למה טילים איראניים החלו לחדור לעיתים קרובות יותר למטרות בישראל

היעילות של המתקפות האיראניות על ישראל עלתה באופן ניכר, ועבור הקהל הישראלי זה כבר לא נראה כפרט טכני פרטי של המלחמה. J.P. Morgan בסקירה מ-6 באפריל, תוך התייחסות ל-JINSA, ציין כי שיעור הפגיעות של הטילים האיראניים על ישראל עלה מ-3% בשבועיים הראשונים של המלחמה ל-27%. שם גם מדובר על הסיכון למחסור במיירטים על רקע התקפות מתמשכות, כולל תחמושת שקשה יותר ליירט.

באותו עמוד J.P. Morgan מציג גרף על התקפות איראן על מדינות המפרץ הפרסי מ-11 במרץ 2026, כאשר מקור הנתונים הוא Institute for the Study of War. הגרף מראה: עם פעילות גבוהה ויציבה של רחפנים עד סוף מרץ, עולה שיעור המתקפות הטיליות. עבור ישראל זהו אות חשוב, כי דינמיקה כזו מצביעה לא רק על המשך הלחץ, אלא על שינוי אופי האיום לכיוון אמצעים כבדים והרסניים יותר.

במילים אחרות, מדובר כבר לא רק על כמות השיגורים.

מדובר על כך שהאויב, למרות המתקפות על תשתיותיו, שומר על יכולת להסתגל, לשנות טקטיקה ולהשיג תוצאות כואבות יותר.

מה מראים המספרים החדשים

עלייה מ-3% ל-27% — מדוע זהו גבול מדאיג

המספר של 27% נראה במיוחד מסוכן בהקשר הישראלי. אם בתחילת המלחמה מערכת היירוט עצרה את רוב האיומים, כעת אפילו עלייה מוגבלת בשיעור המתקפות המוצלחות משנה את התמונה הכללית. כל פריצה נוספת של טיל היא כבר לא רק סטטיסטיקה, אלא סיכון לאזורים מגורים, תשתיות, מתקנים תעשייתיים וצמתים קריטיים שעליהם תלויה חיי היומיום של המדינה. הנתונים של J.P. Morgan בהקשר זה נשמעים כאזהרה: גם ברמה גבוהה של יירוט כללי, מצטבר בלאי של המערכת, והאויב מחפש דרכים להגדיל את המחיר של כל מטח חדש.

חשוב במיוחד ש-J.P. Morgan כותב על שיעורי יירוט של 90%+ של טילים ורחפנים על ידי כוחות ארה”ב, ישראל ומדינות המפרץ, אך במקביל מזהיר על מחסור אפשרי במיירטים. עבור ישראל זהו נושא רגיש לא רק מבחינה צבאית, אלא גם מבחינה פוליטית. כאשר המלחמה מתמשכת, החשיבות היא לא רק באיכות ההגנה האווירית, אלא גם בעמידות שלה, בקצב חידוש המלאי וביכולת לעמוד בגלים חוזרים של התקפות.

כאן מתחיל החלק הכי לא נעים.

גם הגנה חזקה יכולה לאבד את החוסן שלה אם המלחמה הופכת למלחמת התשה.

מדוע עולה שיעור המתקפות הטיליות

לפי הגרף של J.P. Morgan בהתייחסות ל-Institute for the Study of War, מ-11 במרץ ועד סוף החודש במדינות המפרץ הפרסי נשמרה רמה גבוהה של שימוש ברחפנים, אך במקביל התחזק המרכיב הטילי של ההתקפות. עבור ישראל זה אומר שאיראן כנראה לא מוותרת על מודל הלחץ המשולב, אלא להפך, מנסה להקשות על ההגנה באמצעות שילוב של סוגי איומים שונים. רחפנים יכולים להעמיס על המערכת, להסיח משאבים וליצור רקע, בעוד שטילים נושאים עומס הרסני כבד יותר ומעלים את הסיכוי לפגיעות רגישות.

מעבר כזה חשוב במיוחד להבנת כל ההיגיון של המלחמה הנוכחית. ישראל ובעלות בריתה יכולות להשמיד מחסנים, מתקני ייצור ועמדות שיגור, אך זה עדיין לא אומר קריסה אוטומטית של הפוטנציאל ההתקפי של האויב. להפך, אם איראן עוברת לשימוש מחושב וגמיש יותר בארסנל הנותר, כל גל הבא יכול להיות פחות המוני, אך מסוכן יותר בתוצאה.

מדוע איראן שומרת על יכולת להכות

מתקנים פגועים משוקמים מהר יותר מהצפוי

גורם מדאיג נוסף הוא שאיראן, לפי דיווחים אחרונים, משקמת את הבונקרים והשוחות הטיליים הפגועים הרבה יותר מהר מהצפוי על ידי אויביה. רויטרס ב-27 במרץ בהתייחסות למקורות המוכרים עם המודיעין האמריקאי, דיווחה שארה”ב יכולה לאשר בביטחון את השמדת רק כשליש מהארסנל הטילי האיראני, בעוד שכשליש נוסף כנראה פגוע, מושמד או קבור תחת הריסות. זה כבר בפני עצמו מראה שהתמונה של הנזק לטהרן הרבה פחות חד משמעית ממה שנראה מהצהרות צבאיות רועשות.

במקביל, The Times of Israel בהתייחסות להערכה מודיעינית אמריקאית כתב שכוחות איראניים מפנים הריסות בבונקרים טיליים תת-קרקעיים ומחזירים אותם לפעולה תוך שעות ספורות לאחר המתקפות. אם הערכה זו נכונה, אז ישראל מתמודדת לא רק עם אויב שסובל הפסדים, אלא עם מערכת שיודעת להחזיר במהירות חלק מהתשתית הפגועה לפעולה.

זה משנה את כל המשמעות של ההצלחות הקודמות.

מתקפה על בונקר כבר לא מבטיחה שהנקודה הזו נעלמה מהמלחמה לזמן רב.

המלחמה הופכת לתחרות של התאמות

עבור הקהל הישראלי כאן חשוב מסקנה מרכזית אחת. העימות עם איראן פחות ופחות מזכיר תכנית ליניארית, שבה צד אחד מאבד בהדרגה יכולות לאחר סדרת מתקפות. להפך, האירועים בשבועות האחרונים מראים שהסכסוך נכנס לשלב שבו משחקת תפקיד מרכזי מהירות ההתאמה: מי משקם יכולות מהר יותר, מי מחלק תחמושת טוב יותר, מי מחזיק מעמד זמן רב יותר תחת עומס על מערכת ההגנה האווירית ומי משתמש ביעילות רבה יותר אפילו בארסנל פגוע חלקית.

על רקע זה, המשפט של חדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency מקבל במאמר לא רק משקל עריכתי, אלא גם משמעותי: לחברה הישראלית היום חשוב לראות לא רק כותרות בודדות על מטחים ויירוטים, אלא את התמונה הכללית של מלחמת ההתשה, שבה עליית אחוז הפגיעות עשויה להיות חשובה יותר ממספר הטילים ששוגרו.

מה זה אומר עבור ישראל כרגע

האיום הפך לטכנולוגי יותר ועמיד יותר

אם שיעור הפגיעות אכן עלה מ-3% ל-27%, והמתקנים הפגועים והמתקנים התת-קרקעיים משוקמים תוך שעות ספורות, אז ישראל מתמודדת עם אויב שלא רק ממשיך בהתקפות, אלא לומד לעשות אותן תוצאתיות יותר. במצב כזה, הדיון הציבורי כבר לא יכול להצטמצם רק למספר היירוטים. לא פחות חשוב להבין כמה זמן ההגנה תוכל לשמור על הקצב, כמה מהר יתחדשו המלאים של המיירטים ואילו סוגי מתקפות איראן תעשה בהם שימוש בשבועות הקרובים.

עבור ישראל זה גם שאלה של עמידות אזרחית. ככל ששיעור הפריצות עולה, כך הלחץ מתחזק לא רק על הצבא, אלא גם על הכלכלה, התחבורה, האנרגיה, בתי הספר, בתי החולים והעמידות הפסיכולוגית של החברה עצמה. כאשר טיל מגיע יותר ויותר למטרה, משתנה לא רק הסטטיסטיקה הצבאית. משתנה המציאות היומיומית של המדינה.

וזה בדיוק למה העלייה החדשה בתוצאתיות המתקפות האיראניות לא יכולה להיחשב כאפיזודה חולפת. זהו סימן לכך שהמלחמה נכנסת לשלב מסוכן יותר — שלב שבו ישראל צריכה לחשוב לא רק על עוצמת המכה על האויב, אלא גם על החוסן שלה לטווח הארוך.