7 באוקטובר. יום השנה לכאב שאי אפשר לשכוח

שנתיים לשבת השחורה.

היום שבו הזמן בישראל נעצר. כאשר המילים איבדו משמעות, והצליל של הסירנה היה הדבר היחיד שקישר אנשים למציאות.

7 באוקטובר — זה לא סתם תאריך. זו פצע פתוח בגוף המדינה. זיכרון מדמם, שבו כל שם הוא כמו צלקת.

באותו יום חמאס הפך את הבוקר לסיוט.
קיבוץ ניר-עוז, פסטיבל ברעים — שם לא היו גבולות למלחמה. שם היו אנשים. מוזיקה. משפחות. וברגע אחד הכל נעלם תחת אש, תחת צעקות, תחת אכזריות בלתי נתפסת.

מתוך 1697 ההרוגים — מאות ילדים, גברים ונשים שפשוט חיו. יותר מ-19 אלף נפצעו. 251 אנשים נחטפו. 143 אלף נאלצו לעזוב את בתיהם. המספרים האלה הם כמו דופק של כאב שלא שוכך כבר שנתיים.

היום ישראל חיה שוב את היום הזה.
לא כזיכרון — כנשימה, כהד פנימי שממנו אי אפשר לברוח.

מדינה שהתרגלה להגן, פעם אחת לא הצליחה להגן על שלה.

זהו הטראומה הלאומית האמיתית.
אבל היא בלתי נפרדת מהאישית: כל חיים שאבדו הם ילד של מישהו, אהבה של מישהו, סיפור של מישהו שנקטע לנצח.

במשך השנתיים האלה עם ישראל למד לבכות ולעמוד. למד לחכות.
כי הכאב הוא גם צורה של התנגדות.

זעם, אבל ואמונה

היום כל ישראל מחכה לשובם של החטופים.
48 אנשים נשארים בשבי, ורק 20 מהם, לפי הערכות, חיים. שמותיהם נאמרים כתפילה — בשקט, אבל בתקווה:
אלקנה בוחבוט, בר קופרשטיין, מקסים חרקין, שגב קלפון, איתן מור, אלון אוהל, יוסף חיים אוחנה, אבינתן אור, רום ברסלבסקי, אביתר דוד, גיא גלבוע-דלל, מתן אנגרסט, נמרוד כהן, מתן צנגאוקר, זיו ברמן, גלי ברמן, איתן הורן, דוד ואריאל קוניו, עמרי מירן, ביפין ג’ושי, תמיר נמרודי.

כל שם הוא סיפור לא גמור.
כל יום של המתנה הוא כמו אובדן חדש.

חמאס נושא באחריות על כל חיים שנגנבו לפני שנתיים. ועד שהחטופים לא יחזרו הביתה, היום הזה לא יהפוך לעבר.

שנתיים של מלחמה: המחיר שכל משפחה מכירה

1,152 חיילים, שוטרים ומתנדבים שנהרגו.
42% מהם — מתחת לגיל 21.
978 אזרחים שנהרגו, ביניהם 62 ילדים.
6,318 חיילי צה”ל שנפצעו — כמעט אלף קשה.
80 אלף נפגעי טרור ופעולות איבה.
30 אלף מהם — עם טראומה שלא נראית.
1,973 הורים שאיבדו ילדים. 351 נשים — בעל. 885 ילדים — הורים.

המספרים האלה הם לא סטטיסטיקה. זהו רשימה חיה של כאב שישראל נושאת בתוכה, כמו תפילה.

שנת זיכרון שהפכה לשנת דין וחשבון

7 באוקטובר — לא סתם יום של אבל. זהו יום של זעם, יום של שאלות שלא ניתן עוד לדחות.
למה זה קרה? למה המדינה, שבנתה מערכת ביטחון במשך עשורים, נמצאה חסרת אונים מול האימה? למה החטופים עדיין לא בבית?

היום ישראל דורשת תשובות. ודורשת שינויים.
כי על כל שם, על כל חיים, על כל אובדן חייבת להיות אחריות.

בין כאב לתקווה — ישראל

שנתיים אחרי, המדינה חיה על התפר בין אבל לאמונה.
במקום כלשהו נשמע צחוק של ילדים שנולדו אחרי הטרגדיה. במקום כלשהו אם עדיין שומרת תמונה של בנה, שלא הספיקה לחבק באותו יום.
ומעל לכל זה — המשפט שהפך לנדר משותף: לעולם לא עוד.

היום — היום שבו ישראל שוב מביטה במראה ורואה לא רק כאב, אלא גם כוח.
הזיכרון הוא לא רק אבל. זהו נשק שמונע את הישנותו.

ושיהיה היום הזה, 7 באוקטובר, יישאר בהיסטוריה לא רק כיום של חושך, אלא גם כיום שבו ישראל החליטה: לעולם לא יהיה עוד שתיקה כאשר נהרגים שלנו.