“ישראל איימה לפגוע בהנהגת רוסיה” – כיצד התעמולה הרוסית והאיראנית פועלות בקצב אחד נגד ישראל

הנה מצאו את הסיבה בתקשורת האיראנית: “אנה אוקולובה נולדה באוקראינה, במחוז חרקוב, בשנת 1986. לאחר עלייתה לישראל סיימה בשנת 2008 את האוניברסיטה העברית בירושלים. הגיעה לדרגת רב-סרן בצה”ל“.

הסיפור עם התגובה של אנה אוקולובה בשידור של RBC הראה לא רק איך עובדת התעמולה במדינה מסוימת. הוא הראה איך הפלטפורמות התקשורתיות הרוסיות והאיראניות יודעות באותו יום לאסוף פס ייצור רגשי משותף: ממשפט אחד לעשות “איום על רוסיה”, מ”ישראל” — “מדינה יהודית”, ומסכסוך פוליטי — גירוי כבר נגד יהודים ככלל.

ב-14 במרץ 2026 בשידור RBC נשאל האם ישראל יכולה לחזור על תרחיש במוסקבה עם פריצת מצלמות האבטחה, שעליו נכתב קודם לכן בהקשר לטהראן. בהצגה המקורית, תגובת דוברת צבא ההגנה לישראל אנה אוקולובה נראתה כהערה קשה אך עדיין מותנית על יכולות ישראל:

«חיסול אנשים חשובים מאוד, ראשי כל הפרוקסי האלה, ובכלל זה המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי, כבר מראה שיש לנו יכולות די רציניות ושאף אחד מאלה שמנסים לאחל לנו רעה לא יישאר בצד. שוב, כאן השאלה היא מי מאחל לנו רעה. אני מקווה שמוסקבה כרגע לא מאחלת רעה לישראל. אני רוצה להאמין בזה», אמרה דוברת צה”ל.

כבר יומיים לאחר מכן אותו סיפור בפלטפורמות אחרות עוצב מחדש לעלילה יותר אגרסיבית: לא “יכולות”, אלא “איום”, לא הערה דיפלומטית, אלא כמעט הבטחה למכה על ההנהגה הרוסית.

איך מהערה נייטרלית-קשה עושים “איום ישיר”

אם מסתכלים על המסגרת הראשונית, RBC והסיפורים הקרובים אליה קיבעו שני אלמנטים מרכזיים. הראשון: לישראל יש “יכולות די רציניות”. השני: ביחס למוסקבה זה היה קשור לשאלה האם רוסיה מאחלת רעה לישראל. במילים אחרות, אפילו התשובה החדה לא נבנתה כהכרזת מלחמה על רוסיה, אלא כתגובה היפותטית לפעולות עוינות. כך נשמרה המשמעות הזו בסניפט של RBC ובמספר סיפורים עוקבים, שבהם הדגש נשאר על התנאי ולא על האיום הישיר.

אבל מכאן מתחילה כבר לא עיתונאות, אלא טכנולוגיה.

בIran-ru (ברוסית) פרסום מ-16 במרץ נבנה בצורה רגשית גלויה: שם נאמר שאוקולובה כביכול הופיעה “בצורה חצופה וצינית”, ואז היא נקראת “ציונית פנאטית”. באותו טקסט מופיעה פרשנות מורחבת, כאילו ישראל “שולטת בכל מצלמות הרשת ברוסיה” ויכולה להכות בכל אחד, כולל ראש המדינה. זה כבר לא סיפור זהיר של מה שנאמר בשידור, אלא עיבוד מוגבר, אידיאולוגי, שבו המטרה היא לא ליידע, אלא לעורר אצל הקורא גירוי ופחד.

ציטוטים:

“נציגת צבא ההגנה לישראל אנה אוקולובה בצורה חצופה וצינית אפשרה את האפשרות לחיסול פיזי של הנהגת רוסיה במקרה שמוסקבה תנקוט עמדה אנטי-ישראלית”.

“היא הוסיפה שישראל שולטת בכל מצלמות הרשת ברוסיה ויכולה בקלות להכות בכל אחד שהיא רוצה, כולל הנשיא ולדימיר פוטין… .., בתשובה לשאלה על אפשרות פריצת מצלמות בבירה הרוסית… “

“אנה אוקולובה נולדה באוקראינה, במחוז חרקוב, בשנת 1986. לאחר עלייתה לישראל סיימה בשנת 2008 את האוניברסיטה העברית בירושלים. הגיעה לדרגת רב-סרן בצה”ל”. 

הפלטפורמות התעמולתיות הרוסיות אימצו את אותו מהלך כמעט ללא עיכוב. צארגראד הוציא בכותרת את הנוסחה שישראל “איימה להכות בהנהגת רוסיה”, ובתוך הטקסט עוד יותר חיזק את הרגש, בטענה שישראל יכולה להכות בכל אחד, כולל פוטין. הפלטפורמה “זאבטרא” הלכה עוד יותר רחוק: שם הסיפור עוצב דרך לקסיקון כמו “ציונית”, “מדינה יהודית” והשוואות לרייך השלישי, כלומר לא דרך ניתוח עובדות, אלא דרך גיוס אסוציאציות רעילות ככל האפשר.

איפה מסתיימת הרטוריקה האנטי-ישראלית ומתחיל כבר סיפור אחר

הרגע הכי מובהק כאן הוא לא איך המילים על יכולות צבאיות הופכות למילים על “חיסול ההנהגה הרוסית”. הרגע הכי מובהק הוא בשינוי אובייקט השנאה. בשלב אחד עדיין מדובר על ישראל. בשלב הבא כבר על “מדינה יהודית”. ואז מופיעות כותרות כמו “יהודים מאיימים על רוסיה”. זה כבר לא ויכוח על פעולות של מדינה מסוימת ולא הערכה של דברי דובר מסוים. זה תרגום הנושא ממישור פוליטי לאתני.

לכן זה מסוכן להעמיד פנים שמדובר רק בביקורת חריפה על ישראל. ביקורת על מדיניות ישראלית כשלעצמה אינה אנטישמיות — זה מודגש במפורש גם על ידי ADL וגם על ידי הקונגרס היהודי העולמי. אבל כאשר הרטוריקה מתחילה לחיות על חשבון דמוניזציה, סטנדרטים כפולים, שיחות על “ציונים” כאויב קולקטיבי, ובמיוחד מתדרדרת לנוסחה “יהודים מאיימים על רוסיה”, זה כבר יוצא מגבולות הפולמוס הפוליטי הנורמלי. ADL ציינה במיוחד שחלק ניכר מהתקריות האנטישמיות המודרניות היום מעוצבות דווקא דרך נושאים של ישראל וציונות, אף שלא כל ביקורת על ישראל נכנסת לקטגוריה זו.

זה נראה אפילו בתגובות תחת הפרסום האיראני. שם כבר לא דנים במה בדיוק אמרה אוקולובה ועד כמה השאלה בשידור הייתה נכונה. שם מופיעות נוסחאות על כך שאוקראינה היא “סניף של ישראל”, ושמדינת ישראל צריכה להיות מושמדת. כלומר, המסגרת התקשורתית מייצרת מהר מאוד את מה שהיא נועדה לו: מתרגמת את הרגש מהסכסוך הצבאי לשנאה קולקטיבית, שבה “ישראל” ו”יהודים” מתחילים להיות מוצגים כמטרות כמעט ניתנות להחלפה.

במקום הזה נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency חייבים לדבר ישירות: הבעיה אינה בכך שמישהו מתווכח עם פעולות ירושלים. הבעיה היא בכך שהקורא נדחף בכוונה מהדיון על מדיניות לשנאה על בסיס קבוצתי. וכאשר הכותרת מחליפה “ישראל” ב”יהודים”, זה כבר לא ניתוח בינלאומי, אלא עיבוד אידיאולוגי של הקהל.

למה מוסקבה וטהראן נשמעות כמעט באותו קול

כדי שהסינכרון הזה יעבוד, לא חייבים שיהיה מטה עריכה משותף לשניהם. מספיק אינטרס פוליטי משותף.

לרוסיה ולאיראן יש אותו כבר מזמן. בינואר 2025 מוסקבה וטהראן חתמו על מסמך על שותפות אסטרטגית מקיפה, ובמאי 2025 הפרלמנט האיראני אישר הסכם ל-20 שנה, שתואר במפורש כהעמקת הקשרים הדו-צדדיים, כולל שיתוף פעולה ביטחוני הדוק יותר, עבודה משותפת נגד איומים צבאיים משותפים והשתתפות בתרגילים משותפים.

ב-18 במרץ 2026 הרקע הפוליטי הזה לא נעלם לשום מקום. הקרמלין מגנה בפומבי את חיסול המנהיגים האיראנים כתוצאה מהתקפות אמריקאיות-ישראליות, מכנה את איראן שותפה קרובה ומדגיש במיוחד את מעורבותו בתשתית הגרעינית האיראנית, כולל תחנת הכוח הגרעינית בבושהר, שרוסיה בנתה ועוזרת להרחיב. במקביל, רויטרס העבירו הודעה של הוול סטריט ג’ורנל על הרחבת שיתוף הפעולה המודיעיני והטכני-צבאי של מוסקבה עם טהראן; הקרמלין מכחיש זאת, מכנה הודעות כאלה דיסאינפורמציה, אבל עצם העובדה שקשירה כזו נידונה ברמת המדיה העולמית המובילה רק מדגישה את הקרבה של ההקשר הנוכחי.

מכאן גם הסינכרון התקשורתי.

לטהראן משתלם להציג את ישראל לא כיריב אזורי, אלא כאיום חוצה גבולות, שכבר מוכן כביכול להגיע גם למוסקבה. לתעמולה הרוסית משתלם להציג את ישראל לא כמדינה שנלחמת עם המשטר האיראני ופרוקסי שלו, אלא ככוח שכאילו חולם להשפיל ולהפחיד את רוסיה. וכאשר שתי המכונות מתחילות לחזור על אותו סיפור, הוא מהר יוצא מגבולות הגיאופוליטיקה ומתחיל לעבוד על רפלקס ישן, מוכר היטב: גירוי לא רק נגד ישראל, אלא גם נגד יהודים בכלל.

מה חשוב להבין מהסיפור הזה

הסיפור עם אנה אוקולובה חשוב לא בגלל שבשידור של RBC נשמעה אמירה קשה. הוא חשוב כי לנגד עינינו אפשר לעקוב אחרי כל פס הייצור: שאלה, תשובה מותנית, הגברה רגשית, החלפת משמעות, אתניזציה של הסכסוך, חימום הקהל. וכאשר אחדים כותבים על “איום על רוסיה”, אחרים — על “מדינה יהודית”, והשלישיים — כבר על “יהודים”, לפנינו לא שרשרת של הגזמות מקריות, אלא תכנית עבודה של מלחמת מידע.

לקהל הישראלי כאן המסקנה פשוטה. כאשר מוסקבה וטהראן מתחילות לדבר באותו רגש, אובייקט ההתקפה הופך לא רק למדיניות הישראלית. התקפה מופנית על עצם הלגיטימיות של המדינה היהודית, ואחריה — גם על ביטחון היהודים כקבוצה קולקטיבית בעיני אותו קהל שמוזן באופן שיטתי בפחד, זעם וחשדנות. לכן יש לפרק טקסטים כאלה לגורמים — לפני שהתעמולה שוב תציג שנאה כ”אנליזה”.