קישינב חותכת את הקשר האחרון עם חבר המדינות: מדוע ההחלטה של מולדובה חשובה גם לאוקראינה וגם לכל המרחב הפוסט-סובייטי

הפרלמנט של מולדובה ב-21 במרץ 2026 תמך בקריאה הראשונה בביטול המסמכים הבסיסיים של חבר המדינות – ההסכם להקמת החבר המדינות, הפרוטוקול אליו ותקנון הארגון. פורמלית זה עדיין לא הסוף של ההליך, אבל פוליטית האות כבר נשמע ברור מאוד: קישינב כבר לא רוצה להישאר בתוך המבנה, שבמולדובה מכנים אותו יותר ויותר לא כזירה לשיתוף פעולה, אלא כמנגנון לשימור ההשפעה של מוסקבה.

לקהל הישראלי החדשות הללו חשובות לא כסיפור פנימי רחוק של מולדובה. מולדובה נמצאת בין אוקראינה לרומניה, ליד אזור המלחמה וליד הגבול האירופי. כאשר קישינב מנתקת את עצמה סופית ממסגרות האינטגרציה הרוסיות, זה לא רק מסמל ניתוק מהעבר הסובייטי, אלא גם צמצום נוסף של המרחב שבו מוסקבה רגילה להחזיק לחץ פוליטי, אנרגטי וצבאי.

מה בדיוק הצביע הפרלמנט של מולדובה

מדובר לא במסמך פרטי, אלא ביסוד של כל המבנה

בקריאה הראשונה תמכו חברי הפרלמנט המולדוביים בביטול ההסכם להקמת חבר המדינות מ-8 בדצמבר 1991, הפרוטוקול מ-21 בדצמבר 1991 ותקנון חבר המדינות מ-22 בינואר 1993. יו”ר הפרלמנט איגור גרוסו הדגיש במיוחד שזהו בדיוק השלד הבסיסי, שסביבו נבנו מאוחר יותר שאר ההסכמים, וההליך עצמו צריך לעבור כעת את השלבים הבאים: לדבריו, בין הקריאות צריך לעבור לפחות עשרה ימים, וכל החבילה צריכה לעבור שלוש קריאות.

קישינב עם זאת לא מדברת על ניתוק כל הקשרים עם מדינות ברית המועצות לשעבר. הקו הרשמי הוא אחר: לאחר הביטול, היחסים עם מדינות חבר המדינות ימשיכו בפלטפורמות דו-צדדיות ורב-צדדיות, וחלק מההסכמים – בעיקר בתחומי המסחר-כלכלה והחברה – עשויים להישמר, אם זה משתלם למולדובה עצמה. במקביל, הרשויות חישבו גם את ההשפעה הישירה: הוויתור על השתתפות באורגנים הסטטוטוריים של חבר המדינות אמור לחסוך לתקציב כ-3.1 מיליון ליי בתשלומים שנתיים.

למה מולדובה החליטה לצאת דווקא עכשיו

הטיעון של קישינב מתבסס על שני קווים. הראשון – רוסיה, לפי גרסת משרד החוץ המולדובי, הפרה באופן גס את העקרונות הבסיסיים שעליהם נבנה פורמלית חבר המדינות: כיבוד השלמות הטריטוריאלית וקדושת הגבולות. בהסברים הרשמיים הוזכרו ישירות המלחמה נגד אוקראינה, התוקפנות נגד גאורגיה והנוכחות הבלתי חוקית של חיילים רוסים בשטח מולדובה עצמה. הקו השני – הכיוון להצטרפות לאיחוד האירופי: הרשויות סבורות שההתחייבויות במסגרת חבר המדינות הולכות ופחות מתאימות למעמד של מדינה מועמדת לאיחוד האירופי.

שר החוץ מיכאי פופשוי בפרלמנט ניסח זאת בצורה חדה יותר: חבר המדינות, לדבריו, לא הביא למולדובה לא ביטחון ולא שגשוג, אלא החזיק את המדינה ב”אזור אפור”, חשופה לסחיטה פוליטית, אנרגטית וצבאית. זה כבר לא שפת דיפלומטיה זהירה. זו שפת מדינה שהחליטה לסגור תקופה.

מה זה חבר המדינות ולמה בכלל יצרו אותו

חבר המדינות הופיע כמנגנון לפירוק ברית המועצות, ולא כברית חדשה בדמות ברית המועצות

חבר המדינות נוצר על רקע פירוק ברית המועצות. בתחילה, ב-8 בדצמבר 1991, ההסכם נחתם על ידי רוסיה, אוקראינה ובלארוס, וב-21 בדצמבר הצטרפו לתהליך עוד שמונה רפובליקות סובייטיות לשעבר, כולל מולדובה. מסמכים אלו קבעו את הפסקת קיומה של ברית המועצות ויצירת זירה פוסט-סובייטית חדשה לתיאום. המרכז המנהלי של חבר המדינות הפך למינסק. מדינות הבלטיות – ליטא, לטביה ואסטוניה – לא נכנסו למבנה זה מלכתחילה.

תקנון חבר המדינות התקבל מאוחר יותר, ב-22 בינואר 1993. בו תואר הארגון כפורמט לשיתוף פעולה בתחומים פוליטיים, כלכליים, הומניטריים ואחרים. בין המטרות נמנו פיתוח מרחב כלכלי משותף, הבטחת זכויות וחירויות האזרחים, סיוע לשלום וביטחון, קשרי הגירה ועזרה משפטית. שם גם פורטו האורגנים העיקריים של חבר המדינות – מועצות ראשי המדינות והממשלות, מועצת שרי החוץ, מבנים כלכליים, הוועדה המבצעת ומנגנוני תיאום אחרים.

המשמעות הראשונית של חבר המדינות הייתה פשוטה: לעצב “גירושין רכים” של הרפובליקות הסובייטיות לשעבר, להשאיר ערוצים פעילים למסחר, תחבורה, הגירה ובירוקרטיה, אך לא ליצור מחדש מדינה מאוחדת. הבעיה היא שבפועל, עבור שכנים רבים של רוסיה, הזירה הזו עם הזמן החלה להיתפס לא כקלאב נייטרלי של רפובליקות לשעבר, אלא כמסגרת פוליטית נוחה בעיקר למוסקבה. מכאן גם הטון המולדובי הנוכחי – לא רק על יציאה, אלא על שחרור מהתלות הישנה.

מי כבר יצא מחבר המדינות ולמה המקרה של מולדובה מיוחד

פורמלית יצאה גאורגיה, טורקמניסטן הורידה את הסטטוס, אוקראינה הלכה בדרכה

אם נדבר באופן מדויק, המדינה היחידה שבאמת עברה את ההליך הקלאסי של יציאה מלאה הייתה גאורגיה. לאחר המלחמה עם רוסיה באוגוסט 2008, הפרלמנט הגאורגי הצביע על יציאה, טביליסי שלחה הודעה רשמית, ולאחר שנה, ב-18 באוגוסט 2009, היציאה נכנסה לתוקף. זה היה הניתוק המלא הראשון מחבר המדינות ברמה המדינית.

טורקמניסטן בחרה בדרך אחרת. ב-2005, אשחבד לא ערכה ניתוק פוליטי רועש, אלא הורידה את רמת ההשתתפות לחברות משויכת, והסבירה זאת בנייטרליות הקבועה שלה. כלומר, פורמלית המדינה לא יצאה לגמרי, אבל גם לא הייתה משתתפת מלאה בפורמט הקודם.

עם אוקראינה המצב עוד יותר מסובך ולכן לעיתים קרובות גורם לבלבול. קייב השתתפה בחבר המדינות מההתחלה, אך לא אשררה את התקנון מ-1993. מבחינה משפטית זה אומר סטטוס מיוחד, לא מלא. לאחר 2014, אוקראינה צמצמה בחדות את ההשתתפות, וב-2018 החזירה את נציגיה מהאורגנים הסטטוטוריים של חבר המדינות והלכה בדרך של ביטול הדרגתי של הסכמים נפרדים. כלומר, זה לא היה מחווה יפה אחת של יציאה ביום אחד, אלא פירוק השתתפות ארוך בחלקים.

מולדובה כעת מתקדמת הכי קרוב לסיום המשפטי הקלאסי של הסיפור. קישינב מ-2023 כבר הפסיקה להשתתף בכל האירועים של חבר המדינות דה-פקטו, אבל דה-יורה נשארה בפנים, עד שלא יבוטלו שלושת ההסכמים הבסיסיים. לכן ההצבעה במרץ 2026 נראית כל כך חשובה: לא מדובר בסמליות, אלא בניסיון להביא את הניתוק הפוליטי לסיום משפטי.

לקורא של נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency כאן חשוב לא רק הפוליטיקה הפנימית של מולדובה. הסיפור הזה מראה איך משתנה כל החגורה הפוסט-סובייטית סביב אוקראינה. חבר המדינות נוצרה כדרך לשרוד את פירוק ברית המועצות ללא ניתוק סופי. לאחר יותר משלושה עשורים, מולדובה למעשה אומרת את ההפך: דווקא ניתוק סופי עכשיו נחוץ, אם המדינה רוצה ביטחון, כיוון אירופי ומרחק מהמלחמה הרוסית כמתודה פוליטית.