«יידיש — שפה מושרשת באדמת אוקראינה»: כיצד שפה זו מסתגלת למציאות החדשה ולמה יש לתמוך בה באוקראינה – וידאו

בתחילת פברואר 2026 Ukraїner פרסם שיחה על שפת היידיש במסגרת הפודקאסט «שאלת השפה» — פרויקט אוקראיני על שפות שנחשבות פגיעות ודורשות תמיכה. האורחת של הפרק היא טטיאנה נפיפנקו, חוקרת ומרצה ליידיש, מתרגמת וחוקרת ספרות; את השיחה מנהלת בוגדנה רומנצובה. הפרק נעשה בשיתוף עם House of Europe בתמיכת האיחוד האירופי.

העיקר מהשיחה בגרסה הטקסטואלית (אוקראינית): https://www.ukrainer.net/tetiana-nepypenko-idysh/

המסגרת המרכזית של השיחה מנוסחת בפשטות ובחומרה: יידיש — זו לא «שפה איפשהו ליד ההיסטוריה האוקראינית», אלא חלק מהמרקם של ההיסטוריה הזו, כי לפני מלחמת העולם השנייה דיברו ביידיש באירופה מיליונים, ובשטח אוקראינה המודרנית היו ערים ועיירות שבהן יידיש לא הייתה קוד שוליים, אלא מציאות יומיומית רגילה — שפת המשפחה, המסחר, הדפוס, התיאטרון והספרות. נפיפנקו מדגישה במיוחד את היקף האובדן: הקהילה הדוברת יידיש באוקראינה הצטמצמה בחדות בשל השואה והרפרסיות הסובייטיות, ולאחר הקמת ישראל נדחקה היידיש בפרויקט המדיני כ«שפת תפוצה» — לטובת העברית.

יידיש ועברית — אלו לא «שתי גרסאות של אותו דבר», אלא שתי מערכות לשוניות שונות

אחד מהתזות הראשונות של נפיפנקו נשמע כמו «בדיקת מציאות»: לפני שמתווכחים, «האם זו ספרות אחת או שתיים», צריך להכיר בעובדה בסיסית — אלו שתי שפות שונות. היא מפרידה ביניהן לא על פי רגש ולא על פי פוליטיקה, אלא על פי בלשנות: עברית — שמית, יידיש — גרמנית. יידיש, אפילו בהיותה שפה יהודית, במבנה קרובה יותר לשפות גרמניות כמו אנגלית או גרמנית מאשר לעברית. מכאן היא מסיקה מסקנה ישירה: אם השפות שונות ושייכות למשפחות שונות, אז גם המסורות הספרותיות שלהן עצמאיות, עם תקופות התפתחות ומחלוקות פנימיות משלהן.

בנפרד בשיחה עולה הספק הטיפוסי: «האם יידיש חיה היום». נפיפנקו עונה במספר שהיא מדגישה כהערכה בדוקה: כ-700 אלף איש בעולם משתמשים ביידיש באופן פעיל, מלמדים בה ילדים ומייצרים תוכן — כולל ספרי ילדים. זה לא «תחייה ברמת מועדונים», אלא חיים של השפה בקהילה.

«יש יידיש אקדמי ויש יידיש חסידי» — ואלו באמת שתי מציאויות דיבור שונות

בהמשך היא מציגה הבחנה חשובה, שבלעדיה קל לטעות: קיימות שתי אזורים גדולים — יידיש “יידישיסטים” (סביבה אקדמית, תרבותית, חינוכית) ויידיש של קהילות חסידיות. הן מובנות זו לזו, אך נבדלות באופן ניכר בפונטיקה ובהרגלי הדיבור; בתוך היידיש החסידי יש גם דיאלקטים.

המקום הכי קונקרטי כאן — הסבר על שינויים לשוניים «בחיים». נפיפנקו מביאה דוגמה עם דקדוק: ביידיש, כמו בגרמנית, יש תוויות לפי מינים, אבל באחת מהגרסאות של יידיש חסידי התוויות מאבדות בהדרגה את המשמעות, והיא מקשרת זאת להשפעת האנגלית, שנוטה לפשטות ואנליטיות. במקביל ב-YIVO מלמדים יידיש סטנדרטית עם נורמה ספרותית — והשאלה איך ייפרדו «הנורמה» ו«הדיאלקטים החיים» נשארת פתוחה: הזמן יראה.

למה יידיש נקראה זמן רב «ז’רגון» ו«שפת נשים» — ולמה זה היה לא תווית לשונית אלא חברתית

בשיחה יש הרבה קונקרטיות על איך יידיש סירבו להכיר בה כ«מלאה» במשך שנים. נפיפנקו אומרת: המעבר להכרה ביידיש כשפת תרבות מתרחש בתחילת המאה ה-20 — תקופה שבה באירופה בכלל «יוצאים לאור» שפות שוליים, שלהן סירבו בעבר במעמד גבוה.

אבל העיקר — היא מתווכחת עם המיתוס שיידיש «תמיד הייתה רק ז’רגון דיבורי ללא ספרות». נפיפנקו מסבירה: ביידיש היו תרגומים וסיפורים מחדש של טקסטים דתיים; במיוחד מוזכרת הפרקטיקה של סיפורים מחדש של התנ”ך ועיבודים של חמשת חומשי תורה ליידיש, שנעשו, בין היתר, עבור נשים — כי נשים לעיתים קרובות לא היו להן גישה לחינוך דתי פורמלי ולידע של עברית תנ”כית. מכאן נובע גם ז’אנר שלם — תפילות נשים ביידיש, לפעמים חוברו על ידי הנשים עצמן, בשפה יותר «ארצית», דיבורית. נפיפנקו מוסיפה פרט חשוב של משמעות: הצורה ה«תחתית» הזו נתנה חופש גדול יותר — לדבר עם אלוהים לא רק בצורה פורמלית, אלא בצורה אנושית, במילים שלהן.

מאיפה הגיעה יידיש ולמה «זו לא רק דיאלקט של גרמנית»

נפיפנקו מדגישה במיוחד את מה שלעיתים קרובות מפשטים: «יידיש = גרמנית, רק מצחיקה». היא מכנה נוסחה כזו שגויה. כן, בהיסטוריה של יידיש יש שלב שבו היא נראית כמו «שפה יהודית-גרמנית»: קהילות יהודיות לקחו את הבסיס הגרמני ורשמו אותה בכתב עברי. אבל מכאן מתחילה היסטוריה עצמאית.

היא מתארת אחת מההשערות המוכרות ביותר על מקור היידיש: את היווצרות היידיש מקשרים לאזור הריין, כלומר לשטח של צפון ריין — וסטפאליה המודרנית; עם הזמן היידיש נפרדת וכבר במאות ה-12–13 אפשר לראות בה שפה נפרדת, ולא רק «גרמנית מועתקת».

כדי להראות שליידיש יש «כתיבה ארוכה», נפיפנקו מביאה דוגמאות קונקרטיות של טקסטים מימי הביניים: בין הדוגמאות הספרותיות מופיעים, למשל, עיבודים של עלילות ארתוריאניות, שבהן משתלבים מוטיבים תלמודיים, וכן סיפורים ביידיש, שבהם משתלבים קווים איזופיים ותלמודיים. הלוגיקה שלה כאן מאוד ברורה: זה לא «תרגום לשם תרגום», אלא הולדת ספרות חדשה מהשכבות של מקורות תרבותיים שונים.

העקבות האוקראיניות ביידיש: סלביזמים, גבריזמים ו«גמישות» השפה

אחת מהחלקים הכי קונקרטיים של השיחה — על ההשפעות ההדדיות של השפות ולמה יידיש «מושרשת» דווקא באדמות מסוימות. נפיפנקו מסבירה שהרכב המילון של יידיש בנוי במידה רבה על שני שכבות גדולות:

• גבריזמים — מילים הקשורות לחיים דתיים, מציאות אתנוגרפית, חגים, מה שהיא מכנה «דיבור קדוש»;

• סלביזמים — תוצאה של מגע הקהילה האשכנזית עם האוכלוסייה המקומית של מזרח אירופה.

והכי חשוב: היא לא מצמצמת את הסלביזמים רק לאוקראינית, מציינת שהשאלות הגיעו גם מפולנית ובלארוסית, ומאוחר יותר התחזקה השפעת הרוסית. כלומר, יידיש בתיאורה — שפה ש«יודעת לספוג» ולחיות בצומת, תוך שהיא נשארת עצמה.

שם גם נדון איך יידיש מתמודדת עם המודרניות: נפיפנקו מדברת על העשרת המילונים במילים חדשות ועל הוויכוח, איך צריך להיות המילון — תיאורי או קובע. עבור יידיש, לדעתה, היום במיוחד חשובה התפקיד הקובע: בעבר הנורמה נוצרה על ידי בתי ספר וסביבה חינוכית יומיומית, וכאשר הסביבה הזו מועטה, המילונים לוקחים על עצמם חלק מהפונקציה של «להציע איך לדבר ואיפה למצוא מילה חדשה».

למה «החיו את העברית ולא את היידיש»: ציונות, גלות ו-doikayt — «כאן» כאידיאולוגיה של שפה

עוד צומת קונקרטי של השיחה — הסבר הבחירה בעברית כשפת המדינה העתידית. נפיפנקו מכנה את האידיאולוגיה ישירות: זו ציונות, שעבורה העברית כשפה מחודשת הייתה צריכה להיות שפת המדינה, שעדיין רק תוכננה להיווצר.

ואילו היידיש, לדבריה, נושאת אופטיקה אחרת: חיים בתפוצה, בגלות (גלות), ומזה צומחת הרעיון של doikayt — «כאן». נפיפנקו מפענחת doikayt לא כרומנטיקה, אלא כעיקרון פוליטי-תרבותי: לחיות ולהתארגן «שם, איפה שנולדת ואיפה שחיו דורות», להשיג נראות, קול, השתתפות פעילה ושיפור מצבך במקום, ולא לוותר על המציאות המקומית לטובת גיאוגרפיה «נכונה» אחת.

למה דווקא צ’רנוביץ ואוקראינה: ועידת 1908 והוויכוח על «השפה היהודית»

כשמדובר במעמד היידיש, נפיפנקו מציינת סמן היסטורי מאוד קונקרטי: ועידת צ’רנוביץ 1908, שהפכה לאבן דרך חשובה בהיסטוריה של היידיש והיידישיזם. בתיאורה זו הייתה במה שבה התכנסו אנשי תרבות ופוליטיקה יהודים בעלי דעות שונות — תומכי העברית, תומכי היידיש ואלה שסברו ששפה «יהודית» אחת לא מספיקה. שם התווכחו על מה בכלל יש לראות כשפה יהודית ומה מעמדה, ובסופו של דבר היידיש הוכרה כאחת מהשפות היהודיות וכמלאה.

נפיפנקו מקשרת את הנושא הזה לשמו של יצחק לייבוש פרץ: היא מזכירה את הרהוריו על מה שחסר לספרות היידיש, והמילה המפתח שם — «מסורת»: יש לבנות ולתמוך במסורת.

לשאלה «איך אוקראינה הפכה למרכז תרבותי» תשובתה מעוגנת: אלו גורמים היסטוריים וגיאוגרפיים, חלוקת השטחים האוקראיניים בין אימפריות, מעמד שונה של שפות וקהילות במשטרים פוליטיים שונים, ו — מאוד פרקטי — ביוגרפיות של סופרים רבים שמקורם בערים ועיירות בשטח אוקראינה המודרנית. במקביל היא מדברת בכנות גם על תחרות: באוסטרו-הונגריה היידיש לעיתים קרובות נכנעה לגרמנית, שהייתה שפת החינוך והתרבות הגבוהה, וזה השפיע על מסלולי הסופרים, שנאלצו «להתמודד» עם הסביבה הגרמנית.

שטעטל כ«עולם סגור» ולמה הנוער עזב לערים הגדולות

חלק קונקרטי נפרד של השיחה — מהו שטעטל ולמה הוא כל כך חשוב לתרבות היידיש. נפיפנקו מסבירה את השטעטל לא כ«מקום נעים מגלויות», אלא כצורת חיים של קהילה — סגורה, עם סדרים שהתקבעו במשך מאות שנים.

היא מביאה עובדה היסטורית חשובה על הגבלות חוקיות באימפריה הרוסית: עד 1905 נאסר על יהודים להתיישב בערים גדולות (למעט קטגוריות מסוימות, כמו סוחרים מסוימים), ולכן באופן כללי האוכלוסייה היהודית התרכזה בעיירות. על רקע זה היא מתארת את «היציאה הגדולה» של הנוער היהודי בתחילת המאה ה-20: התנועה לערים מוסברת גם בפרגמטיקה (חינוך, עבודה, אפשרות «להיות בציוויליזציה»), וגם בדחייה פנימית של עולם סגור מדי.

בניסוחה השטעטל — זו לא רק גיאוגרפיה, אלא מעטפת חברתית, שבזמנים מכריעים מתחילה ללחוץ על הדור הצעיר.

שיתוף פעולה אוקראיני-יהודי בשנות ה-UNR: מעמד השפה והמוסדות

לקהל בישראל קטע זה חשוב במיוחד, כי הוא שובר את הסטיגמות ה«שחור-לבן» הרגילות על תחילת המאה ה-20. נפיפנקו דנה בתקופת הרפובליקה העממית האוקראינית ומדברת על צעדים מוסדיים קונקרטיים: בממשלת סימון פטליורה היה משרד נפרד לענייני יהודים, ובאחד מהאוניברסלים של UNR דובר על אוטונומיה לאומית; האוכלוסייה היהודית הוכרזה כאוטונומית, ניתנו לה זכויות.

ועוד נקודה מאוד מדויקת: נפיפנקו מציינת שיידיש הוכרה כאחת מהשפות הרשמיות המוכרות של UNR — לצד אוקראינית, פולנית ורוסית (היא מוסיפה «אם איני טועה», וזה חשוב כטון: היא לא מעמידה פנים שהיא קוראת נייר, אלא מדברת כחוקרת שזוכרת את המבנה, אך לא משחקת בטעויות מוחלטות). דוגמה זו היא משתמשת ישירות כטיעון בוויכוח על כך שלא ניתן לתאר את UNR רק דרך האשמות באנטישמיות: ברמת החוק והיוזמות התרבותיות היו צורות של שיתוף פעולה והכרה. במקביל היא לא אידיאליזציה את התקופה: מדגישה שהחלון היה קצר — כשנה, וכבר מ-1918 הזכויות המורחבות החלו להצטמצם.

וכאן — הערה, חשובה ללוגיקה העריכתית שלנו: NAnews — חדשות ישראל | Nikk.Agency בשנים האחרונות חוזרת באופן קבוע לסיפורים שבהם «אוקראיני» ו«יהודי» לא ניתן להפריד למדפים שונים. השיחה על יידיש עושה זאת במיוחד בולט: השפה — לא סמל, אלא עדות להיסטוריה משותפת על אדמה מסוימת.

«קבוצת קייב» והתרגומים: איך עבד חילופי התרבות בשנות ה-1920

כשנפיפנקו עוברת לספרות, היא לא מסתפקת במילים כלליות «היו משוררים». היא מכנה את «קבוצת קייב» של מחברי יידיש כתופעה בעיקר טריטוריאלית: בתקופה מסוימת סופרים אלו חיו ועבדו בקייב, תקשרו והיו מכרים זה לזה, אך במקביל נשארו מאוד שונים בסגנון.

היא מביאה קשרים ומסלולים קונקרטיים: נקודה חשובה הופכת לברלין של תקופת רפובליקת ויימאר, שם עבדו וחיו מספר שנים לייב קויטקו ודוד ברגלסון, וברלין עצמה מתוארת כאחד ממרכזי הוצאת הספרים היהודית — גם ביידיש וגם בעברית. שם גם עולה דוגמה קונקרטית של «גשר» בין אוקראינית ליידיש: קויטקו מוציא לאור תרגום של אגדות עם אוקראיניות, ומאייר אותן אל ליסיצקי, הקשור לקולטור-ליגה.

מדברת על תרגומים, נפיפנקו מדגישה: הצעדים הראשונים נעשו עוד על ידי איוון פרנקו, אך תהליך פעיל באמת מתפתח בשנות ה-1920 — לפני שהאיחוד הסובייטי והסוציאליזם «טחנו» את המגוון התרבותי. כשמות קונקרטיים של מתרגמים היא מזכירה את פבלו טיצ’ינה, מקסים רילסקי ואחרים; במיוחד היא מזכירה את וסיל אטמניוק, שבשנת 1923 בקייב מוציא לאור אנתולוגיה קטנה של «שירה יהודית חדשה», וסביב זה נשארת תעלומה: לא ברור עד הסוף איפה ואיך למד יידיש ואיך בדיוק עבד עם הטקסטים. נפיפנקו מראה את «המכניקה האנושית» של התרגומים: הרבה התבסס על קשרים אישיים, חברות, עזרה הדדית.

היא מביאה דוגמה במיוחד מראה של «הרכבת» עריכתית של תרגום: יש מקרים שבהם אדם אחד עשה תרגום מילולי, ואחר שיפר את הצורה הפואטית. בהקשר זה מוזכרת הקשר בין מיקולה זירוב ואלכסנדר גר: גר עשה «תרגום מילולי», וזירוב שיפר את התרגום.

הרפרסיות הסובייטיות והיעלמות היידיש הציבורית

בהמשך השיחה הופכת לקשה יותר — ושוב עם קונקרטיות. נפיפנקו עונה על שאלה על צנזורה ואומרת ישירות: מה שמאחד רבים מהמחברים של הסביבה הזו, — צנזורה, רפרסיות והשתקה, ולאחר מכן מצב שבו יידיש מפסיקה להישמע ולהתפרסם.

היא מתארת מספר מכות על ספרות היידיש: סבב ראשון של רפרסיות בתחילת שנות ה-1930, לאחר מכן המלחמה והשואה, ואז — מכה חדשה, «מכרעת», הקשורה להיסטוריה של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי: רפרסיות המוניות, גירושים ורציחות. נפיפנקו מנסחת את התוצאה ללא יופי: לרוב המחברים שעליהם מדובר, המסלול המקצועי והחיים נקטעים בשנות ה-1950. כשם קונקרטי של סופר רפרסיבי היא מזכירה את דר ניסטור, שניסו לרדוף אותו, בין היתר, בקו של האשמות ב«סגנון סימבוליסטי מדי».

מה יש היום: יוזמות מלמטה ודוגמה משוודיה

כשהשיחה חוזרת להווה, נפיפנקו לא מציירת «תחייה מיידית». היא מדברת על המצב האמיתי: קיימות תוכניות, בתי ספר קיץ ויוזמות שונות — אך לרוב כמאמצים פנימיים של אוניברסיטאות, מרכזי תרבות או קהילות קטנות של יידישיסטים; פרסומים תקופתיים — בודדים, והם נשענים על משאבי הקהילה עצמה.

וכדי להראות איך יכולה להיראות תמיכה מדינית, היא מביאה דוגמה משוודיה, שבה יידיש מוכרת כקו לשוני מיעוט רשמי; שם פועל הוצאת ספרים ביידיש, וביידיש יצאו תרגומים של טקסטים המוניים גדולים — כמו הארי פוטר ושר הטבעות. עבורה זה לא «קוריוז», אלא הוכחה לחיות: השפה יכולה להיות נוכחת גם בתרבות גבוהה וגם בפופולרית — אם יש לכך סביבה מוסדית.

למה הפרק הזה חשוב לקהל הישראלי — ללא סיסמאות

בשיחה נפיפנקו כל הזמן מחזירה את הנושא למחשבה פשוטה: יידיש — זו שפה לא של «תפוצה כללית» מופשטת, אלא של מקומות ואנשים קונקרטיים. היא מושרשת בערים ועיירות, שבהן דורות חיו זה לצד זה, התווכחו, למדו, סחרו, תרגמו ובנו מוסדות תרבות. וכאשר היום בישראל יידיש לפעמים נשמעת כ«שפת העבר», הפרק הזה מציע מבט אחר: העבר כאן לא מוזיאוני, אלא אנושי — וישירות קשור להיסטוריה האוקראינית, כולל התקופות הפוליטיות המורכבות שלה, עם חלונות קצרים של הכרה ופסים ארוכים של דיכוי.

המסקנה המדויקת ביותר של הפרק — לא על «נוסטלגיה» ולא על «זהות למען זהות». אלא על תשתית: שפה חיה, כאשר יש לה בתי ספר, ספרים, במה, תרגום, זכות לפומביות — וכאשר החברה מכירה בה כחלק מההיסטוריה המשותפת, ולא כלחישה זרה «במטבח».

העיקר מהשיחה בגרסה הטקסטואלית (אוקראינית): https://www.ukrainer.net/tetiana-nepypenko-idysh/