- February 24, 2026
- 12:27 pm
- ישראל
בדיוק לפני ארבע שנים רוסיה החלה ב”מבצע”, שלפי מה שנראה אז לרבים במוסקבה, קיוו לסיים אותו תוך שבועות ספורים או לכל היותר תוך כמה חודשים – על ידי הריסת המדינה האוקראינית, הניהול והרצון להתנגדות.
התוצאה העיקרית של ארבע השנים הללו כבר ברורה.
המלחמה נמשכת.
אוקראינה שמרה על מדינתיות.
שמרה על ניהול.
שמרה על הצבא והחברה.
וממשיכה בהתנגדות – בעוצמה, לעיתים עוברת להתקפות נגד.
אנחנו לא יודעים מתי ובמה תסתיים המלחמה הזו. כל עוד פוטין חי, התקווה לסיום נורמלי מעטה. אבל המחיר של המלחמה הזו עבור רוסיה יהיה נורא – פשוט שם זה עדיין לא מובן עד הסוף.
וחשוב לזכור: 24 בפברואר 2022 – זה לא “התחלת הכל”, אלא שלב חדש, הגדול ביותר במלחמה.
2013–2014 — מהפכת הכבוד.
פברואר 2014 — ירי במיידאן.
מרץ 2014 — סיפוח קרים.
אביב 2014 — תחילת המלחמה בדונבאס.
24 בפברואר 2022 — פלישה כוללת.
הלאה — בוצ’ה, מריופול, איזיום. ערים משוחררות. התקפות נגד. טילים, “שאהדים”, FPV.
במהלך השנים הללו אוקראינה איבדה אלפי חיים. איבדה חלק מהשטחים. ערים רבות נהרסו או התרוקנו. שבויים, מעונים, נאנסים. מיליוני אנשים נאלצו לעזוב. אומה שלמה חיה עם טראומה.
ובכל זאת — אוקראינה עומדת.
כן, אפשר להתעייף.
אפשר לפחד.
אפשר לפעמים לאבד תקווה.
העיקר — לחזור לעצמך. ולא לאבד אנושיות.
עבור מישהו במערב, ארבע השנים הללו הן רק עוד מחזור פוליטי, עוד סיבה ל”דאגה עמוקה” עם הקפה של הבוקר. עבור האוקראינים — זה כמעט אלף וחמש מאות ימים, וכל אחד מהם שולם בדם של מישהו.
בזמן הזה העולם ראה הרבה: מתשואות רמות בפרלמנטים ובקונגרסים ועד לדחיית החלטות צינית, כאשר כל שבוע של “דיונים” עלה לאוקראינה קורבנות חדשים. ניסו לשכנע את אוקראינה לא פעם שהגורל של המלחמה יכול להיקבע על ידי מישהו מבחוץ — בבחירות, בהסכמים משרדיים, ברצון פוליטי זר.
אבל ההיסטוריה נכתבת לא רק בוושינגטון, בריסל או בירות אחרות.
היא נכתבת בחפירות הקפואות.
במפעלים תת-קרקעיים.
במטות מתנדבים.
בכל גריבנה שאנשים נותנים לאוספים במקום לשקט שלהם.
ולכן צודקים אלה שאומרים: אוקראינה כבר ניצחה — לפחות במובן שלא נעלמה באותם שבועות, כאשר רבים ציפו לנפילתה. היא עמדה אז, כאשר העזרה הייתה מוגבלת והתחזיות היו קודרות. היא הכריחה את העולם לשקול מחדש את התפיסה על מלחמה מודרנית, צבא, רחפנים, גיוס החברה, עמידות המדינה.
ועוד מסקנה קשה, שלא רצו להכיר בה זמן רב מדי: הסדר העולמי שלאחר המלחמה החל להתמוטט לא ב-2022, אלא ב-2014. אז, על אדמת אוקראינה, נשברו באופן דמונסטרטיבי עקרונות היסוד של המשפט הבינלאומי, והמדיניות של “לחכות” ו”לא לעורר” רק הגדילה את היקף האסון.
היום, ביום השנה הרביעי לפלישה הכוללת, ובמקביל בשנה השתים עשרה למלחמה נגד אוקראינה, חשוב לדבר על כך ישירות.
זו לא מלחמה “על קילומטרים”.
זו מלחמה על הזכות להתקיים.
על הזכות להיות מדינה.
על הזכות לבחור את העתיד שלך.
על הזכות לחיות ללא דיקטטורה אימפריאלית.
אנחנו יכולים להיות רחוקים גיאוגרפית — בישראל, באירופה, באמריקה, בכל מקום — אבל לא רגשית.
המשפחות שלנו נשארות תחת אזעקות.
החברים שלנו — בחפירות.
הערים שלנו — תחת התקפות.
המתים שלנו — איתנו כל יום, בזיכרון, בתמונות, בהרגל לשתוק יותר מבעבר.
אנחנו חושבים על אלה שמחייכים אלינו מתמונות שחור-לבן. על חברים, מכרים ולא מוכרים, שנהרגו במלחמה הזו. על אלה ששמותיהם לא יגיעו לכותרות. על אלה שמחזיקים את השמיים והאדמה ברגע זה.
ועוד על דבר אחד — על תחושת חוסר האונים, שרבים חוו ב-24 בפברואר 2022. עבור רבים זה היה יום סוף העולם המוכר: סוף זיכרונות הילדות, סוף התחושה של הבית כמשהו בטוח ונצחי, סוף האמונה ש”כזה כבר לא קורה באירופה במאה ה-21″.
עברו ארבע שנים. המלחמה הפכה לרקע לעולם שהתעייף. רבים הפסיקו להבחין בה מדי יום. אבל היא לא נעלמה.
לכן היום — לא רק יום זיכרון. זה יום של משמעת פנימית.
מה אנחנו יכולים לעשות בחו”ל?
לתרום. לתמוך. לדבר. להסביר. להזכיר. לא לתת למלחמה הזו להפוך ל”חדשות שדפדפו”.
האוקראינים באוקראינה חיים. עובדים. יולדים ילדים. משלמים מיסים. תורמים. נלחמים. יוצרים. דוחים התקפות של “הצבא השני בעולם”. וממשיכים לעשות את מה שב-2022 נראה לרבים כבלתי אפשרי.
עמידות לאוקראינה.
כוח לאנשינו. 🇮🇱🇺🇦
