סין מסתכלת על אוקראינה: מדוע תבוסת רוסיה הפכה לשיעור המרכזי עבור סין

הפסגה של דונלד טראמפ ושי ג’ינפינג בבייג’ינג נראתה כמו במה גדולה לשיחה בין שני המנהיגים, אך המשמעות האמיתית של הפגישה עשויה להיות לא בפרוטוקול, לא בלחיצות הידיים ולא בניסוחים הדיפלומטיים. העיקר התרחש בראשו של המנהיג הסיני: הוא מסתכל על אוקראינה, על כישלון הצבא הרוסי ועל איך המלחמה שינתה את התפיסות על כוחן של מעצמות גדולות.

ריצ’רד האס, אחד המומחים האמריקאים הידועים ביותר למדיניות חוץ, מדבר למעשה על הרגע שבו בייג’ינג קיבלה שיעור חי במלחמה מודרנית. רוסיה, שסין ראתה בה במשך שנים רבות כשותפה אסטרטגית וכמעצמה צבאית, נתקעה באוקראינה וקיבלה מה שהאס מכנה תבוסה קטסטרופלית. עבור שי זה לא תיאוריה. זה אזהרה.

אוקראינה כמראה לסין

סין בונה מזה זמן רב את דמותה כמעצמה שיכולה לפעול בנחישות, במהירות וללא היסוס. אבל הבעיה היא שלצבא הסיני המודרני כמעט ואין ניסיון קרבי אמיתי. הסכסוך הצבאי הגדול האחרון של סין היה בסוף שנות ה-70, ובין הגנרלים הסינים הפעילים אין כאלה שפיקדו על כוחות במלחמה מודרנית גדולה.

זו הסיבה שאוקראינה עבור בייג’ינג הפכה לא רק לחדשות. זהו מגרש טעויות של אחרים שסין עוקבת אחריו בקפידה רבה.

רוסיה נכנסה למלחמה נגד אוקראינה עם תחושה שגודל, מעמד גרעיני, מורשת סובייטית והיררכיה נוקשה מבטיחים תוצאה. אבל המלחמה הראתה אחרת: צבא גדול יכול להיות מסורבל, שחיתות הורסת את הכשירות הקרבית, ומדינה קטנה יותר יכולה לכפות על האויב סוג חדש של מלחמה.

רחפנים שינו את האיזון

שיעור כואב במיוחד עבור מוסקבה היה הפיתוח האוקראיני של מלחמת הרחפנים.

אוקראינה הצליחה להפוך את הרחפנים לא רק לכלי עזר, אלא לאחד המרכיבים המרכזיים בהגנה ובמבצעים התקפיים. זה חשוב לא רק לאירופה, אלא גם לאסיה.

אם שי חושב על טייוואן, הוא לא יכול שלא לקחת בחשבון את הניסיון האוקראיני. כל מבצע נגד האי יהיה מסובך יותר מאשר פלישה יבשתית. יהיו שם ים, אוויר, לוגיסטיקה, טילים, סיכונים תת-מימיים, מתקפות סייבר, בעלי ברית של טייוואן והגנה טכנולוגית.

ואם רוסיה, שיש לה גבול יבשתי עם אוקראינה, לא הצליחה להשיג את מטרותיה, אז עבור סין שאלת טייוואן נראית הרבה פחות פשוטה ממה שזה עשוי להיראות על מפות צבאיות מפוארות.

טראמפ, שי והסכנה של עסקה גדולה

הפגישה בבייג’ינג חשובה גם משום שהיא מתקיימת על רקע מספר משברים בו זמנית. אוקראינה, איראן, טייוואן, סחר, בינה מלאכותית, אספקת נשק, אמון בעלי הברית בארה”ב – כל הנושאים הללו קשורים זה בזה יותר ממה שנראה.

ריצ’רד האס מציין רגע מדאיג: דונלד טראמפ לעיתים קרובות תופס מדיניות חוץ דרך לוגיקה עסקית. עבורו חשובות עסקאות, ייצוא, תוצאות מהירות, כימיה אישית עם מנהיגים. אבל ביטחון בינלאומי לא תמיד מתאים לפורמט של עסקה.

שי, לעומת זאת, פועל אחרת.

התרבות הפוליטית הסינית בנויה על שליטה, תסריט, אותות מדויקים ומשחק ארוך. עבור בייג’ינג, חוסר הוודאות של טראמפ אינו יתרון, אלא גורם סיכון. סין עשויה לנסות להבין היכן הקווים האדומים של הנשיא האמריקאי והיכן יש מקום ללחץ.

איראן כחזית מסיחה

סיכון נפרד קשור לאיראן.

סין קונה נפט איראני, שומרת על קשרים עם טהראן ומעוניינת בכך שמצר הורמוז יישאר פתוח. אבל זה לא אומר שבייג’ינג מוכנה למלא את רצונות וושינגטון או ללחוץ על איראן כפי שהנשיא האמריקאי היה רוצה.

יתרה מזאת, עבור סין יש צד נוסף למצב. ככל שאמריקה מסתבכת יותר במזרח התיכון, כך פחות משאבים, תשומת לב ותחמושת נשארים לאזור האינדו-פסיפי. זה נוגע ישירות לטייוואן.

עבור ישראל, המסקנה הזו חשובה במיוחד. כאשר ארה”ב מעורבת בו זמנית במלחמה באוקראינה, במשבר במזרח התיכון ובבלימת סין באסיה, כל סכסוך חדש מתחיל להשפיע על האיזון הכללי של יכולות אמריקאיות.

חדשות ישראל — Nikk.Agency בוחנת עלילות כאלה בדיוק בהקשר הזה: אוקראינה, ישראל, איראן, ארה”ב וסין כבר לא קיימות בקופסאות מידע נפרדות. חזית אחת משפיעה על אחרת, וחולשה באזור אחד נקראת במהירות על ידי יריבים באזור אחר.

טייוואן — השאלה המרכזית עבור שי

עבור שי ג’ינפינג, טייוואן אינה רק נושא דיפלומטי.

זו שאלה של מורשת היסטורית אישית. קודמיו של המנהיג הסיני השאירו אחריהם סמלים שונים: מלחמת אזרחים, החזרת הונג קונג, פתיחה כלכלית של סין. עבור שי, סמל כזה עשוי להיות ניסיון להחזיר את טייוואן לשליטת בייג’ינג.

זו הסיבה שבשיחה עם ארה”ב סין חוזרת שוב ושוב לטייוואן. בייג’ינג זקוקה לא להצהרות יפות, אלא לאותות מעשיים: האם אמריקה תמשיך לספק נשק, האם תלחץ על טאיפיי, האם היא מוכנה להגן על האי ועד כמה בכלל וושינגטון עדיין מסוגלת לעמוד במילתה בפני בעלי בריתה.

האס מדבר על חוסר ודאות אסטרטגית – מדיניות אמריקאית ישנה שבה סין לא צריכה להיות בטוחה אם ארה”ב תתערב, וטייוואן לא צריכה להיות בטוחה שהיא תינצל אוטומטית. אבל היום חוסר הוודאות הזו הפכה למסוכנת יותר. בעבר היא הייתה כלי הרתעה, ועכשיו היא עשויה להיראות כחולשה.

אם אמריקה לא תבוא, בעלי הברית יסיקו מסקנות

טייוואן חשובה לא רק בגלל השבבים, למרות שייצור מוליכים למחצה מתקדמים הוא כשלעצמו שאלה של כלכלה גלובלית. טייוואן היא גם חלק ממערכת הבריתות האמריקאית באסיה. יפן, דרום קוריאה, אוסטרליה, הפיליפינים ושותפים אחרים מסתכלים לא רק על טאיפיי, אלא גם על וושינגטון.

אם ארה”ב לא תוכל או לא תרצה להגן על טייוואן, ההשלכות ייצאו הרבה מעבר לאי. מדינות מסוימות יתחילו לחפש הסכמים עם סין, אחרות – ערבויות ביטחוניות משלהן, כולל הרתעה גרעינית אפשרית. זה כבר לא משבר מקומי, אלא ארגון מחדש של כל ארכיטקטורת הביטחון.

עבור ישראל יש כאן שיעור ישיר. מדינות קטנות ובינוניות עוקבות בקפידה אחר איך בעלי ברית גדולים מקיימים התחייבויות. אם האמון בהגנה האמריקאית נחלש באסיה או באירופה, זה בלתי נמנע שידונו בכך גם במזרח התיכון.

רוסיה מפסידה לא רק לאוקראינה, אלא גם לתפקידה

אחת ההערכות הקשות ביותר של האס נוגעת לרוסיה.

הוא למעשה אומר שמוסקבה נכשלה בניסיון ליצור תחום השפעה באירופה. אוקראינה הפכה לדוגמה כיצד מדינה שהייתה אמורה להיות אובייקט של לחץ הפכה למרכז התנגדות.

רוסיה שומרת על נשק גרעיני, אך כוחותיה המזוינים הרגילים הראו חולשה. היא יכולה לייצא משאבי אנרגיה, לאיים, להרוס, לסחוט, אך כבר לא נראית כמעצמה שיכולה להציע לעולם מודל יציב של פיתוח או ביטחון.

זה חשוב לסין. בייג’ינג רואה שהרפתקה צבאית עשויה לא לחזק את השלטון, אלא להראות את גבולותיו. שי רואה שגם מערכת אוטוריטרית עם משאבים עצומים יכולה לטעות בחישובים, לזלזל ביריב ולהעריך יתר על המידה את צבאה שלה.

אירופה כבר לא בטוחה בארה”ב

מסקנה מדאיגה נוספת נוגעת לבעלי הברית של אמריקה. לדברי האס, רבים מהאירופאים כבר לא בטוחים שארה”ב תבוא אוטומטית לעזרה במקרה של מתקפה רוסית חדשה על מדינות נאט”ו, למשל על אסטוניה. עצם העובדה שיש לשאול שאלה כזו כבר מעידה על עומק משבר האמון.

לאחר עשורים של תלות בערבויות האמריקאיות, אירופה נאלצת לשקול מחדש את ביטחונה. אבל עצמאות לא מופיעה בשנה אחת. היא דורשת תעשייה, צבאות, רצון פוליטי, כסף ונכונות החברה לקבל החלטות קשות.

הפער הזה בין התלות הישנה בארה”ב לעצמאות האירופית החדשה עשוי להיות המסוכן ביותר. תקופות כאלה אהובות על משטרים תוקפניים: כשהחוקים הישנים כבר לא עובדים והחדשים עדיין לא התגבשו.

בינה מלאכותית ומירוץ המעצמות החדש

בשיחה האס מדגיש במיוחד את הבינה המלאכותית.

כאן, לדבריו, ה”זוג הגדול” האמיתי אכן קיים: ארה”ב וסין שולטות בתחום זה, ושאר המדינות מפגרות משמעותית.

אבל מודלי הפיתוח שלהם שונים. סין בונה את הבינה המלאכותית מלמעלה למטה, דרך המדינה, שליטה ותכנון אסטרטגי. ארה”ב מפתחת אותה דרך חברות, עמק הסיליקון, השקעות ויוזמה פרטית. לשני המודלים יש יתרונות וסיכונים.

האס לא מאמין שארה”ב וסין יוכלו להסכים על שליטה מלאה בבינה מלאכותית בדומה להסכמים על נשק גרעיני. הסיבה פשוטה: הטכנולוגיות משתנות מהר מדי, מיושמות בצורה רחבה מדי וחשובות מדי לכלכלה, לצבא ולפוליטיקה הפנימית.

בינה מלאכותית תהפוך לשאלה פוליטית

בשנים הקרובות, לפי הערכת האס, השיחה על בינה מלאכותית תצא מהסביבה המומחית לפוליטיקה הגדולה. החברה תתווכח על מרכזי נתונים, אנרגיה, רגולציה, מקומות עבודה, מיסים ותפקיד המדינה.

זה נוגע גם לישראל. הכלכלה הישראלית קשורה קשר הדוק לטכנולוגיות, אבטחת סייבר, פיתוחים צבאיים וסטארט-אפים. לכן המירוץ הגלובלי של ארה”ב וסין בבינה מלאכותית ישפיע לא רק על עמק הסיליקון או בייג’ינג, אלא גם על המגזר הטכנולוגי הישראלי.

השאלה כבר אינה אם בינה מלאכותית תופיע בהגנה, דיפלומטיה, מודיעין וכלכלה.

היא כבר שם.

השאלה היא מי ישלוט בחוקים, בתשתיות ובהשלכות הפוליטיות.

העולם נע כמו לוחות טקטוניים

המחשבה המרכזית בשיחה של האס אינה מתמצה במדינה אחת או בפסגה אחת.

הוא מדבר על עולם שבו התמיכות הישנות נחלשו והחדשות עדיין לא הפכו ליציבות. אמריקה כבר לא נראית כארכיטקטית ללא תנאי של הסדר הבינלאומי. סין מתחזקת, אך גם היא חוששת מטעויות. רוסיה הפכה לכוח רוויזיוניסטי, אך נתקעה באוקראינה. איראן ממשיכה להיות מקור לאיום על ישראל והאזור.

במערכת כזו כל אירוע מתחיל להישמע חזק יותר. המלחמה באוקראינה משפיעה על החישובים של סין לגבי טייוואן. המשבר האיראני משפיע על היכולות האמריקאיות באסיה. חוסר האמון של אירופה בארה”ב משפיע על ההתנהגות של רוסיה. המירוץ הטכנולוגי משפיע על התכנון הצבאי.

עבור הקהל הישראלי, השיחה הזו חשובה לא כדיסקוסיה אמריקאית רחוקה. ישראל חיה באזור שבו חולשת בעלי ברית, כוחם של אויבים וטעויות של מעצמות גדולות הופכים במהירות לאיומים ממשיים. לכן השיעור מאוקראינה הוא לא רק סיפור אוקראיני. זה אזהרה לכל מי שחושב שהמלחמה תהיה קצרה, הניצחון מובטח, והשכן חלש יותר ממה שנראה. שי ג’ינפינג, אולי, מסתכל על אוקראינה ומסיק מסקנות. השאלה היא, אילו בדיוק. מסקנה אחת עשויה למנוע מסין הרפתקה נגד טייוואן. אחרת – לדחוף את בייג’ינג לחפש רגע שבו אמריקה תהיה מתוחה מדי, עייפה מדי ועסוקה מדי במלחמות אחרות.

זו הסיבה שהתבוסה של רוסיה באוקראינה הפכה לאירוע בעל משמעות גלובלית. היא מראה שמעצמה גדולה יכולה לטעות, שהטכנולוגיות שוברים חישובים ישנים, ועם שמגן על ארצו יכול לשנות את האסטרטגיה של אימפריות שלמות.