ארה”ב וישראל נכנסו למלחמה עם איראן “לפי הספר” — ויצאו לחוויה האוקראינית, שבלעדיה לא ניתן להבין את המלחמה הזו

המלחמה עם איראן הראתה במהירות את האמת, שכמעט תמיד מתחילים להבין כבר אחרי המכות הראשונות: המלחמה קיימת לא בדוקטרינות, לא בשקפים של המטה ולא בתדרוכים יפים, אלא בפרקטיקה. אפשר לבנות מראש תוכנית לקמפיין אווירי, לקבוע מטרות עדיפות, לחשב את קצב המכות ולהכריז שהעליונות הטכנולוגית בצד של ארה”ב וישראל. אבל אז מתחיל הקונפליקט האמיתי – ומתברר שמיליוני דולרים הולכים לא רק להשמדת הפוטנציאל הצבאי של הרפובליקה האסלאמית, אלא למאבק דחוף ויקר עם ה’שאהדים’ האיראניים.

וכאן מתחיל הדבר הכי לא נעים עבור וושינגטון, ירושלים ומדינות שכנות לאיראן. כי עם הרחפנים האלה האוקראינים ‘הכירו’ לא אתמול ולא שלשום, אלא כבר בחודשים הראשונים של המלחמה הגדולה של רוסיה נגד אוקראינה. בעוד שבמשרדים האמריקאים חשבו שהרחפנים האיראניים הם אחד האלמנטים של קונפליקט זר, אוקראינה כבר הפכה לשדה ניסוי אמיתי שבו איראן למדה לנהל מלחמות עתידיות במזרח התיכון.

עכשיו ההיגיון הזה חזר כבומרנג. אלה שעזרו לקרמלין להכות בערים האוקראיניות, במקביל ניסו את הטקטיקה של הלחץ העתידי על הבסיסים האמריקאים, ההגנה הישראלית וכל האזור. והבקשה של ארה”ב לאוקראינה לעזור במאבק עם הרחפנים האיראניים – זה, בעצם, הכרה במציאות שהובנה מאוחר מדי.

אוקראינה הפכה לשדה ניסוי למלחמה שאיראן התכוננה לה

טהראן סיפקה רחפנים למוסקבה לא רק בשביל כסף

כשבשנת 2022 איראן החלה להעביר לרוסיה את הרחפנים שלה, רבים ניסו לצמצם את הסיפור הזה לשיתוף פעולה צבאי-טכני פשוט. כאילו, משטר אוטוריטרי אחד עוזר לאחר, מקבל על כך כסף ובונוסים פוליטיים. אבל כבר אז היה ברור שהעניין לא רק ברווח ולא רק בנאמנות הפגנתית לקרמלין.

אוקראינה התבררה עבור טהראן כמרחב ללמידה מעשית. האיראנים צפו כיצד הרחפנים שלהם מתנהגים במלחמה אמיתית נגד מדינה עם שטח גדול, בנייה עירונית צפופה, מערכת הגנה אווירית חיה וטקטיקת הגנה שמשתנה כל הזמן. הם ראו כיצד בדיוק מתמלאת ההגנה, היכן מופיעים נקודות תורפה, כמה עולה יירוט, כמה זמן אפשר להחזיק את האויב במצב של התשה וכיצד אמצעי לחץ זול הופך לכלי אסטרטגי גדול.

בזה היה העיקר. איראן עזרה לבעל ברית בקרמלין, אבל במקביל למדה בעצמה. לא על סימולטורים, לא על ארכיונים של מלחמות עבר, אלא על חזית חיה, שבה כל לילה אפשר היה לקבל מערך נתונים חדש, להסיק מסקנות ולשנות טקטיקה.

כשמדברים היום על כך שהמלחמה של ארה”ב וישראל נגד איראן פתחה בעיה בלתי צפויה עם ה-Shahed, זה נשמע כמעט מוזר. עבור אוקראינה אין כאן שום דבר בלתי צפוי. הבלתי צפוי היה יותר משהו אחר: כמה זמן בוושינגטון ובחלק מהאליטה המערבית עשו רושם שאפשר להשאיר את הניסיון האוקראיני בתיק נפרד – כאילו אין לו קשר ישיר לביטחון האובייקטים האמריקאים במזרח התיכון ולהגנת ישראל.

ארה”ב התעלמה מההצעה של קייב – ועכשיו נאלצת לרדוף אחרי המלחמה תוך כדי תנועה

במיוחד מראה שאוקראינה הציעה לאמריקאים את הפתרונות המוכחים שלה נגד ה’שאהדים’ מראש. לא אחרי שהמצב התדרדר, לא אחרי ההפסדים הכבדים הראשונים, אלא קודם – כשעוד אפשר היה לשלב את הניסיון הזה במערכת ההגנה הכללית, להכין את הצוות, לפרוס קווי הגנה נוספים ולהפחית את מחיר הקונפליקט העתידי.

אבל הבית הלבן אז סירב. ההחלטה הזו, לפי איך שהאירועים מתפתחים, עכשיו נראית יותר ויותר לא כהזהירות הביורוקרטית הרגילה, אלא כאחד מהטעויות הטקטיות היקרות ביותר. כי אחר כך, כשהמכות האיראניות כבר התחילו לקחת חיים של חיילים אמריקאים, וושינגטון נאלצה לשנות עמדה ולפנות לזלנסקי לעזרה כבר לא במצב של תכנון, אלא במצב של תגובה חירום.

וזה, כנראה, התמונה המדויקת ביותר של המלחמה הנוכחית. אוקראינה אמרה: הנה האיום, כך הוא עובד, כך צריך לעשות. לא האמינו לה בזמן. אחר כך אותו איום הגיע כבר לתיאטרון מלחמה אחר – והתברר שדווקא האוקראינים מבינים את ההיגיון שלו טוב יותר מרבים.

באמצע כל הסיפור הזה נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency קובעים מסקנה מרכזית, כמעט לא נוחה: הניסיון האוקראיני הפסיק להיות ‘ניסיון של מלחמה אירופית רחוקה’. עכשיו זה אחד מהסטים המעטים של פתרונות שנבדקו באמת, שבלעדיהם קשה יותר לדבר על ביטחון הבסיסים האמריקאים באזור, על הגנת ישראל ובכלל על הבנת איך נראית מלחמה מודרנית נגד משטרים אוטוריטריים.

ישראל ראתה את אותה מלכודת שבה אוקראינה חיה שנים

הבעיה לא רק במכות, אלא גם במחיר ההגנה

עבור ישראל המלחמה הנוכחית עם איראן – זו לא דיון על אסטרטגיה בינלאומית, אלא שאלה של יציבות פיזית של המדינה. למדינה שטח קטן, צפיפות אוכלוסין גבוהה, מרחק מינימלי בין תשתיות צבאיות, שכונות אזרחיות, צמתים תחבורתיים ואובייקטים שעליהם תלויה החיים היומיומיים. בגיאוגרפיה כזו אפילו מערכת הגנה אווירית שעובדת טוב נתקלת במציאות קשה מאוד: הדיפת התקפה גם עולה כסף, משאבים וזמן, ולפעמים – יותר מדי.

כאן בדיוק פועלת הלוגיקה האיראנית של מלחמת התשה. לא חייבים לפרוץ את ההגנה לחלוטין. מספיק להכריח את האויב לבזבז טילים יקרים על רחפנים זולים, להחזיק את העורף במתח מתמיד, להתיש את הכלכלה ואת מערכת העצבים של החברה. אוקראינה חיה בתוך הלוגיקה הזו כבר חמש שנים. ישראל עכשיו ראתה אותה בקנה מידה שלה, במזרח התיכון.

זו המלכודת הפיננסית של המלחמה עבור ארה”ב, ישראל ומדינות שעליהן איראן מפזרת את הטילים והרחפנים שלה, שעליה במסמכים תיאורטיים כותבים בדרך כלל ביובש, ובפרקטיקה היא הופכת לבעיה פוליטית כבר תוך ימים ספורים. אם להשתמש בטילים Arrow, Stunner, Patriot, Tamir, (קרן ברזל לייזרית כאילו יש וכאילו אין) ומיירטים יקרים אחרים נגד זרם המוני של רחפנים, המחסור בתחמושת הופך לא להיפותזה, אלא לשאלה של הזמן הקרוב. וככל שיותר מדינות נכנסות למצב של ציד אחר טילים נגד טילים, כך הלחץ על המחסנים, האספקות וההתחייבויות הבריתיות מתחזק.

עבור אוקראינה זה כבר לא גילוי. עבור ישראל זה עכשיו גם לא הפשטה. וזו הסיבה שהניסיון האוקראיני כאן חשוב לא כמעשה של סולידריות, אלא כהוראה כמעט מעשית: איך לבנות הגנה רב-שכבתית, איך לשלב אמצעי יירוט יקרים וזולים, איך לחלק את העומס, איך לא לאפשר לאויב להפוך את מערכת ההגנה שלך לאמצעי של התשה שלך.

השיעור הישראלי של המלחמה חפף לשיעור האוקראיני כמעט מילולית

יש עוד נקודה חשובה, שהיא במיוחד רגישה להקשר הישראלי. ישראל רגילה להיות מדינה שמייצאת בעצמה ניסיון צבאי, טכנולוגיות וקונספציות ביטחוניות. וזה נכון. אבל הקונפליקט הנוכחי עם איראן הראה שגם צבא חזק וטכנולוגי מאוד יכול להימצא במצב שבו צריך ללמוד כבר מאלה שחיים כמה שנים ברציפות תחת טרור רחפנים שיטתי.

אוקראינה לא רק למדה מלחמה מודרנית – היא חיה אותה ממש במצב של התאמה מתמדת. היא למדה להתמודד עם אויב בקנה מידה קטן יותר מבחינת רמת הטכנולוגיות, אבל אגרסיבי, המוני, זול ומגובה על ידי בעל ברית גדול יותר. זה כמעט תיאור אידיאלי של האסימטריה שאיראן בונה: לא חייבים להיות חזקים יותר בהכל, מספיק למצוא נקודות תורפה ולהכתיב לאויב דרך הגנה לא נוחה.

וכאן עבור ישראל הניסיון האוקראיני מתברר כערך נוסף כי האוקראינים יודעים לקרוא את ההיגיון של אויב שמפסיד בהשוואה צבאית קלאסית, אבל מפצה על כך בטקטיקה של עומס, כאוס ולחץ מתמיד. זה כבר לא רק על רחפנים. זה על הפילוסופיה של המלחמה עצמה, שאיראן, הפרוקסי שלה ובעלי בריתה משתמשים בה.

רוסיה לא צופה מהצד – היא עוזרת לצד השני של החזית

מוסקבה וקייב שתיהן לומדות מלחמה מודרנית, אבל לעולמות שונים

ארבע שנים של מלחמה רוסית-אוקראינית נתנו ניסיון ייחודי לשתי הצבאות. מלחמה מודרנית באמת היום מתורגלת גם במוסקבה וגם בקייב. אבל כאן עובר קו עקרוני, שבמערב ניסו יותר מדי זמן לא להבחין בו: רוסיה משחקת עבור קבוצה אחרת.

מוסקבה עוזרת לאיראן ולצפון קוריאה, עורכת תרגילים משותפים עם סין, מעוניינת בדסטביליזציה של אירופה ובכך שארה”ב תבזבז יותר ויותר משאבים בכמה כיוונים בו זמנית. רוסיה לא תסביר לצבא האמריקאי איך להגן מפני מכות איראניות. רוסיה תעזור, במישרין או בעקיפין, לאלה שמכים במטרות האלה. להתעלם מזה – זה כמו לעשות רושם שאין פיל בחדר, למרות שהוא כבר הזיז את הרהיטים.

מזה נובע מסקנה לא נעימה, אבל מאוד ישירה. לעולם המתורבת היום יש רק ניסיון קרבי אחד באמת יקר ערך של התמודדות עם הלוגיקה האיראנית של המלחמה – וזה הניסיון של הצבא האוקראיני. לא כי אוקראינה מושלמת. ולא כי אין לה פגיעות משלה. אלא כי היא זו שלמדה במשך כמה שנים ברציפות לא בתיאוריה, אלא בפרקטיקה איך להגן מפני משטר שמספק רחפנים לקרמלין, בודק באוקראינה את הכלים של מלחמות עתידיות ובמקביל פועל נגד היציבות של כל האזור.

כן, המלחמה של ארה”ב וישראל נגד איראן נושאת סיכונים גם עבור אוקראינה עצמה. עליית מחירי הנפט יכולה להביא לרוסיה דולרי נפט חדשים. המחסור בטילים נגד טילים ירגיש יותר ויותר אם ימשיכו להפיל איתם רחפנים. יותר ויותר מדינות יתחילו להתחרות על אותן מערכות הגנה אווירית ועל אותן יכולות ייצור. עבור קייב זו חדשות רעות.

אבל יש גם צד אחר. המלחמה הזו הורגת סופית את האשליה המסוכנת, כאילו אפשר לבחון את הביטחון של אוקראינה, הביטחון של ישראל והביטחון של האובייקטים האמריקאים במזרח התיכון בנפרד זה מזה. אי אפשר יותר. זו כבר שרשרת איומים מחוברת, שבה משטרים אוטוריטריים לומדים זה מזה, עוזרים זה לזה ובו זמנית לוחצים על העולם הדמוקרטי בנקודות שונות על המפה.

ולכן לממשל טראמפ, אם הוא אוהב את זה או לא, יצטרך להכיר במסקנה פשוטה: בלי הניסיון האוקראיני אי אפשר באמת להגן על האובייקטים הצבאיים האמריקאים במזרח התיכון, אי אפשר להבין עד הסוף את הטקטיקה של איראן ואי אפשר לבנות הגנה יציבה לישראל לטווח ארוך. ומזה נובעת עוד דבר לא נעים לאוהבי ‘עסקאות’: צריך לעזור לאוקראינה להדוף את התוקפנות הרוסית, ולא להמשיך להאכיל את עצמם באשליות מסוכנות על אפשרות של הבנה כלשהי עם פוטין.

כי המלחמה המודרנית כבר הסבירה הכל. נשאר רק להפסיק לעשות רושם שאפשר לא ללמוד את השיעור הזה.