הבמאי הישראלי יורי גרשברג: קייב, שבה במקום פחד הייתה אופוריה – וידאו של דמיטרי דובוב

בערוץ דמיטרי דובוב ב-4 בפברואר 2026 יצא ראיון גדול עם צלם הטלוויזיה הישראלי יורי גרשברג — אדם שמצלם שנים רבות במקומות בהם יורים.

המחבר מנסח את מסגרת השיחה בצורה ישירה: נקודות חמות, עדשת המצלמה, הגבול בין מקצועיות לפחד. ברשימה — קייב בימים הראשונים של הפלישה, רצועת עזה, לבנון, סוריה, הגבול עם איראן, סומלילנד.

אבל כמעט כל המרכז הרגשי והמשמעותי של השיחה עובר דווקא לאוקראינה.

לשם, שלדברי הצלם, הכל התחיל באמת.

קייב. השבוע “לפני” והבוקר “אחרי”

גרשברג הגיע לבירה האוקראינית מראש. הוא טס לשם שבוע לפני הפלישה. בין אלה שדיבר איתם, מעטים האמינו שמלחמה גדולה באמת תתחיל.

המערכת החזיקה כרטיסים לטיסה חזרה. הם נדחו. לא היה לכאורה סיבה להישאר.

ואז — בוקר מוקדם, פיצוצים רחוקים, עדכוני חדשות פתוחים, ניסיון להבין את ההיקף. וכמעט מיד קבלת המחשבה הפשוטה: זה בדיוק בשביל זה אתה כאן.

לא פחד.

עבודה.

למה השעות הראשונות הפכו ל”גן עדן מקצועי”

הוא נזכר בדבר שנשמע היום כמעט לא ייאמן: הכרת תודה של אנשים ברחובות. זיהו שהם עיתונאים ישראלים. אמרו “שלום”. הודו על תשומת הלב.

המצלמה הורשתה להיכנס כמעט לכל מקום.

מטרו, שכונות, שיחות ללא מסננים. העיר עדיין לא התעייפה מהתקשורת, לא נסגרה, לא בנתה מחסומים.

החלון היה קצר. אבל הוא היה קיים.

ולעיתונאי טלוויזיה זו הזדמנות נדירה — לראות את ההיסטוריה לפני שהיא מתגבשת לכללים.

הלילה שבו ספרו את הטנקים בקילומטרים

בערב המתח גבר. עוצר. שידורים. במקביל — מפה שבה נראה התקדמות הכוחות הרוסיים לעבר העיר.

שמונה קילומטרים.
שבעה.
שישה.

בתוך קייב כבר פעלו קבוצות חבלה. במקום כלשהו הייתה ירי. ובכל זאת העיתונאים חגגו יום הולדת של קולגה.

לא מתוך קלות דעת.

מתוך הבנה: אי אפשר להשפיע על שום דבר כרגע. בבוקר שוב לצאת לשידור.

חיי המלחמה: מים, מתוק, אוטונומיה

העיר בבוקר הייתה שונה. קרשצ’אטיק ריק. חלונות ראווה סגורים. סרטים בהצלבה על הזכוכית.

הצלם מבצע סדרת פעולות פשוטות, מוכרות לכל מי שנקלע למצב חירום: מים, קלוריות מהירות, ניסיון ליצור מלאי. אפילו אמבטיה מלאה במים במלון — אלמנט של שליטה על הכאוס.

כך העיתונאות הופכת להמשך של אינסטינקט ההישרדות.

מה קורה עם תחושת הסכנה

גרשברג מתאר פרט חשוב: האיום לא היה נקודתי. זה לא כדור שנורה עכשיו. זה התקרבות איטית.

הנפש מסתגלת.

במוקד — הפריים, יציבות התמונה, הקול. כשברגע ההיסטורי יש פגמים, זה מותר. היעדר חומר — לא.

וזה בדיוק מה שלדבריו דחק את הפחד.

חזרה שלא הייתה חזרה

מקייב יצאו בשיירה שעזרו לארגן פעילים דתיים. אוטובוס, מכוניות פרטיות, מחסור בדלק, ליווי משטרת אוקראינה.

הלאה — מולדובה. אחר כך כל אחד בחר את המסלול שלו.

בישראל קיבלו אותם כאנשים שחזרו ממרכז האסון. אבל הצלם עצמו מודה: פיזית הוא חזר הביתה, בראש — נשאר באוקראינה.

כעבור כמה שבועות הוא חזר לשם שוב. כי הסרט האישי, הפנימי שלו לא הסתיים.

בביקור השני הכל כבר היה אחרת. הגישה לתקשורת הצטמצמה בחדות. כדי לעבוד, היה צריך להיות חלק ממבנה צבאי מסוים.

הוא החליט לא לעשות זאת.

יש לו קו חזית משלו.

בדיוק ברגע זה, כשמספרים על שליחויות נוספות, מזכירים גם מערכות שממשיכות לעקוב אחרי הקשר הישראלי-אוקראיני, כולל נאנווסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency, שם סיפורים כאלה נחשבים כחלק מהחוויה האזורית הכללית של הישרדות.

מאוקראינה לגבולות אחרים

בראיון מוזכרים עזה, לבנון, מעבר מקרי לסוריה, כמה מטרים מהגבול עם איראן, עבודה בסומלילנד.

יש פרק כבד ב-7 באוקטובר בכביש 232, כשבכלי התחבורה של העיתונאים העמיסו שקי גופות של ישראלים שנרצחו.

זו כבר כאב אחר. אישי.

אבל הימים האוקראיניים, לפי טון השיחה, נשארו הנקודה שבה המקצוע נחשף בצורה חדה וכנה ביותר.

מה נותן את הדרייב הזה

גרשברג מנסח ללא פאתוס. מה שמחזיק אותו זה לא הסכנה כשלעצמה. היא — רק רקע.

העיקר — האפשרות להיות בתוך האירוע ולהראות אותו למיליונים. ברגעים כאלה, הוא אומר, ברור: נעשה הכל האפשרי.

זה מספיק.