«נשק ‘חופשי-פלסטיני’ של רוסיה: מדוע איידר מוז’דבאייב מכנה את הסיסמה ‘From the river to the sea’ כחלק מציר הקרמלין

הווידאו איידר מוז’דבאייב מ-19 במאי 2026 עם הנושא «נשק ‘פרי-פלסטיני’ של רוסיה. ‘מהנהר ועד הים’ — חלק מציר הקרמלין» בנוי סביב מחשבה נוקשה אחת: ההיסטריה האנטי-ישראלית המודרנית באירופה, לדעת המחבר, אינה קיימת בנפרד מהתעמולה הרוסית, אלא פועלת כחלק ממלחמת מידע רחבה יותר נגד אוקראינה, ישראל והחברות המערביות.

זה לא רק שיחה על סיסמאות, הפגנות או ויכוחים סביב עזה.

מוז’דבאייב מקשר בין מספר תהליכים: ניסיונות של מדיה מערבית להשוות בין הקורבן והתוקפן, עליית תנועות שמאל קיצוני וימין קיצוני, תעמולת TikTok, סכמות אנטי-ציוניות סובייטיות ישנות ונרטיבים נוכחיים של הקרמלין. במרכז דיונו עומדת השאלה מדוע ישראל ואוקראינה מוצאות את עצמן לעיתים קרובות באותה זירת התקפה מצד אלו שמדברים על הומניזם, אך בפועל חוזרים על נוסחאות שמועילות למוסקבה.

על מה הווידאו הזה

איידר מוז’דבאייב מתחיל בנושא שמובן כיום בכאב גם לאוקראינים וגם לישראלים: איך המדיה יכולה לשנות את האופטיקה של החברה.

לאחר התקפות על שטח רוסיה, הוא אומר, חלק מהמדיה המערבית מתחילה לכתוב על סבלם של הרוסים כאילו אין קשר סיבתי, אין פלישה רחבת היקף, אין ערים אוקראיניות שנהרסו על ידי טילים רוסיים, ואין זכות לקורבן להתנגד.

כאן המחבר עורך השוואה עם ישראל.

לפי ההיגיון שלו, נגד ישראל משתמשים במנגנון דומה: תחילה מוציאים את התוקפנות והטרור מחוץ לסוגריים, ואז מעבירים את תשומת הלב רק לפעולות התגובה, ולאחר מכן מתחילים בהדרגה להציג את הקורבן כ’תוקפן החדש’. כך נוצרת נוסחה נוחה לתעמולה: אוקראינה ‘אשמה בעצמה’, ישראל ‘משתמשת בכוח לא פרופורציונלי’, ומקור האלימות האמיתי יוצא מהתמונה.

מדוע ‘פרי פלסטין’ מושווה ל’עולם הרוסי’

הקו הפרובוקטיבי המרכזי של הווידאו הוא השוואת הסיסמה ‘פרי פלסטין’ בפורמט הרחוב האירופי הנוכחי לאידיאולוגיה של ‘העולם הרוסי’.

מוז’דבאייב לא מדבר על זכותם של אנשים לחוש אמפתיה כלפי אזרחים. טענתו מופנית למבנה אחר: כאשר תחת מסווה של הגנה על פלסטין מופצת שנאה לישראל, שלילת הביטחון הישראלי, הצדקת חמאס או ניסיון להציג מבנה טרור כאנלוגיה לאוקראינה.

למחבר זהו ערבוב בלתי נסבל עקרונית.

אוקראינה, לפי דעתו, מגנה על עצמה מפני תוקפנות רוסית. ישראל מגנה על עצמה מפני כוחות שאינם מכירים בזכותה להתקיים. והניסיון לשים את אוקראינה במקום עזה ואת ישראל במקום רוסיה נראה כהחלפה מכוונת שמועילה לקרמלין.

ציר הקרמלין: שמאל קיצוני, ימין קיצוני והמטריצה הסובייטית הישנה

אחת הרעיונות המרכזיים של הווידאו היא התקרבות הקצוות הפוליטיים הקיצוניים.

מוז’דבאייב משווה את השמאל הקיצוני והימין הקיצוני לשני ראשים של נשר אימפריאלי אחד. פורמלית הם מתנגדים זה לזה, אך בנושאי רוסיה, אוקראינה, ישראל והאג’נדה האנטי-מערבית הם מתחילים להישמע כמעט אותו דבר.

הימין הקיצוני מקדם לעיתים קרובות אהדה לפוטין, בדלנות ותזה של ‘לא צריך לעזור לאוקראינה’.

השמאל הקיצוני, לפי גרסת המחבר, פועל אחרת: דרך סיסמאות פציפיסטיות, מצעדים אנטי-ישראליים, רטוריקה אנטי-ציונית ודרישה מתמדת ‘לעצור את המלחמה’ ללא הבחנה בין התוקפן לקורבן.

בסופו של דבר, שני הזרמים פועלים למען מטרה אחת — להחליש את יכולת החברות המערביות להבחין בין הגנה להתקפה, זכות להגנה עצמית לתוקפנות, מדינה דמוקרטית לפרויקט טרוריסטי או אימפריאלי.

מדוע זה חשוב לישראל ולאוקראינה

עבור הקהל הישראלי הנושא הזה נשמע במיוחד חריף.

ישראל כבר התמודדה עם מצב שבו לאחר התקפת טרור תשומת הלב הבינלאומית עוברת בהדרגה מהפשע של התוקפן לפעולות המדינה שמגיבה. אוקראינה רואה תהליך דומה: התוקפנות הרוסית נמשכת, אך יותר ויותר מופיעות פרסומים ותגובות שבהם כבר לא דנים בסיבת המלחמה, אלא בתגובה ‘קשה מדי’ של קייב.

בהקשר זה נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את הווידאו של מוז’דבאייב כחלק מדיון רחב יותר על איך התעמולה הרוסית פועלת לא רק דרך ערוצי הקרמלין הישירים, אלא גם דרך סיסמאות זרות, הפגנות זרות, עייפות מדיה זרה ורגשנות זרה.

המכה המרכזית שעליה מדבר המחבר מכוונת לא רק נגד מדינה מסוימת.

היא מכוונת נגד יכולת החברה לשמור על בהירות מוסרית.

מה מנסה להראות איידר מוז’דבאייב

הווידאו בנוי כאזהרה.

מוז’דבאייב אומר שהנוער פגיע במיוחד מול סרטונים קצרים רגשיים, נרטיבים של TikTok וסיסמאות פשוטות, שבהן מלחמה מורכבת הופכת לתמונה: ‘חלש נגד חזק’, ‘קורבן נגד צבא’, ‘עם נגד מדינה’.

הבעיה היא שתמונה כזו בקלות הופכת לכלי מניפולציה.

אם מסירים את ההקשר של 7 באוקטובר, מסירים את תפקיד חמאס, מסירים את הפלישה הרוסית לאוקראינה, מסירים את התקפות הטילים, החטיפות, הטרור והאידיאולוגיה של השמדה, אז ניתן למכור לצופה כל תכנית הפוכה. בתכנית כזו ישראל הופכת ל’תוקפן קולוניאלי’, אוקראינה — ל’איום חדש על השלום’, ורוסיה מקבלת אפשרות להיראות לא כמקור המלחמה, אלא כאחת מהצדדים של הסכסוך הגלובלי.

זה בדיוק מה שהמחבר מכנה אובדן מסוכן של קשר סיבתי.

המשמעות הסופית של הווידאו

המסקנה המרכזית של מוז’דבאייב ניתנת לניסוח כך: השקר מכרסם בחברה כמו חומצה.

תחילה הוא משנה את השפה.

אחר כך משנה את הרגש.

לאחר מכן משנה את המפה המוסרית: התוקפן הופך ל’צד מורכב של הסכסוך’, הקורבן — ל’קשה מדי’, הטרוריסטים — ל’התנגדות’, והמדינות שמגנות על עצמן מתחילות להיות מואשמות בכך שהן בכלל העזו להגן על עצמן.

לכן הווידאו חשוב לא רק כפולמוס סביב הסיסמה ‘מהנהר ועד הים’. הוא חשוב כשיחה על איך הקרמלין יכול להשתמש בהפגנות זרות, מדיה זרה ותמימות זרה למטרה אחת — להחליש את התמיכה באוקראינה, לשדד את ישראל ולערפל את הגבול בין טוב לרע.

עבור אוקראינה וישראל הגבול הזה אינו תיאורטי.

הוא עובר דרך החזית, בני ערובה, טילים, משפחות של נפגעים, ערים תחת הפגזות וזכות העם לא להיעלם תחת הלחץ של אלו שרוצים לשכתב את המציאות בכוח.

מי הוא איידר מוז’דבאייב ולמה עמדתו חשובה לישראל

איידר מוז’דבאייב הוא עיתונאי אוקראיני, פובליציסט, מנהל מדיה ואחד הקולות הבולטים של הטטרים של קרים במרחב המידע האוקראיני. הוא נולד ב-8 במרץ 1972 בטמבוב, במקורו הוא טטרי של קרים, ולאחר תחילת התוקפנות הרוסית נגד אוקראינה נקט עמדה אנטי-קרמלינית עקבית. בשנת 2015 הוא עבר לאוקראינה והפך לסגן המנהל הכללי של ערוץ הטלוויזיה הטטרי של קרים ATR.

לפני המעבר לקייב, מוז’דבאייב עבד שנים רבות בעיתונות הרוסית, כולל בעיתון ‘מוסקובסקי קומסומולץ’, שם היה סגן עורך ראשי. עזיבתו את המרחב המדיה הרוסי הפכה לא רק לפנייה מקצועית, אלא לבחירה פוליטית ומוסרית על רקע סיפוח קרים, המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה והפיכת המדיה הרוסית לכלי תעמולה של הקרמלין.

באוקראינה מוז’דבאייב הפך לאחד הקולות הציבוריים שמדברים כל הזמן על קרים, הטטרים של קרים, הכיבוש הרוסי, המלחמה, התעמולה והאחריות של חברות דמוקרטיות מול תוקפנות. עבורו הנושא של רוסיה אינו גיאופוליטיקה מופשטת, אלא מערכת של לחץ, שקר ואלימות, שהיא מסוכנת באותה מידה לאוקראינה, לישראל ולאירופה.

הקשר של מוז’דבאייב עם ישראל גם הוא לא נראה מקרי. ב-29 בינואר 2026 התקיימה בתל אביב פגישה יצירתית שלו במרכז התרבות האוקראיני, שקשור לשגרירות אוקראינה בישראל. הפגישה הוקדשה למלחמה, לקרים, להתנגדות הטטרית של קרים, לתעמולה הרוסית ולאיסוף תרומות וולונטריות לגדוד על שם דבלט I גריי.

עבור הקהל הישראלי פגישה כזו הייתה בעלת משמעות נפרדת. מוז’דבאייב פנה לאנשים שחיים בעצמם במדינה עם איום מתמיד של מלחמה, טרור ולחץ בינלאומי. לכן שיחתו על אוקראינה, קרים והתעמולה של הקרמלין בתל אביב נשמעה לא כנושא חוץ-מדיני רחוק, אלא כחלק מהמאבק המשותף של חברות שמגנות על זכותן לקיום ולביטחון.

למוז’דבאייב יש גם קו אישי ישראלי.

באחד מהטקסטים שלו הוא כתב שאחותו סוניה עברה לגור בישראל, נישאה לישראלי שמקורו מקייב, וילדה התחיל ללמוד בבית ספר ישראלי. זהו פרט חשוב: ישראל עבורו אינה רק נושא פוליטי, אלא גם מדינה אמיתית שבה חיים אנשים קרובים, משפחות, ילדים, עולים ואלו שבונים חיים נורמליים על רקע איומים מתמידים.

היחס של מוז’דבאייב לישראל בתגובותיו הציבוריות נקרא די ברור: הוא רואה את ישראל כמדינה שמגנה על עצמה, ולא כתוקפן. בווידאו על ‘נשק ‘פרי-פלסטיני’ של רוסיה הוא מציב את אוקראינה וישראל באותו הקשר משמעותי — כחברות נגדן פועלים מנגנוני תעמולה דומים: החלפת סיבות ותוצאות, השוואת הקורבן לתוקף, לחץ רגשי דרך המדיה וניסיון להרוס את הבהירות המוסרית.

לכן עמדתו על ישראל נשמעת לא כהערה חיצונית של פרשן, אלא כהמשך של האופטיקה האנטי-קרמלינית הכללית. מוז’דבאייב רואה בהיסטריה האנטי-ישראלית לא רק ויכוח על המזרח התיכון, אלא כלי נוח לרוסיה: דרך סיסמאות, TikTok, מצעדים ברחובות, תנועות שמאל קיצוני וימין קיצוני הקרמלין, לדעתו, מנסה בו זמנית לפגוע בישראל, באוקראינה ובחברות המערביות.