- October 8, 2025
- 1:46 pm
- אוקראינה, וידאו
7 באוקטובר 2025, בויניצה שבאוקראינה, ליד קירות בית הכנסת המרכזי על שם ליבשיץ, עשרות אנשים התאספו כדי לומר מילים פשוטות אך נצחיות: “לעולם לא לשכוח את ה-7 באוקטובר”.
תאריך זה נכנס להיסטוריה כיום של מתקפה נוראית של חמאס על ישראל, כאשר הטרוריסטים הרגו יותר מאלף אנשים ולקחו בשבי מאות בני ערובה — ביניהם היו ילדים, נשים וקשישים.
האירוע בויניצה הפך לחלק מגל זיכרון עולמי — של אלה שלא יכולים לשכוח את הכאב של אותו בוקר, ושל אלה שמאמינים שאפילו אחרי האימה אפשרית סולידריות ואור.
06:29 — הזמן שבו הכל התחיל
אירוע הזיכרון התחיל בדיוק ב-06:29 בבוקר — באותו רגע שבו לפני שנתיים לפי שעון ישראל התחילה המתקפה על האזורים הדרומיים של ישראל.
אנשים עמדו עם שלטים “לעולם לא לשכוח את בני הערובה” ונרות שנצצו באוויר הבוקר כסמל לחיים שממשיכים למרות הכאב.
ראש הקהילה היהודית המשיחית יורי גוזייב הסביר:
“לפני שנתיים בדיוק ברגע זה חמאס התחיל את ההתקפה. התאספנו כדי להתפלל עבור אלה שכבר אינם ועבור אלה שעדיין בשבי”.
לדברי המארגנים, 48 בני ערובה עדיין נמצאים אצל הטרוריסטים, ושמותיהם נשמעו בין התפילות, יחד עם שמות הנספים.
נרות, תפילות ושמות שנשמעו בלב אוקראינה
רחוב סובורנה בויניצה התמלא באור רך. אנשים עמדו בשקט, מחזיקים נרות — כהבטחות קטנות: לזכור ולא לאפשר חזרה.
מארגני האירוע — הקהילה היהודית המשיחית בויניצה (קמו) ומרכז התרבות היהודית של ויניצה — הזמינו את כל מי שמרגיש את כאב ישראל כשלו. בין המשתתפים היו אוקראינים, עולים, משפחות ישראליות וחברי הקהילה המקומית.
נשמעו תפילות “שמע, ישראל” ומילים של תמיכה לעם הישראלי. אנשים קראו את שמות הנספים — אלה שנרצחו בפסטיבל נובה, בקיבוצים בארי וניר עוז, אלה שפתחו את הדלת מבלי להבין שמאחוריה מוות.
אוקראינה וישראל: זיכרון שמאחד
האירוע בויניצה — לא רק מחווה של אבל. זהו ביטוי לקשר רוחני בין שני עמים שכבר שנים עוברים ניסיונות ויודעים את מחיר הכאב, האובדן וההתנגדות.
“אנחנו לא יכולים לשכוח, כי היום ישראל מגנה על אותם ערכים שאוקראינה נלחמת עליהם — חיים, חירות, כבוד”, אמרה משתתפת האירוע, ויניצ’אנית אלה קובאלצ’וק, אם לחייל אוקראיני שנהרג ליד חרסון.
לדברי המארגנים, ויניצה הצטרפה לדקת דומיה עולמית, שהוכרזה על ידי תנועת March of Life (מצעד החיים). האירוע התקיים בו זמנית בעשרות ערים בעולם — מירושלים וברלין ועד ניו יורק וטורונטו.
כאב שניתן להבין
בין המשתתפים נשמעה אמירה שהפכה כמעט לסמל של אותו בוקר:
“הזוועות שהתרחשו ב-7 באוקטובר 2023 בישראל, הן אותו דבר שקרה אצלנו בבוצ’ה”.
את המילים הללו אמרה ויניצ’אנית נטליה דמידובה, משתתפת האירוע. היא הוסיפה:
“אנחנו חיים באוקראינה ומבינים מה עובר על ישראל. גם אנחנו איבדנו חברים, שכנים, קרובים. ולכן אנחנו לא יכולים לשתוק כשאחרים חווים את אותו כאב”.
ההקבלה הזו נשמעה לא כהשוואה, אלא כהד. בוצ’ה ובארי, אירפין וניר עוז — שמות שבהם האנושיות התמודדה עם האכזריות. הזיכרון שלהם מאחד אנשים משני צידי היבשות.
ערב שדיבר ללא מילים
בין הנרות והתפילות הורגשה לא רק האבל, אלא גם תחושה נדירה — הבנה שהאנושיות חזקה מהפוליטיקה.
רבים מהמשתתפים הגיעו עם ילדים. הם הסבירו להם מדוע חשוב להדליק נר, מדוע אסור להיות אדיש לכאב של אחרים.
“ב-2023 ישראל חוותה את היום ההוא, כמו שאנחנו — בפברואר 2022”, אמר אחד המארגנים. “זה היה רגע שבו העולם המוכר מתמוטט. אבל דווקא מהריסות כאלה נולדת עוצמה”.
הדומיה נמשכה רק דקה, אך היא דיברה בקול רם יותר ממילים. לאחר האירוע המשתתפים עוד עמדו זמן רב ליד בית הכנסת, התחבקו, חלקו זיכרונות.
מישהו שר בשקט בעברית “עושה שלום” — תפילה לשלום שעדיין אפשרי.
ויניצה — חלק ממפת הזיכרון העולמית
אירועים דומים התקיימו גם בערים אוקראיניות אחרות — בקייב, לבוב, אודסה, דניפרו.
אבל דווקא ויניצה, עם שורשיה היהודיים העמוקים והכבוד למסורת, הפכה לסמל של חום והשתתפות רוחנית.
כאן נשמעו מילים בשתי שפות — אוקראינית ועברית.
התקשורת המקומית ציינה את הכנות שבה ויניצ’אנים תמכו בישראל.
המשתתפים אמרו שחשוב לזכור לא רק את הטרגדיה, אלא גם את סיפורי ההצלה — של שכנים, מתנדבים, חיילים, אלה שלא נשארו בצד.
הסיפורים הללו — הוכחה לכך שהטוב עדיין חזק מהרע.
זיכרון כגשר בין עמים
עבור ישראלים החיים באוקראינה ואוקראינים החיים בישראל, אירועים כאלה — לא רק מחווה של סולידריות, אלא זיכרון אישי.
“אנחנו חיים בין שתי מולדות — ישראל ואוקראינה. והנר הזה — לא רק עבור הנספים, אלא גם עבור החיים, עבור אלה שממשיכים להילחם על החירות”, אמרה משתתפת מהקהילה “בית-שלום”.
כששקעה השמש מאחורי בתי ויניצה, השתקפו אורות הנרות בזכוכית בית הכנסת. אנשים התפזרו בשקט.
מישהו החזיק דגל ישראל קטן, מישהו — זר של פרחי תירס ופרג, פרחי אוקראינה.
7 באוקטובר 2025 — יום שבו ויניצה הראתה: כאב ישראל — לא כאב זר.
בעולם שבו קל לשכוח, הדבר החשוב ביותר הוא לזכור.
