ארדואן שוב מאיים על ישראל: טורקיה מעלה את ההימור, והסכסוך במהירות יוצא מגבולות המילים

הריטוריקה של אנקרה כלפי ישראל שוב החמירה באופן חד, והפעם מדובר לא רק בהאשמות הרגילות כלפי ירושלים. לפי The Jerusalem Post, ב-12 באפריל 2026 רג’פ טאיפ ארדואן במהלך נאום באיסטנבול האשים את ישראל ב’זוועות’ נגד הפלסטינים ולבנון, ולאחר מכן העלה אפשרות של תרחיש צבאי, והשווה אותו לפעולות טורקיה בקראבך ובלוב. עבור הקהל הישראלי זה נשמע לא כהתקפה רגשית רגילה, אלא כאות נוסף: היחסים בין שתי המדינות מתקרבים במהירות לנקודה מסוכנת חדשה.

חשוב גם שהדברים של ארדואן לא נאמרו בוואקום. הם חפפו בזמן עם סבב חדש של הסכסוך הטורקי-ישראלי סביב ‘המשט לעזה’, האשמות טורקיות נגד מנהיגי ישראל ועלבונות פומביים הדדיים ברמה הגבוהה ביותר. כתוצאה מכך, המשבר בין ירושלים לאנקרה נראה היום לא רק כמריבה דיפלומטית, אלא כמאבק על תפקיד אזורי, שבו טורקיה מנסה יותר ויותר לדבר בשפת הכוח.

מה בדיוק אמר ארדואן ולמה זה נשמע כל כך מדאיג

The Jerusalem Post כותב כי בתחילה האשים הנשיא הטורקי את ישראל בהמשך ‘רשת ג’נוסייד’ וטען כי בשל התקפות ישראל נאלצו 1.2 מיליון לבנונים לעזוב את בתיהם. עם זאת, הפרסום מציין במיוחד: ישראל וארה”ב דוחות את הטענה שלבנון כלולה בהסכמי הפסקת האש הנוכחיים עם איראן. מאוחר יותר, בתשובה לעיתונאים, ארדואן הלך עוד יותר ואמר כי טורקיה צריכה להיות חזקה כדי לא לאפשר לישראל לעשות זאת עם פלסטין, ולאחר מכן ערך השוואה ישירה עם קראבך ולוב.

החלק הרגיש ביותר בדבריו הוא בדיוק הנוסחה על אפשרות חזרה על התערבויות טורקיות קודמות. כבר ביולי 2024 רויטרס תיעד כמעט את אותה לוגיקה: אז ארדואן כבר אמר כי טורקיה צריכה להיות חזקה מספיק כדי שישראל לא תוכל לעשות עם פלסטין ‘את הדברים המטופשים האלה’, והוסיף כי אנקרה יכולה לפעול כמו בקראבך ולוב. במילים אחרות, ההצהרה הנוכחית אינה פליטת פה מקרית, אלא המשך של קו לחץ שכבר נבנה.

קראבך ולוב – זה כבר לא מטאפורה, אלא איתות פוליטי

לישראל כאן חשוב לא רק רמת העוינות, אלא גם הדימויים שנבחרו. כאשר המנהיג הטורקי מתייחס לקראבך ולוב, הוא מעביר את הוויכוח ממישור הסיסמאות למישור התקדים. זו דרך להראות לקהל הפנימי כוח, ולחיצוני – את נכונות אנקרה לראות את עצמה לא רק כמשתתפת בדיון המזרח תיכוני, אלא כמרכז כוח עצמאי. גם אם עימות צבאי ישיר בין טורקיה לישראל אינו נראה כתסריט סביר כרגע, עצם הנורמליזציה של רטוריקה כזו כבר מסוכנת.

במצב זה ישראל שומעת לא רק נאום אנטי-ישראלי נוסף, אלא ניסיון של ארדואן לתפוס את הנישה של המגן הראשי של הנושא הפלסטיני בעולם המוסלמי. וככל שמנגנוני ההשפעה הערביים המסורתיים נראים חלשים יותר, כך אנקרה מנסה לדבר בקול רם יותר בשם האזור. במובן זה, האיומים של טורקיה הם גם אתגר מדיני חוץ לישראל וגם אלמנט של תיאטרון פוליטי פנימי טורקי.

איך הגיבה ישראל ולמה הסכסוך עבר במהירות לשלב אישי

תגובת הצד הישראלי לא איחרה לבוא. לפי The Jerusalem Post, השר לענייני מורשת עמיחי אליהו האשים את ארדואן בצביעות, הזכיר את צפון קפריסין, היחס לכורדים ולנושא הארמני, וגם כינה את הנשיא הטורקי ‘דיקטטור מגאלומני’ עם שאיפות אימפריאליות. יתרה מכך, הוא רמז שהגיע הזמן לסגור ‘את הפרק העצוב הזה של היחסים’ ולהעלות את השאלה על ניתוק מלא של הקשרים הדיפלומטיים עם טורקיה.

על רקע זה הסכסוך הפך לעוד יותר קשה בשל התיק הטורקי נגד פקידים ישראלים בפרק עם ‘סומוד’. The Jerusalem Post דיווח כי התביעה הטורקית הגישה כתבי אישום נגד בנימין נתניהו ועוד 35 פקידים ישראלים בשל יירוט ‘המשט לעזה’ באוקטובר 2025. Anadolu גם אישר כי מדובר בכתב אישום נגד נתניהו ועוד 34 אנשים בפרשת התקיפה על ספינה עם סיוע הומניטרי. דווקא החזית המשפטית הזו הפכה את ההתנצחות המילולית הנוכחית לעוד יותר נפיצה.

כאן רואה Nikk.Agency את השינוי העיקרי. אנקרה כבר לא מסתפקת בהצהרות קשות על עזה ופלסטין. טורקיה מנסה לשחק בו זמנית במשפט, במאשים מוסרי ובכוח אזורי שמרשה לעצמו שפה של איום צבאי נגד ישראל. עבור הקורא הישראלי זו כבר לא ידיעה פרטית על מילים גסות של ארדואן, אלא סימן להצטננות הרבה יותר עמוקה, שבה השנאה הפומבית מתעצבת בהדרגה לקו מדיני ממלכתי.

מהמשט ל’גיטלר של זמננו’

ההסלמה הנוספת התבררה כמעט מיידית. The Jerusalem Post דיווח כי נתניהו, ישראל כץ ואיתמר בן גביר הגיבו להאשמות הטורקיות בפוסטים נפרדים חריפים, ובן גביר פרסם הודעה פוגענית בגלוי כלפי ארדואן. לאחר מכן משרד החוץ הטורקי הגיב רשמית, שם נאמר כי נתניהו מכונה ‘היטלר של זמננו’ בשל הפשעים שביצע. נוסחה זו תועדה גם באתר הרשמי של משרד החוץ הטורקי.

כאשר ויכוח דיפלומטי מגיע לכזו לשון, כמעט ואין מקום לדיאלוג נורמלי. עבור ישראל זה אומר שטורקיה כבר לא רק מתווכחת עם המדיניות הישראלית, אלא במודע בונה אחד מהנרטיבים האנטי-ישראלים האגרסיביים ביותר באזור. וכאשר רטוריקה כזו מגיעה ממדינה – חברה בנאט”ו עם פוטנציאל צבאי רציני, בירושלים מתייחסים אליה באופן בלתי נמנע אחרת מאשר להצהרות הרגילות ממחנה הפרוקסי האיראני.

מה זה אומר עבור ישראל כרגע

הבעיה העיקרית עבור ישראל היא שהקו הטורקי מפסיק להיות רק רועש. הוא מורכב משלושה אלמנטים בו זמנית: איומים בכוח, לחץ משפטי על מנהיגים ישראלים וקמפיין אידיאולוגי שבו ישראל מתוארת בשפת ‘ג’נוסייד’, ‘ברבריות’ ופשע בינלאומי. בקונפיגורציה כזו ארדואן מנסה להפוך את טורקיה לא רק למבקרת של ישראל, אלא למרכז פוליטי של משיכה לכל הנרטיב האנטי-ישראלי באזור.

עבור החברה הישראלית זה אומר שכבר קשה לראות בטורקיה כשותפה מורכבת אך עדיין פרגמטית של השנים הקודמות. גם אם תרחיש צבאי ישיר נותר בלתי סביר, עצם הלוגיקה של היחסים השתנתה. אנקרה מנסה יותר ויותר ללבוש את תפקיד המדינה שלוחצת על ישראל דרך האשמות מוסריות, מבנים משפטיים בינלאומיים ואיום בכוח. וזו בדיוק הסיבה שהמילים הנוכחיות של ארדואן צריכות להיקרא לא כהתפרצות בודדת, אלא כחלק מאסטרטגיה טורקית חדשה, קשה יותר, נגד ישראל.