“כשסבא רבא התגלה כנאצי”: גרמניה פתחה את הארכיונים, ורוסיה עדיין מחכה להלם שלה

בגרמניה, יותר מ-80 שנה לאחר נפילת הרייך השלישי, נפתחה מחדש סוגיה שמשפחות רבות העדיפו לא לגעת בה במשך עשורים. לא מדובר בספרי לימוד, תערוכות מוזיאון או נאומים רשמיים בתאריכים זיכרוניים, אלא בשאלה אישית הרבה יותר: מי היו באמת הסבים והסבתות של הגרמנים הנוכחיים. על כך כתב BBC.

הסיבה לכך הייתה פרסום מאגר דיגיטלי של חברי המפלגה הנאצית לשעבר — המפלגה הנאציונל-סוציאליסטית הגרמנית, שבראשה עמד אדולף היטלר. מיליוני כרטיסים, ששכבו בארכיונים במשך עשורים, הפכו כעת זמינים לחיפוש. ואלפי אנשים בגרמניה החלו להכניס את שמות משפחתם של קרוביהם.

עבור חלקם זה היה אישור לחשדות משפחתיים ישנים. עבור אחרים — מכה לתמונת העבר שהם נשאו בתוכם מאז ילדותם.

הזיכרון המשפחתי לא היה כפי שסיפרו בבית

אחת מגיבורות החומר של ה-BBC, תושבת ברלין רוזה, גדלה בגרמניה המזרחית. בבית הספר, כמו ילדים רבים באותה תקופה, הסבירו לה: מדינתם הייתה יורשת האנטי-פשיסטים, והאשמים האמיתיים ו”הגרמנים הרעים” כביכול היו בצד השני של החומה, במערב.

בילדותה רוזה הייתה גאה בכך שהיא חשבה שאבותיה היו לוחמי חירות. אבל בגיל 16 היא הגיעה לפגישה עם משלחת יהודית מארה”ב. הנושא היה קשה: “ילדי הניצולים מדברים עם ילדי הרוצחים”. רוזה בתחילה חשבה שהיא שייכת לקבוצה הראשונה. ורק מאוחר יותר הבינה: היהודים האמריקאים ראו בה דווקא כצאצאית של פושעים גרמנים.

זה היה נקודת מפנה. רוזה פתאום ראתה את הסיפורים המשפחתיים אחרת. סיפורים על בריחה מהצבא האדום בסוף המלחמה, שתיקה של המבוגרים, משפטים מסוימים של סבתה — הכל התחבר לתמונה אחרת.

תהליך שחזור ההיסטוריה המשפחתית לקח לה יותר מ-30 שנה.

חוויות כאלה חווים היום גרמנים רבים. כאשר הארכיון של המפלגה הנאצית הפך זמין באינטרנט, אנשים החלו לבדוק קרובים, שכנים, שמות משפחה מאגדות משפחתיות. ולעיתים קרובות התברר שהעבר לא היה פשוט “מורכב”, אלא קשור ישירות למערכת המפלגתית של הנאציזם.

למה מאגר המפלגה הנאצית היה מכה כה חזקה

חברות במפלגה הנאצית בשנות הרייך השלישי הייתה תופעה המונית. יותר מ-10 מיליון אנשים עברו דרך המפלגה. אבל ההמוניות לא מבטלת את שאלת האחריות.

זמן רב היה ניתן לדעת אם אדם מסוים היה חבר במפלגה הנאצית רק דרך בקשה רשמית לארכיון הפדרלי של גרמניה. לאחר מכן הארכיון הלאומי של ארה”ב פרסם את המסמכים הדיגיטליים בגישה פתוחה, והעיתון Die Zeit יצר מאגר חיפוש נוח.

דווקא הפשטות של החיפוש שינתה את היקף השיחה. בעבר, לחקירה כזו היה צורך לכתוב בקשות, לחכות לתשובה, להבין בארכיונים. כעת מספיק לדעת שם, תאריך לידה ומקום כדי לנסות למצוא כרטיס.

עבור חלק מהחברה הגרמנית זה היה כמעט רעידת אדמה משפחתית.

לא כל אחד היה פושע, אבל כל אחד תמך במשטר

אחד הוויכוחים המרכזיים סביב המאגר הוא מה המשמעות של החברות במפלגה הנאצית. משפחות מסוימות מנסות להסביר זאת בעבודה, לחץ נסיבות או פורמליות. במיוחד אומרים זאת על שוטרים, מורים, פקידים ואנשים שכרטיס מפלגתי יכול היה לעזור להם בקריירה.

אבל היסטוריונים מזכירים: לא ניתן היה להצטרף למפלגה הנאצית באופן אוטומטי. אדם היה צריך להגיש בקשה, למלא טופס, לחתום ולחכות להחלטה. זה לא מוכיח השתתפות אישית בפשעים מסוימים, אבל מראה על בחירה פוליטית.

כאן עובר הגבול החשוב.

לא כל חבר מפלגה השתתף אישית ברציחות, גירושים או שוד. אבל הצטרפות למפלגה הנאצית משמעותה תמיכה במשטר שהתחיל מלחמה, ארגן את השואה ובנה מערכת של אלימות המונית. עבור הקהל הישראלי השאלה הזו נשמעת במיוחד חריפה. ישראל קמה בעולם שבו הזיכרון מהשואה אינו סיפור היסטורי מופשט. זה גורלות משפחתיים, שמות, ערים, גטאות, רכבות, מחנות, קהילות שנכחדו ושתיקה של אלה ששרדו.

לכן הדיון הגרמני על אחריות משפחתית חשוב לא רק לגרמניה. הוא מראה שהזיכרון לא מסתיים בתאריך הכניעה. הוא חי במסמכים, שמות משפחה, תמונות, כרטיסים ארכיוניים ובשאלות לא נעימות שהילדים שואלים את הוריהם מאוחר מדי.

ביאליסטוק, המשטרה וצל השואה

הקטע הכבד ביותר בהיסטוריה של רוזה קשור לסבא רבא שלה, אוטו. הוא היה שוטר גרמני בעיר הפולנית ביאליסטוק — מקום שבו במהלך המלחמה התרחשו פשעים נוראים נגד יהודים.

בביאליסטוק היה גטו.

עברו דרכו עשרות אלפי יהודים, שרובם נרצחו. ביוני 1941 התרחשה שם טבח, הידוע כ”שישי האדום”: הנאצים הרגו עד אלפיים איש, ומאות יהודים נדחפו לבית הכנסת הגדול ונשרפו חיים.

כמעט בלתי אפשרי לקבוע בדיוק מה עשה אוטו. אבל עצם השירות של שוטר גרמני במקום כזה אומר הרבה.

רוזה מאוחר יותר מצאה את הכרטיס שלו במאגר המפלגה הנאצית. התברר שהוא הצטרף למפלגה כבר ב-1933 — בשנה שבה הנאצים עלו לשלטון. עבורה זה כבר לא היה הלם, אלא אישור סופי לכך שההיסטוריה המשפחתית שהיא אספה במשך זמן רב הייתה אמת.

היא מדברת לא על אשמה אישית על מעשי אבות, אלא על אחריות לזכור. זו הבדל עקרוני. האדם הנוכחי לא אשם בפשעי הסבא רבא, אבל הוא אחראי על האם ההיסטוריה הזו תוסתר, תוצדק או תיקרא בכנות.

לכן עבור חדשות ישראל — חדשות ישראל | Nikk.Agency הנושא הזה חשוב לא כוויכוח פנימי גרמני, אלא כחלק משיחה גדולה על זיכרון, השואה, המלחמה, שקרי משפחה וניסיונות של חברות מודרניות “לשים קו” תחת עבר לא נוח.

למה גרמניה מתווכחת על “הקו הסופי”

בגרמנית יש מילה Schlussstrich — “קו סופי”. כך מכנים את הרצון של חלק מהחברה לסיים את השיחה על העבר הנאצי ולא לחזור אליו יותר.

הוויכוח הזה אינו חדש. הוא התחיל כמעט מיד לאחר 1945. גרמנים רבים רצו להמשיך לחיות, מבלי לשאול מי היו השכנים, המורים, הפקידים, השוטרים, הרופאים, השופטים, העובדים במפעלים, הפונקציונרים המפלגתיים. אבל הבעיה היא שהמערכת הנאצית לא נשענה רק על הצמרת. היא התקיימה בזכות מיליוני אנשים רגילים.

לכן מאגר המפלגה הנאצית עורר לא רק עניין, אלא גם עצבנות. חלק מהקוראים הודו ל-Die Zeit על האפשרות לבדוק את ההיסטוריה המשפחתית. אחרים דרשו “להשאיר את המתים במנוחה”. היו גם כאלה שראו בפרסום ניסיון לגרום לגרמנים להרגיש אשמה שוב.

אבל השאלה אינה להטיל אשמה על הנכדים. השאלה היא לא לאפשר לחברה להחליף את ההיסטוריה באגדה נוחה.

למה זה נוגע לא רק לגרמניה

בחומר נשמעת מחשבה חשובה: חוויה כזו נחוצה גם למדינות אחרות. במיוחד לאלה שבהן הזיכרון הלאומי בנוי על מיתוס של קורבן נצחי וצדק נצחי.

עבור ישראלים ואוקראינים זה נשמע כמעט מילולית. רוסיה במשך עשורים מציגה את עצמה כיורשת הראשית של הניצחון על הנאציזם, אבל באותו זמן לא רוצה לדבר בכנות על פשעיה שלה, גירושים, אלימות אימפריאלית, מלחמות והרס שהיא הביאה לשכנים. בגרסה ההיסטורית של פוטין, הזיכרון על מלחמת העולם השנייה לעיתים קרובות הופך לא לכלי לימוד, אלא לכלי תוקפנות.

גרמניה, על כל הוויכוחים הפנימיים, מראה דרך אחרת: לא להאדיר את האבות באופן אוטומטי, אלא לבדוק מסמכים; לא לעצום עיניים על עובדות לא נוחות, אלא להוציא אותן לשדה הציבורי; לא להפוך את הזיכרון לסיסמה, אלא לקשור אותו לאחריות אישית.

זה לא עושה את החברה למושלמת. היסטוריונים אומרים בכנות: ידיעת העובדות עצמה לא מבטיחה שאנשים לא יצביעו למפלגות רדיקליות. אבל בלי ידיעת העובדות קשה יותר להתנגד למיתוסים.

ההיסטוריה המשפחתית היא לא רק אלבום עם תמונות וסיפורים טובים ליד השולחן. לפעמים זה כרטיס מפלגה נאצית, שירות בעיר כבושה, שתיקה אחרי המלחמה והמשפט “לא ידענו כלום”, שלא עומד במבחן הארכיון.

וזה המשמעות העיקרית של הדיון הגרמני החדש. העבר לא נעלם אם לא פותחים אותו. הוא פשוט עובר לתקופה הבאה בצורת חוסר אמירה, הצדקה עצמית ומיתוסים פוליטיים.

עבור ישראל, שבה הזיכרון על השואה הוא חלק מהזהות הלאומית והמשפחתית, ארכיונים כאלה הם בעלי משמעות מיוחדת. הם מזכירים: פשעים לא מבצעים רק דיקטטורים. הם מבוצעים, נתמכים, מתוחזקים ומוצדקים על ידי אנשים ספציפיים עם שמות, מקצועות, כתובות וצאצאים.

ואם השמות האלה מתגלים אחרי 80 שנה, זה לא נקמה במתים. זה שיחה מאוחרת אך הכרחית של החיים עם ההיסטוריה שלהם.

למה שיחה דומה בלתי נמנעת גם עבור משפחות רבות ברוסיה

החוויה הגרמנית חשובה גם כי שיחה דומה תצפה לרבים מאזרחי רוסיה במוקדם או במאוחר. לא היום, לא ברגע של אופוריה תעמולתית ולא כאשר המדינה ממשיכה לדרוש מהחברה שתיקה. אבל מאוחר יותר — כאשר ייפתחו הארכיונים, יופיעו מאגרי מידע, יהיו זמינים מסמכים, התכתבויות, פקודות, רשימות יחידות, דפי פרסים, חומרים משפטיים ועדויות של אנשים ששרדו את המלחמה.

רוסיה כבר עכשיו חיה בתוך שקר משפחתי גדול. קרובים מסוימים משרתים בצבא שהגיע לאוקראינה. אחרים עובדים במבנים כוחניים. שלישיים כותבים דוחות, תומכים בדיכויים, מתחזקים את מכונת המלחמה, מצדיקים מכות על ערים או עושים כאילו “לא מתעניינים בפוליטיקה”.

אבל ההיסטוריה לעיתים רחוקות משאירה דברים כאלה ללא עקבות.

כמו בגרמניה אחרי 1945, משפחות רבות ברוסיה ידברו מאוחר יותר: “לא ידענו”, “הוא רק ביצע עבודה”, “הכריחו אותו”, “הוא היה אדם רגיל”, “היא רק לימדה”, “הוא רק טיפל בניירות”, “הוא רק שמר”, “הוא רק הסיע”. ההסברים האלה כבר מוכרים מהניסיון של המאה ה-20. הם לא תמיד שקריים לחלוטין, אבל כמעט תמיד לא שלמים.

כי מערכות פשע לא נשענות רק על דיקטטורים. הן נשענות על מיליוני אנשים שמבצעים פונקציות קטנות בתוך מנגנון גדול: חותמים על מסמכים, מנהלים רישום, שומרים, מסיעים, מלמדים, מצלמים קטעים, חוזרים על סיסמאות, מפחידים שכנים, שותקים בעבודה, מצביעים “כמו שצריך”, שמחים על צרות של אחרים או פשוט בוחרים לא לראות.

לכן הזיכרון המשפחתי הרוסי העתידי עשוי להיות כואב כמו הגרמני. ילדים ונכדים יחפשו לא רק סיפורים הרואיים, אלא עובדות אמיתיות: היכן שירת הסבא רבא, באילו יחידות, באילו ערים באוקראינה היה, מה כתב ברשתות החברתיות, את מי תמך, אילו פקודות ביצע, אילו חתימות שם, אילו החלטות הצדיק.

עבור אוקראינים וישראלים זו לא נושא מופשט.

אוקראינה כבר אוספת מסה עצומה של עדויות על פשעי מלחמה, גירושים, הרס ערים, מחנות סינון, חטיפות ילדים ומכות על תשתיות אזרחיות. החברה הישראלית, שנבנתה סביב הזיכרון על השואה, מבינה היטב: אם לא מתעדים פשע, בהמשך יופיעו בהכרח אלה שיאמרו ש”הכל לא היה כל כך חד משמעי”.

לכן השאלה אינה באשמה קולקטיבית לפי דרכון. לא כל אזרח רוסיה הוא פושע. אבל אנשים רבים בתוך החברה הרוסית יעמדו יום אחד בפני בדיקה אישית, קונקרטית ולא נעימה מאוד: מה עשה אבי, סבי, אחי, אמי, מורי, מנהלי, שכני, כאשר מדינתם ניהלה מלחמה פושעת?

ואז, כמו היום בגרמניה, שורת ארכיון עשויה להיות חזקה יותר מאגדה משפחתית.

כי הזיכרון לא שואל אם נוח לפתוח אותו. הוא חוזר דרך מסמכים, שמות, תמונות, וידאו, עדויות ורשימות. וככל שהחברה עושה כאילו לא קרה כלום, כך יהיה קשה יותר הרגע שבו האמת הזו בכל זאת תהפוך לזמינה.