על תוכניתו של טראמפ לסיים את המלחמה: הלחץ על קייב ומוסקבה בו זמנית משווה את הקורבן לתוקפן

הצהרות על “שלום מהיר” החזירו שוב את הנושא האוקראיני למרכז הפוליטיקה האמריקאית. הפעם הסיבה הייתה דבריו של דונלד טראמפ על כך שניתן לסיים את המלחמה בטווח זמן נראה לעין – נקבעה רף של כמה חודשים.

העיתונאי והפובליציסט האוקראיני ויטלי פורטניקוב רואה בגישה זו כטעות. לדעתו, הלוגיקה של לחץ בו זמני על קייב ומוסקבה מטשטשת את ההבנה הבסיסית של המתרחש – מי תקף ומי מתגונן.

מדוע הרעיון של “לחץ על שני הצדדים” מעורר ביקורת חריפה

פורטניקוב ניסח את עמדתו ברשתות החברתיות. היא פשוטה ונוקשה: השוואת הצדדים משנה אוטומטית את המבנה הפוליטי והמוסרי של המלחמה.

שאלת השוויון באחריות

העיתונאי מציין עובדה ברורה: הכוחות הרוסיים נמצאים בשטח אוקראינה וממשיכים בפעולות צבאיות.

במצב זה, האשמות ב”הארכת התהליך” כלפי שני הצדדים, לדעתו, נראות כניסיון לשים סימן שוויון בין המדינה שמתגוננת למדינה שהחלה בפלישה.

דווקא תזה זו הופכת היום למרכזית בדיונים לא רק בקייב, אלא גם בקרב בעלי ברית של אוקראינה, כולל ישראל, שם החברה עוקבת בקפידה אחר השינויים ברטוריקה של המערב. חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency מציינת שכל נוסחה שבה נעלם ההבדל בין התוקפן לקורבן נתפסת בצורה כואבת ביותר.

לאן יכול להוביל הלחץ על אוקראינה

פורטניקוב שואל שאלה רטורית: אם להגביר את הלחץ דווקא על קייב, איזה תוצאה מצפים היוזמים?

הפסקת ההתנגדות.
הסכמה להעברת שטחים.
ויתור על החלטות ריבוניות.

בלוגיקה כזו “שלום” מתחיל להזכיר כניעה ולא הסדרה.

ממי תלוי סיום המלחמה

חלק חשוב מהטיעון של פורטניקוב נוגע למרכז קבלת ההחלטות.

הקרמלין ככתובת מרכזית ללחץ

לדבריו, סיום הלחימה נמצא בראש ובראשונה בידי מוסקבה. אם הנהגת רוסיה תחליט להפסיק את האש, המלחמה תסתיים ללא דרישות נוספות כלפי קייב.

הצהרה זו מחזירה את הדיון לשאלת הכלים: מי בדיוק צריך להרגיש את ההשלכות האמיתיות של המדיניות הבינלאומית.

סנקציות וחימוש כגורם במשא ומתן

פורטניקוב משוכנע שהאפשרות האמיתית לדיפלומטיה מופיעה כאשר הלחץ מתחזק דווקא על התוקפן.

סיוע לאוקראינה.
הגבלות חדשות נגד רוסיה.
אספקת מערכות ארוכות טווח.

דווקא סדר זה, לדעתו, יכול ליצור תנאים שבהם המשא ומתן יהפוך לתוצאתי ולא פורמלי.

טעות הדיאלוג “מלמעלה”

בנפרד, הפובליציסט מציין בעיה בשאיפה לשקם קשרים עם מוסקבה ברמה הגבוהה ביותר ללא שינוי בהתנהגותה של רוסיה עצמה.

האות שקוראים בקרמלין

כל רצון “להסכים”, לדעתו, נתפס על ידי ההנהגה הרוסית לא כפשרה, אלא כסימן לחולשת השותף והזדמנות להגביר את הדרישות.

דווקא דינמיקה זו פורטניקוב רואה כקובעת לשנה האחרונה של המלחמה.

הדיון על האסטרטגיה של ארה”ב כלפי אוקראינה כנראה לא יירגע בזמן הקרוב. אבל ככל שנשמע יותר התזה על אחריות שווה של הצדדים, כך נשמע יותר גם התשובה: שלום אפשרי רק כאשר הלחץ מופנה כלפי מי שהתחיל את המלחמה.