«על הנחת פרחים — 15 ימים»: איך בברית המועצות מחקו באופן שיטתי את הזיכרון על השואה

ב-27 בינואר בכל העולם נזכרים בקורבנות השואה. עבור מיליוני אנשים תאריך זה קשור לא רק לזיכרון האסון, אלא גם לשאלה: מדוע בברית המועצות דיברו על כך בלחישה במשך עשורים — או לא דיברו כלל. ההיסטוריון ויטלי נחמנוביץ’ בראיון RBC-אוקראינה הסביר בפירוט כיצד בדיוק המערכת הסובייטית דחקה את הטרגדיה היהודית מהמרחב הציבורי.

זיכרון תחת פיקוח המדינה

לדברי ההיסטוריון, היהודים בברית המועצות ידעו היטב על השואה. כמעט בכל משפחה היו נרצחים, נעדרים, נורים. ידעו גם תושבי הערים, העיירות והכפרים, שבהם התרחשו רציחות המוניות. ידע זה התקיים — אך מחוץ להכרה הרשמית.

בסוף שנות ה-40, עוד לפני סיום המלחמה, התעוררו פעולות זיכרון ספונטניות. אנשים הגיעו למקומות הרצח, הביאו פרחים, הדליקו נרות. אך במהרה החל תקופת האנטישמיות הממלכתית, וכל פעולה כזו הפכה למסוכנת.

«הפשרה», שלאחריה שוב הגיע האיסור

בתחילת שנות ה-60, בגל ההפשרה של חרושצ’וב, המצב השתנה לזמן קצר. הופיעו ניסיונות להקים אנדרטאות, לדון בצורות הנצחה. המדינה אף חשבה כיצד לקחת את היוזמות הללו תחת שליטתה.

אך לאחר סיום ההפשרה המטוטלת שוב נעה לכיוון האיסורים. פעולות זיכרון החלו להתפזר, משתתפיהן — נרדפו. ללכת לבאבי יאר, נזכר נחמנוביץ’, היה כמעט מסוכן כמו להשתתף באסיפות פוליטיות לא מורשות.

בספטמבר 1966 התקיימה בבאבי יאר עצרת, שהייתה לאקט הזיכרון ההמוני הלא רשמי הראשון לקורבנות השואה בברית המועצות. פורמלית היא נקראה «לא מורשית», אף על פי שהאנשים שהגיעו לשם לא ראו עצמם כמשתתפי מחאה. זו הייתה ניסיון פשוט לזכור את הנופלים.

זיכרון מותר — ללא אזכור יהודים

פרדוקסלית, אך באותן שנים השלטון נקט צעדים שנראו כלפי חוץ כתנועה לקראת הזיכרון. ב-1965 הוכרז על תחרות לאנדרטה בבאבי יאר. ב-1966 יצאה לאור ספרו של אנטולי קוזנצוב «באבי יאר».

עם זאת, היה תנאי קשיח: ניתן היה לדבר על «אזרחים שלווים» ו«שבויי מלחמה», אך לא ניתן היה להדגיש שמדובר בהשמדה המונית של יהודים.

להניח זרים עם הכיתוב «לזכר היהודים הנרצחים» היה משמעותו להיכנס אוטומטית להאשמה ב«חוליגניזם קל». העונש — עד 15 ימי מעצר. לדברי ההיסטוריון, רק מעטים העזו לצעדים כאלה, ורובם לאחר מכן עזבו לישראל.

מדוע הקורבנות היו צריכים להיות «סובייטיים»

נחמנוביץ’ מדגיש: ברמת המדינה המידע על השואה היה קיים. הבעיה לא הייתה בחוסר ידע, אלא באידיאולוגיה. השלטון הסובייטי בנה בעקביות את דמות הקורבן ה«סובייטי» האחיד, שבו לא היו צריכים להיות הבדלים לאומיים.

לוגיקה זו התגבשה זמן רב לפני המלחמה. כבר בשנות ה-30 החלו רדיפות על רקע לאומי: תחילה נגד אוקראינים, לאחר מכן פולנים, גרמנים, יוונים. בסוף המלחמה גורשו הטטרים של קרים, הצ’צ’נים, האינגושים.

תחילה המשטר נלחם ב«אויבי המעמד». כאשר הם הושמדו, המערכת עברה לעמים שלמים, שהוכרזו כנושאי «לאומיות בורגנית». בהקשר זה היהודים הפכו למטרה הבאה — למרות שהם ספגו אבדות עצומות ממדיניות ההשמדה הנאצית.

חוסר התאמה עם המיתוס על «העם הסובייטי»

השלטון הקומוניסטי שאף ליצור דמות של «העם הסובייטי» האחיד עם היררכיה נוקשה. במבנה זה היה «האח הבכור» ו«האחים הצעירים». היהודים לא התאימו לסכמה זו.

קורבנותיהם היו בלתי פרופורציונליים. תרומתם להתנגדות ומספר הגיבורים — בולטים מדי. כל זה הרס את המיתוס שנבנה בקפידה, שבו לטרגדיה הלאומית לא הייתה זכות לשם נפרד.

זו הסיבה לכך שהזיכרון על השואה בברית המועצות לא רק הושתק — הוא נערך במכוון, הוגבל ונענש על ניסיון לקרוא לדברים בשמם. ניסיון זה חשוב גם היום, כאשר הזיכרון שוב הופך לאובייקט של לחץ פוליטי ומאבק על פרשנויות. על כך מזכירים חדשות ישראל | Nikk.Agency.