“זו (לא) המלחמה שלי” בבת ים: איך אמנים שנולדו באוקראינה גרמו לישראל להקשיב בקשב רב יותר

התערוכה “זו (לא) המלחמה שלי”, שמסיימת השבוע את עבודתה בבת-ים, הפכה לא רק לאירוע תרבותי עבור יוצאי אוקראינה. היא הראתה דבר חשוב יותר: הקול האמנותי האוקראיני בישראל כבר לא קיים איפשהו בשולי סדר היום של המהגרים, אלא נכנס יותר ויותר לסביבה התרבותית המקצועית של המדינה – עם המדיה שלה, המוסדות, הביקורת והקהל הרחב.

על כך סיפרו ב-18 במרץ 2026 Israeli Friends of Ukraine.

מדובר בפרויקט שאיחד 15 אמנים ישראלים שנולדו באוקראינה. מאחורי זה עמדה יוזמה תרבותית חדשה “פלטפורמה 202“, שנוצרה לתמיכה ביוצרים אוקראינים בישראל, והאוצרים של הפרויקט היו ורה גייליס וסבטלנה מטוויינקו. כבר עצם השילוב של שמות ומשימות אלו קובע את ההקשר המדויק: זו לא פעולה חד פעמית “לכבוד”, אלא ניסיון לבנות נוכחות מתמשכת של אמנות אוקראינית בתוך המרחב התרבותי הישראלי.

על הפתיחה כבר סיפרנו –

תערוכה “זו (לא) המלחמה שלי”: אמנים אוקראינים בישראל מדברים על חוסר האפשרות לנייטרליות — מ-15 בינואר עד 26 בפברואר 2026, בת-ים.

מדוע התערוכה הזו בישראל התגלתה כיותר בולטת ממה שיכלה להיראות בתחילה

הפתיחה הפכה לאירוע חברתי גדול

התחלת התערוכה הייתה רועשת במובן הישיר והעקיף. לפתיחה הגיעו כ-300 אורחים – נציגי הסביבה האמנותית, עיתונאים, דיפלומטים, חברי אוקראינה והקהל הישראלי, שעבורו נושא המלחמה, הזיכרון והזהות כבר מזמן הפסיק להיות משהו חיצוני ורחוק.

לישראל זהו אות חשוב. כאשר לתערוכה על החוויה האוקראינית מגיעים לא רק “הקהילה שלהם”, אלא קהל מעורב מהסביבה התרבותית, החברתית והתקשורתית, זה אומר שהפרויקט פגע בעצב של המדינה. וזה בדיוק מה שמבדיל תערוכה חזקה מיוזמה נכונה בלבד: היא לא מבקשת חמלה, אלא מכריחה להסתכל, להתווכח, לחשוב ולהשוות עם החוויה האישית.

בת-ים התגלתה כנקודה לא מקרית על המפה

התערוכה התקיימה ב-Design Terminal בבת-ים – מרחב תרבותי מקצועי שמייצג את אנשי האמנות, העיצוב והתרבות המובילים של ישראל. זה לא אולם פריפריאלי ל”מעגל הפנימי”, אלא פלטפורמה רב-תחומית גדולה, שבה מתקיימים אירועים מדי יום לקהל מגוון מאוד – מנציגי סצנת האמנות ועד לעסקים ויוזמות חברתיות.

לכן המיקום עצמו כאן חשוב לא פחות מהתצוגה. כאשר פרויקט אמנות אוקראיני נמצא במקום כזה, הוא מקבל לא הכללה סמלית, אלא הכללה ממשית במחזור התרבותי הישראלי. רואים אותו לא רק אלו שבאו במכוון, אלא גם הקהל שמגיע ל-Design Terminal כאחד המרכזים החיים של חיי התרבות המודרניים של ישראל.

כיצד הנושא האוקראיני יצא מגבולות השיחה הקהילתית

המדיה הישראלית לא רק שמה לב לתערוכה, אלא שילבה אותה בסדר היום שלה

הפרויקט קיבל תמיכה מדיה רחבה, וזה אולי אחד התוצאות המובהקות ביותר. על התערוכה כתבו המובילים בעיתונות העברית של ישראל, כולל Time Out Tel Aviv, Portfolio ו-Erev Rav, ולא מדובר רק בהמלצות “לאן ללכת”, אלא בפרסומים אנליטיים מלאים.

זהו רגע עקרוני להבנת ההיקף. כאשר הנושא האוקראיני נכנס לעיתונות התרבותית של ישראל לא כאקזוטיקה ולא כתוספת פוליטית לחדשות על המלחמה, אלא כשיחה אמנותית תוכניתית, משתנה הסטטוס של הנושא הזה. הוא מפסיק להיות “כאב זר שצריך לכבד”, והופך לחלק מהדיון המקצועי המקומי – עם כל המשתמע מכך.

במובן זה, חדשות ישראל | Nikk.Agency לא פעם תיעדו שינוי חשוב: הנוכחות האוקראינית בישראל נקראת יותר ויותר לא כעקבות זמניים של מלחמה גדולה, אלא כתוספת תרבותית, חברתית ואינטלקטואלית מלאה למציאות הישראלית. התערוכה הזו בבת-ים היא בדיוק דוגמה כזו – שקטה בצורה, אבל חזקה מאוד במשמעות.

שידורי רדיו ושיחות חיות הגבירו את אפקט התערוכה

מלבד הפרסומים בעיתונות, האוצרים והאמנים נתנו ראיונות לתחנות הרדיו המובילות של ישראל Galgalatz ו-Kan Tarbut. תשומת לב מיוחדת ראויה לשידור של שעה ברדיו הממלכתי “רקה”, שבו ורה גייליס ומשתתפי התערוכה דיברו כבר ברוסית, מרחיבים את קהל השיחה והופכים אותו לנגיש לאלו שחיים בין כמה עולמות תרבותיים בו זמנית.

אבל לא רק המדיה היו חשובות. במסגרת התערוכה התקיימו סיורים לקהילה האוקראינית, וכן שיחות ביקורתיות ודיונים באוקראינית ובעברית. וכאן התגלתה העומק האמיתי של הפרויקט: הוא לא נסגר על הרושם הוויזואלי, אלא הפך למרחב דיון, שבו האמנות עובדת כעילה לשיחה על מלחמה, זיכרון, זהות ומקומו של החוויה האוקראינית בתוך החיים המודרניים של ישראל.

מה המשמעות של הפרויקט הזה עבור ישראל ומה יהיה הלאה

זו כבר לא פעולה חד פעמית, אלא התחלה של קו תרבותי חדש

“פלטפורמה 202” נוצרה בדיוק לתמיכה באמנים אוקראינים בישראל, ולפי תוצאות התערוכה הזו רואים שהדבר באמת מדובר על מרחק ארוך. יחד עם Israeli Friends of Ukraine הצוות כבר מכין תערוכות ופרויקטים חדשים, שבהם הקול האוקראיני יישמע עוד יותר חזק – לא כהערה מוזמנת, אלא כחלק טבעי מהסצנה האמנותית המקצועית של ישראל.

וזה, אולי, התוצאה העיקרית של כל הסיפור. פרויקטים כאלה חשובים לא רק לאמנים עצמם ולא רק לקהילה האוקראינית. הם חשובים לישראל עצמה, כי הם מרחיבים את האופק התרבותי המקומי, מכניסים לתוכו חוויה חדשה, זיכרון ויזואלי חדש ושפה חדשה לשיחה על מלחמה, פגיעות ושייכות.

תמיכת חברי אוקראינה והשגרירות הפכה ליסוד חשוב

התערוכה התקיימה בתמיכת Israeli Friends of Ukraine ושגרירות אוקראינה בישראל. תמיכה כזו חשובה לא רק ארגונית. היא מראה שבין סולידריות ציבורית, השתתפות דיפלומטית וסביבה תרבותית מקצועית יכול להיווצר איחוד עבודה, שמביא תוצאה לא ברמת ההצהרות, אלא ברמת הפרויקטים האמיתיים, הצופה האמיתי והנוכחות האמיתית בזירה הציבורית הישראלית.

לקהל בישראל זה חשוב במיוחד עכשיו, כאשר השאלה על מקומה של אוקראינה בתודעה הציבורית המקומית מתחרה כל הזמן עם סדר היום הישראלי העמוס במלחמה, ביטחון ומשברים פנימיים. כך בולטים יותר הפרויקטים שלא דורשים רחמים ולא עובדים על רגש ישיר, אלא פשוט תופסים את מקומם – בביטחון, מקצועיות ולזמן ארוך.

התערוכה “זו (לא) המלחמה שלי” בבת-ים מסיימת את עבודתה, אבל נראה שהסיפור עצמו רק מתחיל. ואם היוזמות החדשות של “פלטפורמה 202” ישמרו על אותה רמת הכללה בסביבה התרבותית הישראלית, לא ניתן יהיה לתפוס את האמנות האוקראינית בישראל כפרק זמני. היא הפכה לחלק מהשיחה הכללית. וזה, אולי, התוצאה המדויקת ביותר של כל התערוכה.