העולם יסיים עם רוסיה ואיראן לכל היותר תוך שנה – אנליסט

תזה זו נשמעת קשה, כמעט אולטימטיבית. אבל היא לא עוסקת ברגשות ולא ב”רצונות” של הצדדים במלחמה. היא עוסקת בלוגיקה של תהליכים שכבר הושקו ושלא ניתן לעצור אותם בהחלטות נקודתיות. אנליסט צבאי מאזרבייג’ן אגיל רוסטמזדה בראיון שלו ל-ZN-UA מתאר את המלחמה כמערכת של מעגלים מקושרים, שבה החזית היא רק אחד מהאלמנטים, והתוצאה נקבעת בצורה רחבה יותר.

זהו דיון לא על מי יכבוש את העיר הבאה. זהו דיון על אילו מדינות ישרדו את המאה ה-21 במתכונת הנוכחית ואילו לא.

שתי מלחמות בו זמנית: שדה הקרב והתשתית

המחשבה המרכזית בראיון היא שאוקראינה מנהלת שתי מלחמות בו זמנית.

הראשונה היא קלאסית, צבאית: התנגשות צבאות, ארטילריה, תמרונים, שחיקת כוח אדם וציוד.

השנייה היא תשתיתית. זהו ניסיון של רוסיה לשתק את המדינה דרך אנרגיה, חום, מים, תחבורה ולחץ פסיכולוגי על האוכלוסייה האזרחית.

רוסטמזדה מכנה זאת כקונספט של שיתוק אסטרטגי. המשמעות שלו פשוטה: לא חייבים לנצח את צבא האויב אם אפשר לשבור את החברה על ידי שלילת תנאי החיים הבסיסיים שלה. אבל כאן בדיוק רוסיה נתקלת בגבול היכולות שלה.

מדוע השיתוק האסטרטגי לא עובד

לשיתוק מלא נדרשת או דומיננטיות טכנולוגית מוחלטת או מלאי עצום של טילים ורחפנים. לרוסיה אין לא את זה ולא את זה.

גם בהשתתפות איראן, מוסקבה מסוגלת לצבור כמויות מוגבלות של טילים, לבצע הפגזה מסיבית — ולחזור להפסקה. גלים אלו גורמים לנזק, אך לא שוברים את המערכת כולה.

רוסטמזדה מדגיש: אוקראינה היא לא עיר אחת ולא צומת אנרגיה אחת. כדי באמת להפיל את המדינה, יש להשמיד לא רק אובייקטים בודדים, אלא את כל “הטבעות” של התשתית. לרוסיה פשוט אין את המשאבים לכך.

דה-צנטרליזציה כתשובה לטרור

אחד הרגעים הפרקטיים ביותר בראיון הוא השיחה על דה-צנטרליזציה של האנרגיה.

כאשר עיר תלויה בתחנת כוח גדולה אחת, מכה בה היא קריטית. אך כאשר המערכת מחולקת לעשרות גנרטורים ומקורות מקומיים, הפגיעות יורדת באופן חד.

במקרה זה, האויב נאלץ להשמיד לא אובייקט אחד, אלא 15–20, ואז עוד כל כך הרבה. זה מעלה באופן חד את מחיר ההתקפה ומפחית את יעילותה.

זו הסיבה שהמכות על התשתית לא נותנות את האפקט שעליו קיוו במוסקבה.

איראן כמחזק זמני ובעיה לטווח ארוך

חלק נפרד בראיון עוסק בתפקיד של איראן.

העברת רחפני Shahed וטילים בליסטיים אפשריים לא הופכת את רוסיה לחזקה יותר מבחינה אסטרטגית. היא רק מפצה זמנית על מחסור באמצעי פגיעה. עם זאת, איראן עצמה נגררת לעימות ישיר עם המערב, ישראל ושחקנים אזוריים.

רוסטמזדה מדבר ישירות על המשבר הפנימי באיראן: מתח חברתי, קרעים אתניים, לחץ כלכלי. במצב כזה, ייצוא המלחמה הוא ניסיון לקנות זמן, ולא אסטרטגיית הישרדות.

מדוע המערב נותן נשק במינון

אחד הרגעים החשובים ביותר, אך לעיתים קרובות לא מובנים נכון.

המערב לא שואף לקריסה מיידית של רוסיה. הסיבה אינה חולשה או פחד, אלא חישובים. מהפך צבאי חד עלול לעורר הסלמה בלתי נשלטת: גיוס כולל, רדיקליזציה של החברה, הרחבת המלחמה.

לכן אוקראינה מקבלת בדיוק את כמות הנשק הדרושה לדחיקת האויב באופן שיטתי. זה איטי יותר, אבל בטוח יותר מבחינת היציבות הגלובלית.

F-16, טילים ארוכי טווח ושינוי מאזן

רוסטמזדה מתעכב בפירוט על תפקיד התעופה ואמצעי הפגיעה ארוכי הטווח.

מטוסי קרב F-16 אינם רק על קרבות אוויר. זו פלטפורמה למאבק ברחפנים, טילים שיוט ואובייקטים בעומק שטח האויב.

טווח של 200–250 קילומטרים מאפשר להשמיד מפעלי תיקון, מחסנים, לוגיסטיקה — מה שמבטיח את שיקום הצבא הרוסי. וכאן מדובר לא על מכות סמליות, אלא על פגיעה ביכולת להילחם.

מדוע גיוס לא פותר את הבעיה של רוסיה

רוסיה יכולה לגייס מאות אלפי אנשים. אבל המלחמה במאה ה-21 אינה על כמות.

ללא תקשורת מודרנית, מודיעין, הגנה אווירית ופיקוד, המגויסים הופכים להמון פגיע. הכלכלה פורמלית יורדת באופן לא משמעותי — 4% מהתמ”ג, — אבל מדד זה לא משקף את הדגרדציה של הפוטנציאל הצבאי.

התעשייה הצבאית לא מספיקה לפצות על ההפסדים. הציוד יוצא מכלל פעולה מהר יותר מאשר מיוצר חדש. האיכות יורדת, וההסתמכות על מלאים ישנים הופכת לקריטית.

חרסון, בחמוט ולוגיקת השחיקה

בראיון מוקדשת תשומת לב רבה לנקודות ספציפיות בחזית.

חרסון היא לא רק תככים צבאיים, אלא גם פוליטיים. רוסיה מתלבטת בין הגנה לנסיגה, מכיוון שאין לה את המשאבים להחזיק את העיר ללא סיכון להפסדים קטסטרופליים.

בחמוט הוא דוגמה ללוגיקה אחרת. כאן רוסיה “נלחמת עם הראש בקיר” על הגנה מבוצרת, מאבדת אנשים וציוד עבור תוצאה סמלית. זו לא אסטרטגיית ניצחון, זו אסטרטגיית דחייה.

מלחמת מידע כנשק

רוסטמזדה מציין במיוחד את תפקידן של פעולות מידע-פסיכולוגיות.

דוגמת המתקפה הנגדית בחארקוב מראה כיצד דיסאינפורמציה וציפיות שווא יכולות לשחק תפקיד מפתח. כאשר אפילו מומחים צבאיים מתבדים, זה אומר שפעולות המידע-פסיכולוגיות עובדות ביעילות.

במובן זה, אוקראינה מנהלת מלחמה לא רק בנשק, אלא גם בניהול ציפיות.

ישראל בין אינטרסים למציאות

חלק נפרד בראיון מוקדש לישראל.

איראן היא איום ישיר על הביטחון הישראלי. רוסיה, בשיתוף פעולה עם טהראן בתחום הצבאי, הורסת את האיזון הקודם. זה הופך את הבחירה של ישראל לבלתי נמנעת, גם אם היא תתבצע בהדרגה ובזהירות.

לא מדובר בצעדים חדים. מדובר בכך שנייטרליות בקונפיגורציה כזו הופכת לבלתי אפשרית.

רוסיה ואיראן כמדינות העבר

נאחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בחומרים שלהם הדגישו שוב ושוב: המלחמה הנוכחית היא לא רק סכסוך אזורי. זהו מסנן של עידן.

רוסיה ואיראן הן מדינות שנבנו לפי לוגיקת המאה ה-20: שליטה, פחד, בידוד, הימור על החזקת שטח בכוח. העולם של המאה ה-21 פועל אחרת. בו מחליטים טכנולוגיות, כלכלה, בריתות והתאמה.

רוסטמזדה מכנה זאת כמאבק בין ציוויליזציות — של העבר והעתיד.

מה משמעות “מקסימום תוך שנה”

חשוב להבין: לא מדובר על כניעה או התפרקות פורמלית.

מדובר על אובדן סובייקטיביות. תוך שנה רוסיה ואיראן עשויות למצוא את עצמן במצב של מדינות שכבר לא קובעות את הסדר היום, לא מכתיבות את הכללים ולא מסוגלות לכפות תנאים.

הן יוגבלו, יוגבלו, יידחקו. לאט, שיטתי, ללא תנועות חדות — אך בלתי הפיך.

העולם אחרי המלחמה הזו

הראיון מסתיים לא באופטימיות, אלא בתחזית מפוכחת.

העולם לא יהפוך לשקט. סכסוכים ימשיכו. אך הארכיטקטורה של הביטחון תשתנה. יופיעו מרכזי כוח אזוריים חדשים, והמבנים האימפריאליים הישנים יפורקו.

זו הסיבה שהתחזית “שנה” אינה על לוח השנה. זו נקודה שלאחריה חזרה למודל הקודם כבר אינה אפשרית.

סיכום ללא אשליות

העולם לא משמיד את רוסיה ואיראן. הוא פשוט מפסיק להתחשב בהן כשחקנים שווים.

ובמובן זה, התחזית של אגיל רוסטמזדה אינה רגשית ואינה תעמולתית. זהו חישוב על בסיס משאבים, לוגיסטיקה, כלכלה ודינמיקה פוליטית.

נשארת רק שאלה אחת: כמה כואב יהיה התהליך הזה — עבור המדינות עצמן ועבור האזורים שהן גררו למלחמתן עם העתיד.