בזמן שרוסיה מפציצה בתי כנסת אוקראיניים, ישראל פותחת את פסטיבל הקולנוע שלה במוסקבה (מ-6 עד 9 בנובמבר 2025)

אוקראינה תחת אש: תקיפות על בתי כנסת

בעוד טילים רוסיים פוגעים בערים אוקראיניות, לא רק בתים פרטיים נמצאים תחת מטרה, אלא גם מקומות קדושים. באוקטובר ובתחילת נובמבר 2025 נפגעו בתי כנסת בחרסון, דניפרו ובאזור קייב. בחרסון פצצת מצרר התפוצצה ממש ליד קירות בית הכנסת העתיק ביותר מסוף המאה ה-19, שם באותו רגע חילקו ארוחות חינם לקשישים. בפנים — עשן, זכוכית שבורה, קירות סדוקים. אך השירות לא הופסק. אנשים הדליקו נרות בין ההריסות והתפללו עבור אלו שבחזית. המכון הישראלי לביטחון לאומי (INSS) הצהיר כי סדרת התקיפות הרוסיות על בתי הכנסת האוקראיניים לא נראית מקרית. לפי הערכתם, זה חלק ממגמה אנטישמית גלובלית שהתחזקה לאחר ה-7 באוקטובר והפלישה של חמאס. אוקראינה מאבדת את מקדשיה ובתי התפילה שלה, והקהילה הבינלאומית שותקת. אפילו אלו שמכנים עצמם חברי ישראל מעדיפים לא לשים לב לאובייקטים יהודיים הרוסים.

קולנוע ישראלי — על מסכי מדינת התוקפן

ובאותו רגע במוסקבה נפתח הפסטיבל ה-22 לקולנוע ישראלי. מה-6 עד ה-9 בנובמבר 2025 ההקרנות מתקיימות בשלוש ערים רוסיות — מוסקבה, סנט פטרסבורג וניז’ני נובגורוד.

“ הייתה לי הכבוד הגדול ובאותו זמן ההנאה, לפעמים לא בלי מתח, לשרת כשגרירת ישראל ברוסיה. השקעתי מאמצים רבים כדי לקדם את פיתוח היחסים שלנו, כולל ברמה האקדמית, כמו גם בתחום הפוליטי ובתחומים אחרים. גם אם לישראל ולרוסיה היו דעות שונות, ידענו לומר זאת בצורה ברורה מאוד זה לזה ובאותו זמן ניסינו להבין את השותף שלנו. זו מהות היחסים הדיפלומטיים האמיתיים… העבודה הדו-צדדית מתבצעת והיא תימשך עם הגעתו של עמיתי וחברי עודד יוסף, שיתחיל לעבוד בתחילת השבוע. מאחלת לו הצלחה מכל הלב!” “הפסטיבל ייפתח בסרטו של הבמאי ארז תדמור ‘זה מאץ’ — קומדיה מרגשת על אהבה ושידוכים בקהילה היהודית האורתודוקסית. כמו כן, הצופים ייהנו מהקרנות של הסרט הזוכה בפסטיבל הקולנוע ה-41 בירושלים — הדרמה ‘עיד’, משתתף ה-75 בברלינאלה ‘מכתב לדוד’ על הטרגדיה של ה-7 באוקטובר, מחזמר בלשי בסגנון נואר ‘סיטי’, הדרמה ‘מופע קברט’, הקומדיה ההרפתקנית ‘כישלונות’ וסדרת סרטים קצרים. הפסטיבל יסתיים בטרגיקומדיה ‘שערי פרחים’., – מכריז שגרירות ישראל ברוסיה.

שגריר ישראל ברוסיה עודד יוסף, שהגיע זה עתה למוסקבה, נשא נאום חגיגי:

“.. כבוד גדול לברך אתכם בטקס פתיחת הפסטיבל. היום האירוע הראשון שלי במוסקבה. קולנוע — זה גשר חי בין אנשים ותרבויות.. אני מקווה בכנות שתוכנית הפסטיבל תשמש לחיזוק הדיאלוג התרבותי והידידות בין עמינו,”

המילים נשמעות יפה. אבל מאחוריהן — שתיקה בנוגע למלחמה, טילים, בתי כנסת אוקראיניים הרוסים. הפסטיבל מאורגן על ידי שגרירות ישראל ברוסיה בשיתוף עם רשת בתי הקולנוע סינמה פארק ופורמולה קינו. בתוכנית — קומדיות, דרמות, זוכי ברלינאלה, סיפורים על אהבה, חירות, ו”מגוון החיים הישראלי”. רק שבין אולמות בתי הקולנוע במוסקבה הולכת לאיבוד האמת על כך שטילים רוסיים הם אלו שמחריבים בתי תפילה יהודיים באוקראינה.

התוקפנות הרוסית והקהילות היהודיות באוקראינה

הפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה, שהחלה בפברואר 2022, שינתה הכל — גם עבור מיליוני אוקראינים וגם עבור הקהילות היהודיות שחיו על אדמה זו במשך מאות שנים. חרקוב, אודסה, דניפרו, לבוב, חרסון — ערים שבהן נשמעו תפילות בעברית, שבהן נבנו בתי כנסת, שבהן נשמרה הזיכרון של השואה והתחדשות החיים היהודיים. מהימים הראשונים של המלחמה, הארגונים היהודיים באוקראינה הצטרפו להגנת המדינה. מתנדבים, רבנים, מורים ומנהיגי קהילות הפכו לחלק מהמאבק הכללי — מהעברת סיוע הומניטרי ועד להצלת פצועים ופינוי אזרחים. הרב הראשי של אוקראינה משה אסמן הפך את בית הכנסת ברודסקי בקייב למטה תמיכה אמיתי לחזית: כאן מקבלים פליטים, קולעים רשתות הסוואה, אוספים מטענים הומניטריים, עוזרים למשפחות הנופלים. אסמן מדגיש שהגנת אוקראינה היא לא רק חובה פטריוטית, אלא גם חובה מוסרית של היהודים החיים על אדמה זו.

«זה מאבק של אור נגד חושך. אנחנו מגנים לא רק על אוקראינה, אלא גם על כבוד האדם», — אמר הוא.

בדניפרו הרב שמואל קמינצקי הפך את מרכז “מנורה” למקלט, בית חולים ומרכז מתנדבים. באודסה קהילת חב”ד מחלקת מדי יום מזון ותרופות לכל מי שמגיע — יהודים, נוצרים, מוסלמים, כל מי שזקוק. אבל יחד עם הגבורה הגיעו גם האבדות. טילים רוסיים הרסו עשרות מבנים הקשורים לתרבות היהודית — מוזיאונים, בתי ספר, בתי קברות. כל תקיפה על בית כנסת היא לא רק פשע נגד הדת, אלא גם מכה לזיכרון הנוכחות היהודית באוקראינה, להיסטוריה ששרדה את השואה ואת הרדיפות הסובייטיות. דף מיוחד הוא הלוחמים היהודים בצבא אוקראינה. בין מגיני אוקראינה ישנם אלפי יהודים: מחיילים פשוטים ועד קצינים ורבנים-קפלנים. הם נלחמים בחזית תחת פוקרובסק, בחארקוב, חרסון, מחוזות דונצק. רבים נהרגו תוך כדי מילוי חובתם. בבתי הקברות הצבאיים של אוקראינה היום עומדות קברים עם כוכבי דוד לצד צלבים אוקראיניים וטריזוב. סמלים אלו הפכו לסימן אחד — של אחדות, אומץ וזיכרון. החיילים היהודים בצבא אוקראינה מגנים על המדינה יחד עם כולם — ולגביהם זו לא רק מלחמה על שטח, אלא על הזכות לחיות על אדמה שבה אבותיהם התפללו, בנו בתי ספר, כתבו ספרים וגידלו ילדים. היום הם — חלק מהצבא האוקראיני, העם האוקראיני והכאב האוקראיני.

ניגוד מוסרי

האם אפשר לקרוא לפסטיבל “גשר תרבותי” המתקיים בבירת מדינת התוקפן, בזמן שצבאה תוקף מקומות תפילה יהודיים? האם אפשר לברך את הצופים במוסקבה, כאשר בחרסון ובדניפרו רבנים חופרים מתחת להריסות מגילות תורה? מאז 2022 רוב המדינות המתורבתות — מצרפת ואיטליה ועד יפן וקנדה — הפסיקו להשתתף באירועי תרבות רוסיים. אף אולפן קולנוע מערבי לא שלח את סרטיו לפסטיבלים רוסיים. אפילו הפרויקטים שבעבר נשאו מעמד “בינלאומי”, כעת מוגבלים להשתתפות מדינות כמו איראן, סין או אתיופיה ואחרות. החרם התרבותי הפך לחלק מהתגובה העולמית לתוקפנות. על רקע זה, השתתפות ישראל נראית במיוחד דו-משמעית. מדינה, שעמיה יודעים מה זה להיות מטרה לשנאה, פתאום מסכימה להשתתף בחלון הראווה של מוסקבה “שוחרת השלום” — בדיוק כאשר אותם טילים, ששוגרו על ידי מוסקבה זו, הורסים בתי כנסת באוקראינה.

בין דיפלומטיה למצפון

כן, ישראל תמיד בנתה דיאלוג גם בזמנים קשים. ודיפלומטיה דורשת זהירות. אבל האם אפשר להסתתר מאחורי “אמנות מחוץ לפוליטיקה”, אם הפוליטיקה הורסת בתי כנסת? האם אפשר לדבר על “ידידות עמים”, כאשר התוקפן תומך בחמאס, ותעמולתו מלבה שנאה ליהודים ולאוקראינים בו זמנית? אולי הפסטיבל תוכנן כמחווה של רצון טוב. אבל בנסיבות הנוכחיות הוא נשמע כמו ויתור שקט. לא במקרה אף מדינה דמוקרטית לא תמכה ביוזמה זו בפומבי. ישראל נותרה לבד — באולם זר, תחת דגלים זרים, בצל טילים ותעמולה.

זיכרון ובחירה

כאשר רוסיה תוקפת ערים אוקראיניות, היא תוקפת גם את הזיכרון — הזיכרון המשותף של העם היהודי. בתי כנסת שנבנו במאה ה-19, ששרדו את השואה ואת הרדיפות הסובייטיות, שוב הופכים למטרות. כל מכה כזו — לא רק הרס פיזי, אלא גם מכה לסמל הנוכחות היהודית באוקראינה. וכאשר באותם ימים במוסקבה נשמעות מחיאות כפיים על סרט ישראלי, קשה לא להרגיש מרירות.

❓ שאלה שעל ישראל לענות עליה בעצמה

האם אפשר לשתוק כאשר בתי תפילה נהרסים? האם אפשר לקיים פסטיבל במדינה שמספקת נשק לאלו שהורגים את אזרחיך ובעלי בריתך? ואם קולנוע הוא שפת האנושיות, אז היכן הגבול בין תרבות לשותפות?

סיכום

העולם הפך למראה, שבה כל פעולה משתקפת מיידית. והיום המראה הזו מראה ניגוד מפחיד:

• אוקראינה — בעשן ובהריסות,
• רוסיה — תחת סנקציות,
• ישראל — בין מצפון לדיפלומטיה.

יום אחד פסטיבלים שוב יהפכו למקום של דיאלוג, אבל לא כאשר הדיאלוג מתנהל תחת קולות אזעקות.

נאנווסטי – חדשות ישראל‼️: ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את המותרות של עיוורון מוסרי. בתי כנסת שנהרסו על ידי פצצות רוסיות — הם גם חלק מההיסטוריה הישראלית. וכל עוד טילים נופלים מעל אוקראינה, כל מחיאות כפיים במוסקבה נשמעות חזק מדי.