60 שנה למשה אסמן: יום הולדתו של הרב הראשי של אוקראינה אסף אנשי צבא, דיפלומטים, מנהיגים רוחניים וחברים

היובל של הרב הראשי של אוקראינה משה ראובן אסמן בקייב היה הרבה יותר מאשר רק יום הולדת של מנהיג דתי ידוע. זה היה ערב שבו נפגשו הביוגרפיה של יהודי סובייטי שעבר את הדרך מלנינגרד לירושלים וקייב, ההיסטוריה של שיקום החיים היהודיים באוקראינה העצמאית, המלחמה עם רוסיה, מות הבן המאומץ בחזית, תמיכה בצבא האוקראיני, דיפלומטיה, דיאלוג בין-דתי וקשר חי בין אוקראינה לישראל.

כאשר באירוע אחד נמצאים יחד ראש לשכת נשיא אוקראינה קיריל בודאנוב, סגנית ראש לשכת הנשיא אירינה מודרה, ממלאת מקום השגריר של ארה”ב באוקראינה ג’ולי דייוויס, שגריר ישראל באוקראינה מיכאל ברודסקי, נציגי פיקוד חיל האוויר האוקראיני, המשמר הלאומי, כוחות ההגנה הטריטוריאלית, כוחות הרפואה, הכמורה הצבאית, חטיבת “אזוב”, וכן היררכים של הכנסיות האוקראיניות, דיפלומטים, פעילים ציבוריים ורבנים, זה כבר לא תאריך פרטי.

זהו סימן למקום שתופס הרב משה ראובן אסמן היום באג’נדה האוקראינית, היהודית והבינלאומית.

14 במרץ 2026 משה ראובן אסמן חגג 60 שנה. כמה ימים לפני כן, בקייב נערכה חגיגה חגיגית ליובל. אסמן עצמו כתב מאוחר יותר שזה היה “ערב מאוד מרגש” והזדמנות נדירה לאסוף יחד אנשים טובים רבים שעובדים ומשרתים היום כדי שאוקראינה תעמוד – כל אחד במקומו.

מלנינגרד וירושלים לקייב ואנטבקה

הביוגרפיה של משה ראובן אסמן נראית בעצמה כמו עלילה לספר נפרד. הוא נולד ב-14 במרץ 1966 בלנינגרד. לאחר נישואיו, בשנת 1987, עבר לישראל, שם המשיך את לימודיו הדתיים בישיבות ירושלים “שמיר” ו”מרכז גוטניק”. במקביל ללימודים הוא עמד בראש “בית חב”ד” ליהודים דוברי רוסית – כלומר עבד עם הסביבה שלמדו אז מחדש לחיות חיים יהודיים ללא פחד סובייטי וללא הרגל להסתיר את זהותם.

מאוחר יותר הוא עבד כעוזר רב בטורונטו בכיוון הקשור ליהודים דוברי רוסית. לאחר סיום לימודיו קיבל תואר רב, ובשנת 1991 נשלח לאוקראינה. זה היה רגע מיוחד: המדינה רק נכנסה לעצמאות, המערכת הסובייטית התפרקה, והקהילות הדתיות הישנות היה צריך לא רק להחיות, אלא במובן המילולי לאסוף מחדש.

עד 1995 עבד אסמן כסגן מנהל תוכנית “הצלת ילדים מאזור צ’רנוביל”. כבר באותה שנה 1995 הוא הפך לראש הקהילה הדתית היהודית חב”ד-לובביץ’ בקייב. בשנת 1997 – הרב הראשי של הקונגרס היהודי הכל-אוקראיני. הוא השתתף בהחזרת בית הכנסת ברודסקי בקייב, היה נציג ארגון “צעירי חב”ד” באוקראינה, וכן הנציג הראשי של המרכז העולמי של חסידי ברסלב במדינה.

ב-11 בספטמבר 2005 נבחר לרב הראשי של אוקראינה. מאז, עבור אלפי יהודים במדינה, הוא הפך לא רק לדמות רשמית או למנהיג מבנה דתי, אלא גם לאחד הסמלים לכך שהחיים היהודיים באוקראינה לא רק שרדו אחרי המאה ה-20, אלא מצאו מחדש קול, מוסדות, בתי ספר, בתי כנסת, קהילות, זיכרון וביטחון.

מאוחר יותר נוספה לדרך זו עוד פרק חשוב – אנטבקה, יישוב יהודי ליד קייב, שנוצר כמרחב חיים והצלה לאנשים שהמלחמה חצתה את גורלם הרגיל. עבור הקורא הישראלי הסיפור הזה מוכר במיוחד: לא מדובר בפעילות דתית מופשטת, אלא בשירות מאוד קונקרטי – עם בתים, משפחות, ילדים, פינוי, סיוע הומניטרי וסיכונים ממשיים.

יובל שהפך לאירוע מדיני וציבורי

בערב היובל שלו קיבל אסמן לא רק ברכות אישיות. למעשה, כל הרכב האורחים הראה שדמותו הפכה מזמן לנקודת מפגש של מעגלים שונים – דתיים, מדיניים, צבאיים, דיפלומטיים ואזרחיים.

הוא עצמו הודה בנפרד על הנוכחות והברכות לקיריל בודאנוב, אירינה מודרה, ג’ולי דייוויס, מיכאל ברודסקי, ממלא מקום השגריר של פולין באוקראינה, שגרירת ארגנטינה אלנה לטיסיה מיקוסינסקי, מפקד המשמר הלאומי של אוקראינה אלכסנדר פיבננקו, שר הנוער והספורט של אוקראינה מתווי בדני, חברת הפרלמנט של אוקראינה אולגה וסילבסקה-סמגליוק, מפקד כוחות הרפואה של הכוחות המזוינים של אוקראינה גנרל-מאיור של שירות הרפואה אנטולי פטרוביץ’ קזמירצ’וק, נציגי פיקוד חיל האוויר של אוקראינה, ראש שירות הכמורה הצבאית של הכוחות המזוינים של אוקראינה סרגיי וובקוטצ’ה, נציגי חטיבת “אזוב”, סגן השר לשיקום אוקראינה ד”ר ארטם ריבצ’נקו, נציגי המשטרה הלאומית של אוקראינה, נציג המטרופוליטן אפיפניוס – הכומר ויטלי דניצ’ק, נשיא המרכז האוקראיני לדיאלוג ותקשורת, חבר המועצה הציבורית של שירות המדינה של אוקראינה למדיניות אתנית וחופש המצפון אבו אלרוב עמאד מוסטפא, ראש ועדת הדיאלוג הבין-דתי איגור שבאן, הקנצלר ניקולאי סולימה, ראש הכפר בלוגורודקה אנטון אובסיינקו, ראש מחוז גורניצ’סקי ויקטור סופיבניק ורבים אחרים.

עצם הרשימה הזו של שמות חשובה לא רק כפרוטוקול. היא מראה את היקף הקשרים האנושיים והמוסדיים סביב אסמן. כאן יש גם צבא, גם דיפלומטיה, גם הכיוון הישראלי, גם דיאלוג בין-דתי, גם ממשל מקומי, גם גוש כוח, וגם המרכז הפוליטי של המדינה.

בערב נשמעו ברכות חגיגיות, היה קונצרט חגיגי, סיפורים מחיי היובל, והאורחים קיבלו מאסמן את ספרו האוטוביוגרפי עם חתימה אישית. בפרסום אחר הוא הבהיר שראש לשכת נשיא אוקראינה קיריל בודאנוב וסגנית ראש לשכת הנשיא אירינה מודרה העניקו לו פרס וקראו ברכה מנשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי.

זה כבר מוציא את הסיפור ממישור הכרוניקה הדתית לממדים אחרים לגמרי. כאשר שמו של הרב הראשי של אוקראינה נשמע בהקשר כזה – לצד ברכה רשמית מנשיא המדינה ונציגי ההנהגה הצבאית-פוליטית הבכירה – מתברר שמדובר בדמות שמשקלה הציבורי באוקראינה הלוחמת מזמן חצה את גבולות הקהילה האחת.

אילו פרסים וסימני הכרה הוא קיבל

לאחר ערב היובל הופיעו גם פוסטים נפרדים על הענקת פרסים.

אסמן כתב שסגן שר הפיתוח של קהילות וטריטוריות של אוקראינה ארטם ריבצ’נקו העניק לו את אות ההצטיינות של נשיא אוקראינה ולדימיר זלנסקי “על הגנת אוקראינה”. בהודעה אחרת הוא הודה למפקד כוחות ההגנה הטריטוריאלית איגור פלהוטה, שהעניק לו את “כוכב כוחות ההגנה הטריטוריאלית”.

לאחר מכן הגיעו תודות נפרדות למפקד חיל האוויר של הכוחות המזוינים של אוקראינה אנטולי קריבונוז’קו, למפקד המשמר הלאומי של אוקראינה אלכסנדר פיבננקו, למפקד כוחות הרפואה של הכוחות המזוינים של אוקראינה אנטולי קזמירצ’וק, למפקד כוחות היבשה של הכוחות המזוינים של אוקראינה גנאדי שפובלוב. כלומר, לא מדובר בנימוס חד פעמי לרגל היובל. נראה שחלק ניכר מהפיקוד הצבאי האוקראיני רואה באסמן אדם שהשתתפותו בחיי המדינה אכן ראויה להערכה נפרדת.

לקהל הישראלי ולקוראי חדשות ישראל – חדשות ישראל| Nikk.Agency זה חשוב במיוחד. על רקע המלחמה, הדיונים המתמשכים על בריתות, עמדות מוסריות ועזרה לאוקראינה, לפנינו דוגמה לאדם שלא התרחק ולא הסתתר במגדל הדתי, אלא נמצא בתוך סיפור חי, קשה, לפעמים מאוד כואב של אוקראינה המודרנית.

אסמן במהלך המלחמה משנת 2022

הפלישה הרוסית המלאה לאוקראינה הפכה עבור משה ראובן אסמן לרגע שבו תפקידו כמנהיג דתי הפך לתפקיד של מנהיג ציבורי והומניטרי במדינה הלוחמת. כבר בימים הראשונים של המלחמה הוא פנה לרוסים, ליהודי רוסיה ולרבנים, וקרא להם לא לשתוק ולעשות כל שביכולתם כדי לעצור את המלחמה. אסמן דיבר ישירות: באוקראינה נהרגים אנשים חפים מפשע, ערים מותקפות, והשתיקה במצב כזה פירושה שותפות.

הוא עצמו נשאר בקייב ליד קהילתו. בית הכנסת המרכזי ברודסקי והמבנים הפועלים סביבו הפכו במהירות לאחד ממרכזי ההתנדבות לסיוע לאנשים שנמצאו במרכז המלחמה. בחודשים הראשונים של הפלישה החלה פינוי אזרחים בהיקף רחב דרך ערוצי הסיוע ההומניטרי שהוא ארגן. דרך הכיוון הדרומי, כולל דרך מולדובה, הצליחו לפנות עשרות אלפי אנשים – קשישים, נשים עם ילדים, חולים ואלה שנזקקו בדחיפות לעזרה רפואית.

במקביל נפרסה עבודה הומניטרית גדולה. מתנדבים ועובדי הקהילה חילקו ברחבי המדינה מזון, תרופות, גנרטורים, בגדים חמים וציוד לבתי חולים. פעלו מטבחים שדה, נפתחו נקודות סיוע למפונים, אורגנו ייעוצים רפואיים ותמיכה למשפחות שאיבדו את בתיהם. עם הזמן הפכה עבודה זו למערכת סיוע קבועה: אלפי אנשים קיבלו באופן קבוע מזון, תמיכה רפואית ודברים בסיסיים הנחוצים לחיים בזמן המלחמה.

אסמן עוסק גם בתמיכה בינלאומית באוקראינה. הוא נוסע לארה”ב, נפגש עם פוליטיקאים, מנהיגים ציבוריים ונציגי ארגונים יהודיים, ומשיג סיוע הומניטרי ותמיכה לבתי החולים האוקראיניים. דרך קשרים אלה הגיעו למדינה ציוד רפואי, גנרטורים, מזגנים לבתי חולים וציוד אחר הנחוץ לטיפול בפצועים ולעבודת המוסדות הרפואיים.

בקיץ 2023 הגיע הרב באופן אישי לחרסון לעזור לפנות אנשים לאחר פיצוץ תחנת הכוח קחובסקה. במהלך מבצע ההצלה האזור הותקף על ידי רוסיה, ואסמן נמצא תחת אש יחד עם מתנדבים ומצילים. אפיזודה זו חיזקה סופית את המוניטין שלו כאדם שבמהלך המלחמה לא מסתפק בהצהרות ובגיוס כספים הומניטריים, אלא משתתף באופן אישי בהצלת אנשים.

על פעילות זו הוא קיבל גם הכרה ממלכתית. ב-27 ביוני 2025 הוענק לו בצו נשיא אוקראינה משה ראובן אסמן עיטור “על הישגים” דרגה שנייה. ב-15 ביולי 2025 הוענק לו הפרס באופן רשמי.

כאב אישי, ללא הבנה של היובל הזה

אם לכתוב על היובל של אסמן כאירוע ציבורי יפה ולעצור רק ברשימת האורחים, יתקבל טקסט חלק מדי. והסיפור שלו בכלל לא חלק.

בספטמבר 2024 נפרדו בקייב ממטיטיהו סמבורסקי – הבן המאומץ של הרב. לפי דיווחים פתוחים, הוא נעלם ב-24 ביולי במהלך קרבות, ומאוחר יותר אושרה מותו. במשפחת אסמן הוא חי לאחר האימוץ משנת 2002 כעשר שנים, וכשבגר, החליט לחיות באופן עצמאי. ב-12 בספטמבר נערכה בקייב הלווייתו החגיגית.

עבור הקהילה האוקראינית והיהודית זה היה אחד מאותם פרקים שלאחריהם המילים “הרב הראשי של אוקראינה” כבר אינן ניתנות לתפיסה פורמלית. זו לא דמות משרדית, לא אדם עם מרחק בטוח ולא רק משתתף בטקסים ציבוריים. זהו אב, שמשפחתו שילמה את המחיר שלה במלחמה נגד הפלישה הרוסית.

יש גם פרט משפחתי אחר, שגם הוא אומר הרבה על הסביבה שבה חיה המשפחה הזו. באוגוסט 2017 בנו של אסמן מנדל העניק עזרה רפואית ראשונה לעובר אורח שנפגע על ידי מכונית בנטלי של בנו של נסטור שופריץ’. עד שהגיעה האמבולנס, מנדל הספיק לקחת מהשומר של בית הכנסת תיק רפואי מיוחד ולעשות את מה שהיה צריך. את הכישורים האלה הוא רכש במהלך שירותו בצבא הישראלי.

פרט שנראה פרטי. אבל דווקא פרטים כאלה יוצרים את הפורטרט האמיתי של המשפחה: הקשר עם ישראל אינו דקורטיבי, אלא חי; האחריות אינה במילים; החיים הדתיים אינם מופרדים מהכישורים לפעול ברגע קריטי.

בביוגרפיות על הרב מצוין שיש לו 12 ילדים ו-20 נכדים. ואם מסתכלים על המספר הזה לא באופן פורמלי, אלא דרך כל הדרך של אסמן, מתברר שמדובר במשפחה גדולה שחיה בין מסורת, ישראל, אוקראינה, מלחמה, שירות ופתיחות ציבורית מתמדת.

למה המספר 60 בסיפור הזה נשמע במיוחד

בטקסטים שהוקדשו ליובל של אסמן, נשמע לא רק טון רשמי או חילוני. הייתה שם גם קו חשוב נוסף – הסבר יהודי למשמעות התאריך הזה.

בטקסט הברכה שהופץ ליובל, דיברו על הרב כשליח – שליח של הרבי חב”ד-לובביץ’ מנחם מנדל שניאורסון באוקראינה. שם נזכרו שעבור אלפי יהודים הוא הפך לא רק לרב, אלא למדריך, דוגמה וכיוון חיים.

באותו טקסט השתמשו בשתי מעשיות – סיפורים חסידיים. הראשון קשור לבעל שם טוב: איך להבין שאדם באמת משרת את הבורא? אם לאחר פגישה איתו יש יותר אור בעיניים, יותר אמונה בלב ויותר טוב בידיים. הסיפור השני – על מנהיג שהולך בלילה דרך היער עם פנס: אפשר להאיר לעצמו מתחת לרגליים כדי לא ליפול, ואפשר להרים את האור גבוה יותר – ואז יראו את הדרך מאות אנשים שהולכים אחריו.

העלילות הללו שימשו לא כקישוטים יפים, אלא כניסיון לתאר את אסמן עצמו. הלוגיקה פשוטה: הוא הרים את הפנס מעל ראשו במשך עשרות שנים, בנה קהילות, בתי ספר, בתי כנסת, החזיר לאנשים את הזהות היהודית ונשאר ליד העם האוקראיני בתקופות החשוכות ביותר של ההיסטוריה שלה.

במיוחד חזק נשמעה ההתייחסות למספר 60. במסורת היהודית יש עיקרון “בטל בשישים” – אם משהו שלילי נכנס למשהו טוב, העולה עליו פי שישים, השלילי כאילו מתמוסס ומפסיק להגדיר את המהות הכללית. בהקשר של היובל זה פורש כך: האור שאסמן הפיץ במשך 60 השנים הללו היה כל כך חזק שהוא יודע להמיס את החושך סביבו ולהפוך אותו לברכה.

שם נשמעה גם מחשבה אחרת: 60 שנה – זה לא סיכום, אלא נקודת מעבר, לאחריה האדם עובר מעבודה על עצמו לעבודה למען העולם בכוח חדש. עבור השפה הדתית זו נוסחה טבעית. אבל גם במובן הציבורי היא נשמעת מדויקת: היובל הנוכחי של אסמן בקייב נתפס לא כטקס סיכום, אלא כאישור לכך שתפקידו נמשך.

תערוכה, ספרים ומעגל ברכות מאוקראינה, ישראל והמערב

במקביל לאירועי היובל נפתחה בקייב גם תערוכת צילום “דרך השירות: חיים ופעילותו של הרב משה ראובן אסמן”. היא אורגנה על ידי האמן אלברט פלדמן. אסמן כתב שהוא היה מאוד נרגש ולא ציפה לסיפור כה עמוק על דרכו האישית, שסופר דרך צילומים ארכיוניים ומודרניים. הוא כינה את התערוכה מסע אמיתי דרך הזמן של חייו.

על המתנה הזו ליובל הוא הודה במיוחד לאלברט פלדמן ולקרן שלום-עליכם. לדבריו, התערוכה הפכה עבורו למתנה בלתי צפויה שמעוררת השראה להגדיל מעשים טובים ולעשות עוד יותר – ככל שהכוחות מאפשרים.

חשוב גם העקבות הספרותי של הדרך הזו. בין עבודותיו של אסמן מוזכרים הספרים “קבלה, תשובות לשאלות שלא נשאלו” ו”קו החיים”. ובערב היובל הוא העניק לאורחים את ספרו האוטוביוגרפי “בין נס למציאות” עם ברכה אישית וחתימה. שם הספר עצמו נקרא היום כמעט כמו נוסחה לביוגרפיה שלו: בין נס למציאות, בין אמונה למלחמה, בין מסורת למדינה, בין קייב לירושלים.

מגיע תשומת לב מיוחדת למעגל הברכות שהוא פרסם לאחר מכן ברשתות החברתיות שלו. אסמן הודה לבוריס ג’ונסון, כינה אותו חבר גדול של אוקראינה וישראל. בנפרד – לחברת הקונגרס מרסי קפטר, שלדבריו עוזרת למשרד לענייני ותיקים של אוקראינה להקים שיתוף פעולה עם בתי חולים בארה”ב לטיפול במגיני אוקראינה. הוא הודה לחבר הקונגרס סת’ מולטון, לכומר מארק ברנס, לחבר הקונגרס פיט סשנס, שהעביר לו את דגל ארה”ב שהתנוסס מעל קפיטול ארה”ב ב-24 בפברואר 2022 – ביום תחילת הפלישה הרוסית המלאה.

לא פחות מראה גם בלוק הברכות הבין-דתי. אסמן הודה למטרופוליטן של קייב ושל כל אוקראינה אפיפניוס, וכן לראש הכנסייה היוונית-קתולית האוקראינית סביאטוסלב שבצ’וק. על רקע המלחמה וניסיונות מוסקבה לקרוע את אוקראינה לפי קווים לשוניים, דתיים והיסטוריים, מחוות כאלה מקבלות משקל מיוחד. הן אומרות שהמנהיג הדתי היהודי היום אינו מבודד בתוך סביבתו שלו, אלא משולב בשיחה המוסרית והציבורית הרחבה של אוקראינה.

בסוף השבוע הארוך הזה של היובל פנה אסמן גם לאנשים פשוטים, וכתב שרבים שואלים איך אפשר לברך אותו. לכן הוא השאיר פרטים כדי לעשות יחד עוד מעשים טובים. זה גם מאפיין: תרגום חג אישי לשפת התועלת הציבורית, הצדקה והמשך העבודה.

למה הסיפור הזה חשוב דווקא לקורא הישראלי

ישראל לעיתים קרובות מסתכלת על אוקראינה דרך דיווחים מהחזית, אי הבנות דיפלומטיות, שאלות נשק, הגנה אווירית, איראן ואיזונים בינלאומיים. אבל סיפור היובל של משה ראובן אסמן מראה רמה אחרת של קשר.

לפנינו אדם שיצא מהמרחב הסובייטי, עבר את בית הספר הישראלי, שירת את היהדות דוברת הרוסית, בנה חיים יהודיים באוקראינה, עזר לנפגעי הפלישה הרוסית, איבד בן מאומץ במלחמה הזו, שמר על השפעה בסביבה הצבאית, הדיפלומטית והדתית ובכל זאת נשאר דמות בשיחה יהודית עמוקה על אור, שירות, שליחות וברכה.

לכן היובל של אסמן – זו לא סתם “חדשה על רב”. זו חדשה על איך נראית היום בקייב היסטוריה יהודית חיה. ועל כך שהקשר בין אוקראינה לישראל עובר לא רק דרך ביקורים רשמיים או דברי דיפלומטים, אלא גם דרך אנשים שעומדים במשך עשרות שנים בין הקהילה, המדינה, המלחמה והתקווה.

בסיכום יבש, היובל הזה אסף סביב דמות אחת מעגל רחב להפליא של שמות ומשמעויות: בודאנוב, מודרה, דייוויס, ברודסקי, מיקוסינסקי, פיבננקו, בדני, וסילבסקה-סמגליוק, קזמירצ’וק, וובקוטצ’ה, ריבצ’נקו, דניצ’ק, אבו אלרוב עמאד מוסטפא, שבאן, סולימה, אובסיינקו, סופיבניק, פלהוטה, קריבונוז’קו, שפובלוב, ג’ונסון, קפטר, מולטון, סשנס, ברנס, אפיפניוס, שבצ’וק, פלדמן.

ומאחורי כל זה – עצמו משה ראובן אסמן, אדם שנשלח פעם כשליח, ובסופו של דבר הפך לא רק לרב עבור אלפי אנשים באוקראינה, אלא גם לנקודת תמיכה.