כאשר הרוע חוזר לאירופה: המחיר של המלחמה הלא אנושית של רוסיה נגד אוקראינה

בJerusalem Post פורסמה טור של יבגן קורניצ’וק — שגריר אוקראינה בישראל. הסיבה לטקסט הייתה הטרגדיה שהתרחשה בקייב רק לפני כמה ימים.

נפטרה יבגניה בזפמילניה — אישה ששרדה את השואה. זו ששרדה את אחד מהתקופות האפלות ביותר בהיסטוריה האנושית, לא שרדה את החורף הנוכחי. היא מתה מקור ורעב. הסיבה, מדגיש המחבר, ישירה וברורה: התקפות שיטתיות של רוסיה על תשתיות האנרגיה של אוקראינה.

באותה עיר שבה בילדותה עברה רדיפות ואיום השמדה, עשרות שנים לאחר מכן, שוב מצאה את עצמה יבגניה ללא חום, ללא חשמל וללא ביטחון בסיסי. הסיפור נסגר במעגל אכזרי — כבר במאה ה-21.

קורניצ’וק מציין את הניגוד הכואב במיוחד. באותו שבוע ערכה שגרירות רוסיה בישראל טקס ליד האנדרטה למגיני המצור על לנינגרד. שם נזכרו באזרחים רוסים שנהרגו במלחמת העולם השנייה מרעב וקור כקורבנות הפשיזם.

זכרם של אנשים אלה קדוש. אך, כותב המחבר, בשכנות זו של העבר וההווה מתגלה ציניות עמוקה. המדינה שמכבדת בפומבי את סבלם של אזרחיה מאותה תקופה, מנהלת כיום מדיניות שמובילה במודע לקור ורעב בקרב האוכלוסייה האזרחית של אוקראינה.

יום הזיכרון הבינלאומי לקורבנות השואה, מדגיש השגריר, הוא לא רק יום של זיכרון. זהו יום של חשבון מוסרי. השואה הייתה ייחודית בהיקפה, באידיאולוגיה ובשיטתיות ההשמדה. אי אפשר ואסור להשוותה לטרגדיות אחרות. אך לקחיה הם אוניברסליים.

דה-הומניזציה של עם. הצדקת תוקפנות ואלימות בנרטיבים היסטוריים מעוותים. שימוש באזרחים ככלי לחץ. את הדרך הזו האנושות כבר עברה — ויודעת לאן היא מובילה.

המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה, כותב קורניצ’וק בJerusalem Post, היא לא רק ויכוח על שטחים. זו מתקפה מכוונת על זהות, תרבות וזכותה של אומה ריבונית להתקיים. כאשר בחורף מושמדות תחנות כוח, כאשר מיליוני אנשים נותרים ללא מים וחימום, זה לא “נזק משני”, אלא אסטרטגיה מכוונת של לחץ על האוכלוסייה האזרחית.

לישראל, מדינה שקמה מאפר השואה וחיה עם הזיכרון הקולקטיבי של “לעולם לא עוד”, השאלה הזו נשמעת במיוחד חריפה. זיכרון שלא הופך למצפן מוסרי, מסתכן להפוך לטקס ריק. שמירה אמיתית על הזיכרון דורשת עמדה ברורה — נגד תוקפנות, נגד טרור של אזרחים, נגד ניסיונות למחוק זהות לאומית.

בהקשר זה נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency מדגישים: הפרסום בJerusalem Post הוא לא רק דעה של דיפלומט, אלא תזכורת לכך שהזיכרון ההיסטורי מחייב לפעול.

האישה שנפטרה בחורף הזה בקייב, לא צריכה להפוך לסמל פוליטי. היא — תזכורת אנושית לכך שההיסטוריה לא נשארת בספרי הלימוד. היא חוזרת אם העולם מעדיף לא להסתכל ישירות.

ביום הזיכרון לקורבנות השואה, כותב קורניצ’וק, העולם צריך לשאול את עצמו: האם מספיק לנו לזכור — או שאנחנו מאפשרים לזיכרון להנחות את מעשינו? כאשר הרוע שוב מרים את ראשו באירופה, מילים בלבד אינן מספיקות. נדרשת בהירות מוסרית, סולידריות עם הקורבנות והגנה על עקרונות היסוד של חירות וכבוד אנושי.