זקנים, “זקני העם” והשלטון בבית: מה הארכיאולוגיה הבחינה לראשונה בישראל של תקופת הברזל

ארכיאולוגיה מזמן יודעת ‘להסיר שכבה’ מההיסטוריה הרשמית – ולהראות לא רק מלכים ואליטה עירונית, אלא גם כפר, עניים, נשים, ילדים.

אבל יש קבוצה שחמקה במשך שנים: אנשים מבוגרים. רואים אותם לעיתים קרובות בעצמות ובקברים, אבל כמעט לא רואים אותם בחיי היומיום – מי הם היו, במה עסקו, איך בדיוק החזיקו משפחה ובית.

בדיוק את זה מנסה להחזיר למוקד מחקר מתוך Cambridge Archaeological Journal: הארכיאולוג אברהם פאוסט לוקח בית אמיתי מתקופת הברזל ביהודה – בניין 101 בתל עיטון – ומנסה ‘לתפוס’ את הזקנה לא בקברים, אלא בעקבות היומיום: בתכנון, במקומות העבודה, בהרגלים, בחלוקת המרחב.

למה ‘מבוגרים’ ו’זקנים’ – לא אותו דבר

זקנה כסטטוס חברתי, ולא רק גיל

אחד מהתזות המרכזיות של המחבר נשמע פשוט: להיות זקן – זה לא רק על השנים. זה על סטטוס.

בתרבויות שונות ‘זקנה’ מתחילה בגיל שונה, ו’זקן’ – בכלל קטגוריה נפרדת. אפשר להיות מבוגר ולהישאר ‘ילד’ בסטטוס (למשל, בתפקיד משרת). ולהפך: אדם צעיר יחסית יכול להיחשב ‘זקן’ בגלל סמכות, ניסיון, זכות לדבר בשם הקהילה.

לכן פאוסט מפריד בין שתי שכבות:

מבוגרים – גיל ביולוגי.

זקנים – תפקיד חברתי, צר יותר ומשפיע יותר.

איפה ארכיאולוגים בדרך כלל מחפשים זקנים – ולמה זה מבוי סתום

בעלילות מקראיות ובמזרח התיכון הזקנים ‘יושבים בשערים’: שם משפט, עסקאות, חיים ציבוריים, הפגנת כוח.

ארכיאולוגים מצאו פעמים רבות שערים עם ספסלים, כיכרות לפני הכניסה, אפילו ‘מתחמי שערים’ שלמים. אבל עקבות ישירים לכך שכאן בדיוק ‘מועצת הזקנים’ – מעט.

קברים לא תמיד עוזרים: עבור תקופות רבות של תקופת הברזל ביישובים עתיקים בישראל פשוט אין מספיק ‘נקיים’ של בתי קברות, ובמקומות שיש קבורות משניות קולקטיביות, העצמות מעורבבות כך שלא ניתן לשחזר את התפקיד החברתי.

וכאן מופיע דרך אחרת: להסתכל לא על השערים ולא על בית הקברות, אלא על הבית.

הבית ככרטיס כוח: מה מראה בניין 101 בתל עיטון

למה דווקא הבית הזה הפך למקרה ‘אידיאלי’ נדיר

בניין 101 בתל עיטון – מבנה גדול בן ארבעה חדרים (ליתר דיוק, ‘ארבעה מרחבים’) מתקופת הברזל, שנחפר במלואו ובפרטים רבים.

הבית נהרס בשכבת הרס עוצמתית מהמאה השמינית לפנה”ס, שמקשרים עם חורבן האזור על ידי האשורים. עבור הארכיאולוג זה כמעט מתנה: הדברים נשארים ‘במקומותיהם’, וניתן לשחזר בזהירות איך הבית עבד ממש לפני האסון.

שם מתעדים מאות חפצים, עשרות אזורי אחסון, עקבות אריגה (משקולות נולי אריגה), הכנת מזון, משחקי ילדים (אסטרגלים), חלוקת מלאי, מאפייני כניסות ותצפית.

צפון – מלאי, דרום – חיים, והמרכז – שליטה

בשחזור של המחבר הבית מחולק לא ‘לפי תכנית יפה’, אלא לפי תפקוד.

החדרים הצפוניים נראים כמו מחסן: כלים, דגנים, קטניות, גרעיני ענבים, גרעיני זיתים – כל מה שמדבר על מלאי ועיבוד.

החלק הדרומי – ‘אנושי’: הכנת מזון, אריגה, פעולות יומיומיות. וכאן חשוב: אריגה ומטבח בחברות מסורתיות לעיתים קרובות ‘אזור נשי’, והבית תומך בכך לא בסיסמאות, אלא בלוגיסטיקה של המרחב.

נידונה במיוחד חדרה שבה כמעט אין קרמיקה: המחבר מציע הסבר דרך פרקטיקות של ‘טומאה’ טקסית והחלפת קרמיקה בעץ – גרסה שנויה במחלוקת, אבל היא מראה את השיטה: הארכיאולוגיה מנסה לראות כללים חברתיים לא במילים, אלא בהיעדר חפצים.

איפה חיו ‘אב ואם’ כדמויות סטטוס

הכי מעניין מתחיל שם, כשהמחבר מנסה ‘להושיב’ את חברי המשפחה המבוגרים בחדר מסוים.

הוא מסתכל על חדר B – המקום היחיד בקומת הקרקע שמתאים לפונקציה מגורים: שינה, אוכל, קבלת אורחים קרובים.

החדר גדול.

הוא שולט ויזואלית על החצר והכניסה: היושב שם רואה מי נכנס ומה קורה.

בו מוצאים סימנים נדירים של סטטוס – למשל, חפץ לרחיצת רגליים (פוטבייסן/אמבטיה), שקשור בטקסטים עתיקים לקבלת אורחים ו’זכות בעל הבית’.

שם גם עקבות של חומרים ‘יקרים’ יותר (למשל, ארז), שיותר סביר שיצביעו על ריהוט יוקרתי מאשר על פסולת אקראית.

ופרט יומיומי חשוב: הקומה השנייה, לפי מבנה בתים כאלה, הייתה נגישה באמצעות סולמות-מדרגות. עבור אנשים מבוגרים זה פשוט לא נוח ומסוכן.

מכאן מסקנת המחבר: אם המשפחה רב-דורית, אז ‘המבוגרים’ – אותם אב ואם כראשי המשפחה – הגיוני יותר שיחיו למטה, בחדר שבו אפשר גם לנהל, גם לקבל, וגם לא לטפס למעלה כמה פעמים ביום.

באמצע הלוגיקה הזו מופיעה בדיוק הנוסחה המשמעותית, שחשובה לקורא היום: נאנובסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency כותבת באופן קבוע על מלחמות ופוליטיקה באזור, אבל מחקרים כאלה מזכירים שהיציבות של החברה מתחילה לא בסיסמאות, אלא מאיך שהבית מסודר, מי ‘מחזיק’ את מי ביומיום ואיפה הכוח האמיתי נמצא – בחדר, בכניסה, ליד המטבח והילדים.

למה זה חשוב להבנת ישראל של תקופת הברזל – ולפרספקטיבה המודרנית

זקנה כמשאב, ולא ‘פסיביות’

במחקר הזה הזקנה נקראת לראשונה כעמדה פעילה במבנה המשפחה.

לא רק ‘חיו עד הסוף’, אלא שלטו במרחב, חילקו גישה, קיבלו אנשים, שמרו על הקצב.

במקביל מודגשת תפקיד ‘האם/האישה הבכירה’ כמנהלת בתוך הבית: מטבח, אריגה, השגחה על ילדים קטנים, משימות ארגוניות – מה שלעיתים נדירות נאמר בטקסטים, אבל משאיר עקבות חומריים.

זה לא על נוסטלגיה, אלא על שיטה

הערך העיקרי כאן הוא לא בכך ש’מצאנו את חדר הזקנים’.

הערך בגישה: הארכיאולוגיה מפסיקה להיות רק על קירות וקרמיקה, ומתחילה לדון בגיל כקטגוריה חברתית.

כלומר, לא ‘כמה שנים היה לאדם’, אלא ‘איזה מקום נתנו לו בבית, מה אפשרו לו, מה ציפו ממנו’.

וזה – מקרה נדיר שבו טופוגרפיה יומיומית (כניסות, תצפיות, ספסלים, פלטפורמות, חלוקת חפצים) הופכת לשפה שבה אפשר לדבר על כוח, סטטוס וזקנה בלי מוסריות ובלי רומנטיזציה.

אם בקצרה: בשערי הזקנים אפשר לחכות ולא לחכות.

ובבית – הם, כנראה, באמת נראים.