב. בראש ובראשונה — בעיראק, לבנון ותימן. מבנים פרו-איראניים שוקמו לאחר התקיפות הקודמות, מנגנוני העברת השלטון בצמרת האיראנית הובאו לכוננות קרבית. המשטר מתכונן לא לפשרה, אלא לעימות ממושך.

ואוקראינה בתרחיש הזה כבר מסומנת כמטרה.

לאחר הפורום בדאבוס, קייב הצטרפה בפומבי לצד מתנגדי המשטר האיראני. הנשיא וולודימיר זלנסקי הצהיר במפורש: רציחות המוניות של מפגינים באיראן והפסיביות של המערב יוצרות איתות מסוכן — אם תהרוג מספיק אנשים, תוכל לשמור על השלטון. איתות זה נשמע הרחק מעבר לגבולות אירופה.

טהראן הגיבה בעצבנות. אבל מה שכואב לה יותר הוא דבר אחר.

איראן מזמן הפסיקה להיות עבור אוקראינה רק “שחקן אזורי”. היא הפכה לספקית נשק לרוסיה. רחפנים איראניים תוקפים באופן שיטתי ערים אוקראיניות. טילים איראניים הם נושא למשא ומתן עם הקרמלין. זה כבר לא סכסוך דיפלומטי ולא ויכוח אידיאולוגי. זו מלחמה באמצעות מתווך.

כדי להבין את היקף האיום, חשוב לזכור: תוכנית הטילים האיראנית לא נוצרה מעצמה.

בשנות ה-90, אוקראינה ואיראן מצאו את עצמן במצב דומה. שתי המדינות היו בבידוד, תחת סנקציות, עם כלכלה הרוסה וקשרים חיצוניים מוגבלים. איראן הייתה מהראשונות שהכירה בעצמאות אוקראינה. נדונו פרויקטים בתחום הנפט, הגז והאנרגיה הגרעינית.

מהנדסים אוקראינים עבדו בבניית תחנת הכוח הגרעינית בבושהר. “טורבואטום” מחארקוב היה אמור לספק טורבינות. מאות מומחים אוקראינים השתתפו בפרויקטים איראניים. זו הייתה תקופה של שיתוף פעולה פרגמטי — ללא אשליות, אך גם ללא עוינות.

לאחר מכן התערבה הגיאופוליטיקה הגדולה.

תחת לחץ ארה”ב, אוקראינה יצאה מהפרויקטים האיראניים, בתקווה לגישה לטכנולוגיות מערביות. ציפיות אלו לא התממשו. עבור איראן זה נראה כבגידה ישירה. עבור אוקראינה — כטעות אסטרטגית, שהשלכותיה התבררו לאחר שנים.

נקודת המפנה המרכזית התרחשה מאוחר יותר, כאשר צצה הסיפור עם טילי השיוט X-55.

בעקיפת הסנקציות, בתיווך מבנים רוסיים, איראן קיבלה טילים אוקראיניים. זה היה הפרה גסה של ההסכמים ומכה למוניטין הבינלאומי של אוקראינה. אבל מה שחשוב יותר: על בסיס זה איראן הצליחה להשיק תוכנית טילי שיוט משלה.

מדובר באותן מערכות שאיתן היום טהראן מאיימת על ישראל ושעל פי דיווחים בתקשורת המערבית, עשויות לשמש או להיות מועברות לרוסיה לתקיפות על אוקראינה.

המעורבים בסיפור זה נהרגו, נעלמו או נמצאו ברוסיה. העקבות נוקו. המכניקה מוכרת מדי — היא תואמת לחלוטין את שיטות השירותים החשאיים הרוסיים. איראן לא הייתה השחקן היחיד בתוכנית זו, אך הפכה למוטבת הסופית.

הנקודה הסופית הונחה בינואר 2020, כאשר ההגנה האווירית האיראנית הפילה מטוס נוסעים של MAU. נהרגו 176 אנשים, כולל צוות אוקראיני. איראן הכירה באשמה, אך לא נשאה באחריות ממשית. מרגע זה היחסים הפכו לעוינים לא במילים, אלא במהות.

לאחר 2022 הכל התבהר סופית.

היום איראן ורוסיה פועלות כבעלות ברית. אחת מייצרת נשק וטכנולוגיות. השנייה משתמשת בהם נגד אוקראינה. במקביל איראן מתכוננת לעימות ישיר עם ישראל, מרחיבה את רשת הפרוקסי ומגבירה את הפוטנציאל הטילי.

זה לא שני סכסוכים שונים. זהו חזית אחת, שנמתחת מהמזרח התיכון למזרח אירופה.

זו הסיבה לכך שהשאלה האיראנית אינה “מלחמה זרה” לא לישראל ולא לאוקראינה. זו שאלה של ביטחון משותף. איראן היא אויב מערכתית, ולא בעיה זמנית בסדר היום הבינלאומי.

במרכז הקשר הזה של אינטרסים וטעויות נשמע יותר ויותר מסקנה שקשה להתעלם ממנה: כל עוד המשטר בטהראן נשמר במתכונתו הנוכחית, האיום יגדל. עבור ישראל — ישירות. עבור אוקראינה — דרך רוסיה.

ובהקשר זה, העמדה שמביע НАновости — Новости Израиля | Nikk.Agency באופן עקבי, הופכת ליותר ויותר ברורה: החזיתות הישראלית והאוקראינית קשורות זה מכבר. הטיל האיראני אינו מבחין במטרות לפי שפה או דגל. הוא עף לשם, היכן שהוא רואה חולשה.

להתעלם מהקשר הזה — פירושו שוב לתת לזמן לעבוד נגדך.