200 טון של אשפה לאחר ראש השנה: מדוע אומן שוב מנקה אחרי עולי הרגל ומה הקשר לשבת

14 בספטמבר 2026 דיווח “סוספילנה צ’רקסי” על מספר שהתפשט במהירות בתקשורת האוקראינית: לאחר ראש השנה הוצאו מאזור העלייה לרגל באומן כבר יותר מ-200 טון אשפה. סגן ראש העיר הראשון, אולג גניץ’, הבהיר כי עובדי העירייה עבדו במצב מוגבר כבר מה-4 בספטמבר, ובמהלך החג עצמו הצוותים עבדו מסביב לשעון. והם לא יסיימו מיד – האשפה תמשיך להיות מפונה גם לאחר עזיבת רוב האורחים.

מחבר: סטס שיפר

התמונות, כמובן, לא נעימות. שקיות, קופסאות, כלים חד פעמיים, בקבוקים, מקומות איסוף אשפה מלאים, ובמקומות מסוימים כל זה כבר מונח על הקרקע. וכאן לישראלי, במיוחד אם הוא ראה תמונות דומות לאחר שבת או חגים בבני ברק, מודיעין עילית, שכונות מסוימות בירושלים, עולה שאלה שאינה אוקראינית. אלא שלנו.

למה זה כך? אולי לאדם דתי בשבת אסור לקחת כוס משומשת ולהביא אותה לפח? אולי אסור לשים שקית במיכל כי זה נחשב לעבודה? או שמא מאחורי כל זה עומד מנהג שנראה מהצד פשוט כבלגן?

אני, סטס שיפר, הלכתי לבדוק דווקא את הגרסה הזו. כי התשובה “הם פשוט כאלה” נוחה מדי, וכשמדובר בעשרות אלפי יהודים דתיים – זו גם תשובה די מסוכנת.

קודם כל על אותם 200 טון

כאן כדאי מיד להסיר תחליף אחד. יותר מ-200 טון שדיווח גניץ’ – זה לא 200 טון אשפה שהורמו על ידי עובדי העירייה מהמדרכות. זה כל נפח הפסולת שהוצא מאזור העלייה לרגל: ממקומות מגורים, ליד חדרי אוכל, מהרחובות, ממיכלים ונקודות איסוף אחרות.

ההבדל עקרוני. באומן השנה היו כ-50 אלף עולים לרגל לפי הערכת הרשויות המקומיות, בעוד שבדיווחים ישראליים בשיא ההגעה הופיעה המספר כ-52 אלף. נאנובוסטי עוד ב-11 בספטמבר כתבו בפירוט על איך התחזית הראשונית של כ-40 אלף איש הפכה תוך כמה ימים לשיא חדש של עלייה לרגל. 52 אלף באומן: שיא ראש השנה, משטרת ישראל ואזעקות אוויר

חמישים אלף איש אוכלים כמה פעמים ביום, שותים מים, מקבלים אוכל באריזות חד פעמיות, גרים בדירות, בתי מלון, מקומות זמניים. הם ייצרו פיזית הר של פסולת, גם אם כל אחד יחפש דוגמה לפח.

כך שהמספר עצמו של 200 טון לא אומר דבר על תרבות ההתנהגות. אבל אשפה מתחת לרגליים, כשבמרחק כמה צעדים יש מקום עבורה, כבר אומרת הרבה יותר.

והיו שם פחים.

והפחים הוצבו במיוחד עבור העולים לרגל

ב-7 בספטמבר קרן הצדקה “המרכז ההיסטורי-תרבותי של העיר אומן” הודיעה כי זו השנה השנייה ברציפות שהיא מתקינה פחי אשפה נוספים ישירות באזור העלייה לרגל. הם הוצבו ברחוב התיירים, ליד הכניסות הראשיות ובדרך לקבר רבי נחמן. הכיתוב נעשה גם בעברית: האדם נמצא במקום קדוש, ולכן מבקשים ממנו להשליך את האשפה כראוי.

שלושה ימים לאחר מכן הופיעה הודעה מעניינת עוד יותר – כבר מהצד החסידי. Uman News הישראלי כתב כי ארגון “אומן שלי” פרס כ-2,000 מיכלי אשפה זמניים ברחבי העיר, שתוכננו לנקות ולהחליף בערך כל שלוש שעות. וההסבר בחומר עצמו די ישיר: כמות גדולה של אשפה לאחר ראש השנה היא אחת התלונות של תושבים מקומיים כלפי חסידי ברסלב במשך שנים רבות.

כלומר, הבעיה לא הומצאה על ידי עיתונאים אוקראינים ב-14 בספטמבר. גם אנשים בתוך הקהילה מכירים בה, עד כדי כך שהם קונים מראש אלפי מיכלים ומבקשים במיוחד מהמבקרים לא להפוך את רחובות אומן למזבלה.

ובכל זאת אפשר לדמיין בקלות איך אפילו אלפיים פחים נוספים מפסיקים להתמודד. בכמה רחובות חיים בו זמנית אוכלוסייה של עיר ישראלית קטנה, מתקיימות סעודות המוניות, התנועה מוגבלת, חלק מהרחובות מלאים באנשים. המיכל מתמלא – השקית הראשונה מונחת לידו. חצי שעה לאחר מכן יש שם עשר שקיות, ואז חמישים, ולמי שמגיע אחר כך זה כבר נראה ויזואלית כ”מקום שבו מניחים אשפה”.

זה יכול לקרות בכל מקום. אבל כוס שנזרקת באמצע הדרך כשיש פח פנוי ליד, כבר לא ניתן להסביר בלוגיסטיקה הזו.

אולי בכל זאת שבת?

כאן הגרסה נראית תחילה אמינה. ראש השנה 5787 התחיל בערב ה-11 בספטמבר, והיום הראשון של החג נפל על שבת. עבור יהודי שמקפיד על שמירת שבת זה חשוב: חלות מגבלות השבת, כולל כללי העברת חפצים במרחב הציבורי.

והמארגנים באומן הזהירו במיוחד על כך. “איחוד ברסלב באומן” פרסם לפני החג מפה של עירוב וכתב במיוחד: מכיוון שהיום הראשון של ראש השנה חל על שבת, על העולים לרגל לבדוק את גבולות העירוב כדי לא להעביר חפצים במקום שבו זה אסור.

עירוב אינו המצאה מודרנית ואינו כלל מיוחד של חסידי ברסלב. מקורו קשור לאחד מאיסורי השבת – העברת חפצים מסוג אחד של מרחב לאחר. במשנה, העברת חפץ מרשות לרשות נכללת ישירות בין 39 הקטגוריות העיקריות של עבודה האסורה בשבת.

האיסור עצמו לשאת משא בשבת מופיע כבר בתנ”ך. לדוגמה, הנביא ירמיהו מזהיר את תושבי ירושלים: לא לשאת משאות ביום השבת, לא להכניסם דרך שערי העיר ולא להוציאם מהבתים. זה עדיין לא תיאור של עירוב עירוני מודרני, אבל הבעיה עצמה של הפרדת מרחבים והעברת חפצים בשבת עתיקה מאוד.

בהמשך פיתחו החכמים את הכללים בפירוט במשנה ובתלמוד. לכך מוקדש מסכת נפרדת “עירובין” – עירובין. בתלמוד הבבלי, במסכת עירובין 21b, מובאת מסורת לפיה תקנת עירוב חצרות – עירוב חצרות מקושרת עוד למלך שלמה ובית דינו. כלומר, מדובר בתקנה רבנית שהמסורת היהודית מייחסת לה גיל של כשלושת אלפים שנה.

חשוב להבין שהמילה המודרנית “עירוב” מפשטת במקצת את המערכת הזו. כאשר היום אומרים: “סביב השכונה נמתח עירוב”, מתכוונים בדרך כלל למספר מנגנונים הלכתיים.

הראשון – יצירת גבול מרחב מותר. שם שכבר קיימות חומות, גדרות או גדרות אחרות מתאימות, ניתן להשתמש בהן. את הפערים ביניהם סוגרים בתנאים מסוימים במה שנקרא צורת הפתח – צורת הפתח, כלומר “צורת פתח הדלת”. המבנה הקלאסי – שתי עמודות אנכיות ואלמנט שעובר מעליהן. בעיר מודרנית, האלמנט העליון הוא לעיתים קרובות חוט דק או חוט דיג, ולכן העירוב העירוני נראה לפעמים מהצד פשוט כחוט כמעט בלתי נראה בין עמודים.

והכללים של “פתח הדלת” הזה כתובים בצורה די טכנית. ב-“שולחן ערוך”, “אורח חיים”, 362:11 נאמר שצריכות להיות שתי עמודות צדדיות ואלמנט עליון מעליהן; העמודות הצדדיות צריכות להיות בגובה מינימלי שנקבע ולהיות מתחת לקורה העליונה. מכאן נובעת המבנה המודרנית המוכרת “עמוד – חוט – עמוד”.

אבל החוט עצמו – זה לא כל העירוב. יש אלמנט שני – עירוב חצרות, “איחוד חצרות”. במקור המצב נראה כך: כמה משפחות גרות בבתים שונים שיוצאים לחצר משותפת. מבחינת חומה פיזית החצר סגורה, אך החכמים אסרו על הדיירים פשוט להעביר חפצים מבתיהם הנפרדים לחצר המשותפת עד שיאחדו את נכסיהם באופן סמלי.

באופן קלאסי, איחוד כזה נעשה באמצעות מזון משותף – בדרך כלל לחם, שנאסף מהתושבים והונח באחד הבתים. לאחר מכן, המרחב נחשב לצורך כללי השבת כמשותף. סדר כזה מתאר “שולחן ערוך”, “אורח חיים”, 366: אם כמה בתים יוצאים לחצר משותפת, התושבים עושים עירוב, אוספים לחם ומניחים אותו במקום אחד, ובכך הם נחשבים באופן סמלי כגרים בנכס אחד.

מערכת זו מוסברת בפירוט על ידי הרמב”ם ב-“משנה תורה”, הלכות עירוב. הוא מדגיש במיוחד את ההבדל: האיסורים הבסיסיים על העברת חפצים בין מרחבים מסוימים שייכים לחוקי התורה, והאיסור הנוסף על שכנים להעביר חפצים בתוך מרחב פרטי משותף ללא איחוד מוקדם – זו כבר תקנה של החכמים שהמסורת מקשרת למלך שלמה ובית דינו.

לכן אי אפשר לתאר עירוב עירוני פשוט כ”חוט שמאפשר הכל”. מבחינה הלכתית המבנה מורכב יותר. קודם כל נקבע מהו השטח שלפנינו: נכס פרטי, מרחב ציבורי, קטגוריה ביניים; לאחר מכן נבדק אם ניתן לראותו כראוי מגודר; נבדקות חומות, דרכים, פתחים, עמודים, חוטים וקרעים; לאחר מכן פועל מנגנון איחוד הנכסים של התושבים.

בעיר מודרנית, הרבנים האחראים על העירוב לא פשוט מותחים חוט פעם אחת. הקו נבדק באופן קבוע: החוט יכול להיקרע, עמוד – לזוז, עץ – לפגוע בקו, עבודות כביש – להרוס אחד מהאלמנטים של המבנה. אם הקרע מפר את הדרישות ההלכתיות, באותו קטע העברת חפצים בשבת עשויה שוב להיות אסורה.

לכן לפני ראש השנה באומן המארגנים פרסמו במיוחד מפה של העירוב. עבור העולה לרגל זו מידע מעשי חשוב: האם המלון שלו, הדירה, בית הכנסת, חדר האוכל או המסלול נמצאים בתוך הקו שנבדק. אם כן, בקיום שאר הדרישות הוא יכול להעביר שם חפצים רגילים נחוצים; אם האדם יוצא מגבולות העירוב, הכללים כבר משתנים.

כלומר, העירוב לא נוצר כדי “לעקוף את השבת”, כפי שמוצג לפעמים מהצד. זו חלק ממערכת עתיקה של החוק היהודי, שמסדירה, היכן בדיוק נחשב מותר להעביר חפצים בשבת ואיך כמה מרחבים פרטיים נפרדים יכולים להיחשב כאחד למטרה זו. יסודותיו נמצאים במשנה ובתלמוד, מסכת נפרדת נקראת כך – “עירובין”, מאוחר יותר הכללים סוכמו על ידי הרמב”ם וסופרים סמכותיים אחרים, ואחד הקודים המעשיים העיקריים עד היום הוא “שולחן ערוך”, בעיקר החלק “אורח חיים”.

אבל כאן מופיע התשובה לשאלתנו.

אם אדם נמצא בתוך עירוב פעיל, אין איסור כללי לקחת שקית עם פסולת ביתית ולהוציא אותה למיכל האשפה. Chabad.org במדריך מעשי לשבת מתייחס ישירות להוצאת האשפה כפעולה מותרת במקרה של עירוב. בניתוח נפרד של יום טוב שם נבחנת ממש הסיטואציה עם שקית אשפה מלאה: אם הפסולת יוצרת אי נעימות בבית, מותר להוציא את השקית למיכל גדול תוך שמירה על התנאים המתאימים.

כן, בהלכה יש הרבה פרטים. יש מוקצה, יש שאלה של גבולות העירוב, יש הבדל בין להוציא אשפה לא נעימה לבין לגלגל מיכל גדול לכביש לפינוי עירוני. מומחה להלכה ימצא שם עוד עשרה הסתייגויות.

אבל הכלל “אסור לשים צלחת פלסטיק משומשת בפח, אז תשאיר אותה על הקרקע” לא קיים.

וזה, אולי, הכי חשוב.

ומה עם תשליך? שם באמת משהו “נזרק”

עוד גרסה עולה מהטקס של ראש השנה. העולים לרגל הולכים למים לתשליך, מסמלים את ההיפטרות מהחטאים של השנה שעברה. בדיווח אוקראיני מאומן זה אפילו הוסבר דרך דימוי של “ניעור חטאים מהכיסים”.

אבל אין צורך להבין זאת באופן מילולי. Chabad.org מפרט במיוחד את הטעות הנפוצה לגבי זריקת לחם לדגים ומדגיש: האכלת דגים אינה חלק מהטקס של תשליך. הפעולה עצמה מורכבת מתפילה ומחווה סמלית, ולא מזריקת חפצים פיזיים למים או בוודאי לא לרחוב.

כך שכוס ליד קבר רבי נחמן לא הופכת לחפץ דתי רק בגלל שראש השנה מתרחש בסמוך. גם שקית אוכל לא.

עם הדת הכל התברר כפשוט למדי. צריך לחפש את הסיבה במקום אחר.

אז למה אפשר לראות תמונה דומה בישראל?

וכאן זה כבר פחות נעים, כי לאוקראינים קל לומר: “אתם פשוט לא מבינים את היקף העלייה לרגל”. לישראלי קשה יותר למכור הסבר כזה. הוא לפעמים רואה דומה בבית.

ניקח את בני ברק בלי אגדות עירוניות ובלי תמונות מפייסבוק. העירייה עצמה מדווחת כי אשפה ביתית רגילה מפונה שלוש פעמים בשבוע, לפני שבת וחגים מנקים את כל המיכלים, ובמקרה של עומס יתר ניתן להזמין פינוי נוסף דרך מרכז העיר 106. יתר על כן, העיר מסבירה ישירות את הופעת המיכלים התת-קרקעיים בצפיפות הבנייה וחוסר המקום לפחים רגילים.

במודיעין עילית לפני עונת החגים הנוכחית העירייה הודיעה במיוחד על הגברת הניקיון ופינוי האשפה, כולל שעות הלילה. התושבים שוב התבקשו לא להשאיר פסולת סביב המיכלים. כלומר, גם שם זה לא נתפס כתוצאה בלתי נמנעת של חיים דתיים – העיר מבקשת מהאנשים להתנהג בצורה מסודרת יותר ובמקביל מגבירה את יכולות שירותי העירייה.

כאן, לדעתי, נמצא חלק מהתשובה.

ערים דתיות צפופות מאוד מייצרות כמות עצומה של פסולת ביתית על שטח קטן. משפחות גדולות, הרבה ילדים, שבת וחגים עם סעודות גדולות, כלים חד פעמיים, שעות שבהן העבודה העירונית מוגבלת או מועברת מראש. המערכת מקבלת שיא עומס חד – המיכל מתמלא מהר יותר ממה שהספיקו לפנות אותו.

אבל יש גם חצי שני של התשובה, פחות נעים.

חלק מהאנשים באמת התרגלו: אם ליד הפח כבר יש שקית אחת, אפשר לשים שנייה. אם אחרי סעודה המונית עובדים מנקים – אז אפשר להשאיר את הכוס במקום שבו סיימת לשתות. אם מסביב בכל מקרה מלוכלך, שקית אחת שלי לא תשנה דבר.

זה כבר לא שבת. זו גישה למרחב הציבורי.

באומן האפקט חזק עוד יותר

בישראל לפחות האדם גר בעיר שלו. באומן רוב העולים לרגל הגיעו ממש לכמה ימים, רבים אחרי דרך קשה דרך מדינות שלישיות – התעופה האזרחית באוקראינה עדיין לא פועלת בגלל המלחמה הרוסית.

השנה היקף המבצע היה בכלל סיפור נפרד. המשטרה האוקראינית, המשמר הלאומי, כוחות ההצלה ושוטרים ישראלים פטרלו יחד את אזור העלייה לרגל, ו-נאנובוסטי עקבו אחרי המבצע הזה עוד לפני תחילת החג. שוטרים ישראלים כבר באומן: איך מאבטחים את ראש השנה 2026

האדם מגיע למרחב שהפך למעשה למחנה זמני ענק: האוכל מאורגן, הביטחון מאורגן, המשטרה מאורגנת, המנקים מסתובבים, האשפה מפונה, המתנדבים עוזרים. ולחלק מהאנשים עשויה להידלק מחשבה אנושית מאוד, לא דתית בכלל: בכל מקרה מישהו ינקה כאן.

לא אצל חמישים אלף בבת אחת. גם אם כך חושב מיעוט, כמה אלפי אנשים מספיקים כדי שהרחוב ייראה נורא בבוקר.

לכן השיחה “החסידים כאלה” לא מסבירה כלום. אבל גם הרצון ההפוך להצדיק הכל בחוסר פחים כבר לא מחזיק בעובדות: פחים נוספים הוצבו, אלפיים מיכלים זמניים נפרסו, הארגונים החסידיים עצמם ביקשו בפומבי מהאנשים לא ללכלך.

והעיר גם מרוויחה מזה

יש עוד מספר שנוח לשכוח אם רוצים לבנות סיפור פשוט על “הגיעו, לכלכו והלכו”. בשנת 2026 אומן מצפה לקבל יותר מ-25 מיליון גריבנה מאגרת תיירות מהעולים לרגל. שנה קודם לכן היו כ-20 מיליון. לדברי אולג גניץ’, 15% מההכנסות הנוכחיות מתוכננות להיות מופנות לכיסוי הוצאות דיור ושירותים, כולל פינוי אשפה.

זה, כמובן, לא צ’ק על זכות ללכלך. גם ישראלי משלם ארנונה לא כדי לזרוק מקרר ליד הבית של השכן ואז להסביר לפקח שהעירייה קיבלה כסף.

אבל כלכלת העלייה לרגל היא מציאותית. חמישים אלף מבקרים נותנים הכנסה לבעלי נכסים, למסחר, למובילים, למגזר המסעדות ולתקציב העירוני – ובמקביל יוצרים עומס על הדרכים, המשטרה, הרפואה והמערכת העירונית.

נאנובוסטי – חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר הראו צד אחר של הקשר הזה בין אוקראינה לעולם היהודי: קבר רבי נחמן קיבל באוקראינה מעמד של אתר לאומי, והמדינה הכירה רשמית בערך ההיסטורי המיוחד של המקום הזה. קבר הצדיק נחמן באומן קיבל מעמד של אתר לאומי לכן השיחה על אומן כבר מזמן יותר מוויכוח של תושבי רחוב אחד עם תיירים.

זה מקום שהוא בו זמנית קדוש, היסטורי, מסחרי, ובכמה ימים בשנה, עמוס בצורה מפלצתית.

וכאן אי אפשר לרמות לשום כיוון

אחרי תמונות של שקיות על הכביש קל מאוד לעשות את הצעד האחרון: הנה יהודים דתיים, הנה לכלוך, אז אחד מסביר את השני. במיוחד סביב אומן כבר נבנות באופן קבוע מבנים הרבה יותר פרועים – משיחות על “200 אלף גריבנה לכל חסיד” ועד פנטזיות על יישוב מיליוני ישראלים באוקראינה. לאחרונה ניתחנו בפירוט איך סיפורים כאלה הופכים לעלילה קונספירטיבית מוכנה. “200 אלף גריבנה לחסידים” ו”אומן עצמאית”: למה התעמולה הרוסית צריכה קונספירציה יהודית חדשה

אבל המאבק בשטויות אנטישמיות לא דורש להעמיד פנים שאין בעיה אמיתית.

יש אשפה. יש תלונות של המקומיים. המארגנים עצמם מכירים בבעיה ומנסים להילחם בה. עובדי העירייה האוקראינים באמת פינו כבר יותר מ-200 טון פסולת מאזור העלייה לרגל.

פשוט לא מצאנו הסבר דתי לזה.

שבת לא דורשת לזרוק בקבוק על הקרקע. תשליך לא דורש לזרוק צלחות פלסטיק. העירוב באומן הוכן במיוחד, ומיכלי אשפה נוספים עמדו ממש באזור העלייה לרגל.

נשאר הסבר הרבה יותר בנאלי ואולי לכן יותר לא נעים. קהל עצום, תשתית עמוסה, מיכלים מלאים – וחלק מהאנשים שהתרגלו שמישהו אחר מנקה את המקום הציבורי.

אם המיכל מלא ושקית צריכה להיות מונחת ליד – השאלה קודם כל לארגון הפינוי. אם לחמישים אלף איש לא מספיקה התשתית – השאלה גם למארגנים ולעיר.

אבל אם הפח נמצא במרחק של כמה מטרים, והכוס נזרקת לרגליים, כבר לא נדרש שום פרשנות דתית מורכבת. כאן האדם פשוט לא הביא את הכוס לפח.

ואולי זה מה שכדאי לקרוא בשמו – בלי אנטישמיות, אבל גם בלי לנסות להמציא הצדקה דתית במקום שבו אין אותה.