לברוב איים על קייב — אבל המערב לא ברח מהבירה האוקראינית

הקרמלין רצה להראות פחד. התוצאה הייתה הפוכה

רוסיה ניסתה שוב לדבר עם העולם בשפת האיומים.

הפעם האות הגיע דרך שר החוץ של רוסיה סרגיי לברוב. לאחר שיחה עם מזכיר המדינה של ארה”ב מרקו רוביו נודע: הצד הרוסי הזהיר את השגרירויות הזרות כי קייב כביכול תהפוך ל”מקום מאוד מסוכן”, והמליץ לדיפלומטים, לעובדי המשלחות ולאזרחים האמריקאים לעזוב את הבירה האוקראינית.

אבל בקייב האזהרה הזו לא יצרה את האפקט שעליו, ככל הנראה, בנו במוסקבה.

וושינגטון לא הכריזה על פינוי. האיחוד האירופי לא רץ לארוז מזוודות. הדיפלומטים המערביים נשארו בעיר, שכבר חיה חמש שנים תחת טילים רוסיים, רחפנים, סירנות ופיצוצים ליליים.

מרקו רוביו הגיב כמעט בקור רוח. לדבריו, לברוב הודיע לו על האזהרות שמוסקבה שלחה לשגרירויות. אבל קייב עצמה, הזכיר מזכיר המדינה של ארה”ב, כבר מזמן מהווה מקום מסוכן — לא בגלל שיחה אחת ממוסקבה, אלא בגלל המלחמה הרוסית עצמה.

ובמשפט הזה היה המסר העיקרי.

רוסיה לא חשפה לעולם איום חדש. היא פשוט הכירה שוב בכך שהיא ממשיכה בטרור נגד בירת מדינה אירופית.

״אנחנו לא נלך לשום מקום״: אירופה הגיבה ללא פאניקה

עמדתה של שגרירת האיחוד האירופי באוקראינה קטרינה מטרנובה נשמעה אפילו יותר נוקשה. היא הצהירה כי רוסיה מאיימת שוב על דיפלומטים וזרים, קוראת להם לעזוב את קייב, אך המשלחת האירופית לא מתכוונת לעזוב.

זה לא היה הצהרה דיפלומטית ארוכה. יותר כמו תגובה ישירה לסחיטה הקרמלינית.

מוסקבה רצתה ליצור תמונה: השגרירויות הזרות נסגרות, מכוניות עם לוחיות דיפלומטיות עוזבות את קייב, האוקראינים רואים שהשותפים נבהלו. כך בדיוק פועלת החלק הפסיכולוגי של המלחמה הרוסית. המכה צריכה להתחיל לא רק בשמיים, אלא גם בראש.

קודם כל — אזהרה.

אחר כך — דאגה.

אחר כך — שמועות, פאניקה, רחובות ריקים, תחושה שהעיר נשארת לבד עם הטילים.

אבל הפעם הקרמלין קיבל תמונה שונה לגמרי. קייב לא נשארה ללא נוכחות מערבית. הדיפלומטים לא הפכו לחלק מההצגה הרוסית. והאיום של לברוב הפך לא להפגנת כוח, אלא להוכחה נוספת לכך שמוסקבה יותר ויותר מהמרת על פחד, כי היא לא יכולה להשיג ניצחון פוליטי אחרת.

לקהל הישראלי הסיפור הזה נשמע במיוחד מובן. הישראלים יודעים מה זה לחיות תחת איום של מתקפות טילים, כשהאויב מכה לא רק בבניינים, אלא גם ביציבות הציבורית. הטרור תמיד מסתמך על הגל השני — לא נפיץ, אלא פסיכולוגי.

לכן חדשות ישראל — Nikk.Agency רואה את הסיפור הזה לא רק כאפיזודה של חילופי דברים דיפלומטיים בין וושינגטון, בריסל ומוסקבה. זהו דוגמה לאיך שטרור מדיני מנסה להפוך לכלי של מדיניות בינלאומית: לאיים על הבירה, ללחוץ על דיפלומטים, להפחיד את בעלי הברית של אוקראינה ולכפות על המערב זהירות במקום שבו נדרשת תקיפות.

האיום של לברוב — זה לא כוח, אלא מחווה עצבנית

אם מסתכלים על המצב ללא הרעש הקרמליני, התמונה הופכת די ברורה.

רוסיה כבר תוקפת את אוקראינה באופן קבוע. קייב וערים אחרות כבר חוו מתקפות מסיביות של טילים, “שאהדים”, בליסטיקה, מתקפות לילה משולבות. עבור האוקראינים זה לא תיאוריה ולא חדשות. זו מציאות שבה אנשים מתעוררים מסירנות, בודקים הודעות על פגיעות, הולכים למטרו, יורדים למקלטים, ובבוקר חוזרים לעבודה, לבתי הספר, לבתי החולים, להתנדבות ולצבא.

לכן המשפט “קייב תהפוך למקום מסוכן” נשמע כמעט ציני.

היא כבר מסוכנת — כי רוסיה עשתה אותה כזו.

אבל הקרמלין היה צריך לא רק להזהיר. הוא היה צריך להגביר את האפקט. להפוך את האיום לחדשות נפרדות. לגרום לבירות העולם לדון לא בתבוסה הרוסית, לא ביציבות של אוקראינה, לא בצורך בהגנה אווירית, אלא בשאלה: “האם לא הגיע הזמן לעזוב את קייב?”

לא הצליח.

המשלחות המערביות נשארו. וזה הפך לתשובה פוליטית ללא מילים מיותרות.

טילים במקום ניצחון: למה מוסקבה שוב בוחרת בטרור

הצבא הרוסי לא הצליח לשבור את אוקראינה במהירות. לא הצליח לקחת את קייב ב-2022. לא הצליח להפוך את המדינה האוקראינית להריסות המנוהלות ממוסקבה. לא הצליח לגרום לאוקראינים לקבל את הכיבוש כ”מציאות חדשה”.

לכן המערכת הפוטינית חוזרת שוב לשיטה הישנה: להכות בערים ולחכות שהחברה האזרחית תתעייף לפני הצבא.

זו לא אסטרטגיה צבאית של מנצח. זו לוגיקה של טרוריסטים שמנסים לפצות על כישלונות בחזית במכות על הבירה, האנרגיה, האזורים המגורים והתשתיות.

כן, רוסיה עדיין מסוגלת לייצר טילים. כן, יש לה עדיין מלאי. כן, היא יכולה לרכז אמצעי פגיעה לגלי מתקפות נפרדים. וכן, מתקפות מסיביות חדשות על קייב בהחלט אפשריות.

אבל חשוב יותר: אין בזה שום דבר עקרוני חדש.

אוקראינה כבר עברה לילות שבהם השמיים מעל הערים היו מלאים ברחפנים. חורפים שבהם מוסקבה ניסתה להשאיר אנשים ללא אור וחום. מתקפות על בתים מגורים, תחנות רכבת, בתי חולים, אוניברסיטאות, מרכזי קניות. ניסיונות להפוך את החיים לבלתי אפשריים.

וכל פעם החישוב היה אותו דבר: שהאנשים יפחדו יותר מאשר ישנאו את התוקפן.

פוטין לא הבין את העיקר. המכות על הערים האוקראיניות לא גורמות לאנשים “להיכנע”. הן הופכות את החברה לקשוחה יותר, מאורגנת יותר וזועמת יותר. כל בית שנהרס הופך להוכחה נוספת לכך שוויתורים לטרור לא עוצרים את הטרור.

מה המערב צריך להבין

הסיפור עם האיומים של לברוב — זה גם מבחן לבעלי הברית של אוקראינה.

הבעיה היא לא רק שרוסיה מאיימת על קייב. הבעיה היא שהיא בודקת עד כמה רחוק אפשר ללכת אם לאוקראינה חסרות מערכות הגנה אווירית, טילים מיירטים ותמיכה פוליטית למלחמה ארוכה.

אם מוסקבה רואה מחסור בעזרה מערבית, היא מגבירה את הטרור. אם היא רואה היסוסים — היא מעלה את ההימור. אם היא שומעת שיחות על “הקפאה” ללא אחריות התוקפן — היא תופסת זאת כהזמנה ללחוץ הלאה.

לכן התשובה צריכה להיות לא בפינוי דיפלומטים, אלא בחיזוק ההגנה על השמיים האוקראיניים.

קייב צריכה לא ניסוחים מלאי חמלה אחרי כל מתקפה, אלא הגנה אווירית, טילים למערכות פטריוט, אמצעי יירוט מודרניים, מודיעין, סנקציות נגד התעשייה הצבאית הרוסית ואות פוליטי ברור: הטרור לא יביא למוסקבה ניצחון במשא ומתן.

לישראל הלוגיקה הזו גם חשובה. אזור שבו איום הטילים הפך מזמן לחלק מהביטחון, מבין היטב את המחיר של אותות חלשים. כאשר טקטיקת טרור נותנת תוצאה, היא חוזרת על עצמה. כאשר סחיטה פוגשת תגובה קשה, המרחב לתמרון של התוקפן מצטמצם.

קייב נשארה במקומה — וזה כבר תשובה למוסקבה

הקרמלין רצה שהאיום של לברוב יהפוך לתחילת דאגה גדולה.

יצא אחרת.

קייב ממשיכה לחיות. הדיפלומטים נשארים. אוקראינה לא נראית נטושה. והריטוריקה הרוסית שוב מראה את העיקר: מוסקבה עדיין מנסה לנצח לא בכוח העתיד, אלא בפחד מהעבר — בטילים, סחיטה, מתקפות לילה והרגל לדבר עם שכנים כמו עם בני ערובה.

אבל הפחד לא הפך לכניעה.

השגרירויות המערביות לא עזבו את הבירה האוקראינית. והעובדה הזו חשובה יותר מהרבה הצהרות. כי במלחמת עצבים לפעמים הפעולה החזקה ביותר היא פשוט להישאר במקום שממנו מנסים לגרש אותך באיומים.

רוסיה יכולה להכות שוב בקייב.

אבל לגרום לקייב להיעלם מהמפה הפוליטית של אירופה היא לא הצליחה.