ערב הסעודית בונה ברית צבאית עם טורקיה ופקיסטן. מדוע לאחר המלחמה עם איראן ישראל נותרה מחוץ למערכת הביטחון החדשה

31 באוגוסט 2026 ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן לראשונה אספו את ההנהגה הפוליטית והצבאית הגבוהה במסגרת הברית ההגנתית של מכה. עבור ישראל השאלה כבר אינה האם קיים בלוק חדש, אלא מדוע המלחמה עם איראן נתנה לירושלים הוכחה לערכה עבור מדינות המפרץ – ובו זמנית לא הפכה אותה לחלק מהארכיטקטורה הביטחונית המתגבשת.

ב-31 באוגוסט 2026 באיסטנבול, שרי החוץ, שרי ההגנה וההנהגה הצבאית הגבוהה של ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן קיימו את הישיבה הראשונה של הוועדה הפוליטית וההגנתית האסטרטגית, שהוקמה במסגרת הסכם ההגנה המשותף של מכה. זהו כבר השלב השני של הסיפור שהחל ב-7 באוגוסט במכה: אז מוחמד בן סלמאן, רג’פ טאיפ ארדואן ושאהבז שריף חתמו על הסכם לפיו תקיפה מזוינת על אחת משלוש המדינות תיחשב כתקיפה על כולן.

הנוסחה עצמה נשמעת כמעט כמו סעיף 5 של נאט”ו, ולכן הבלוק החדש קיבל במהירות את התוויות “נאט”ו האסלאמי” ו”הברית של מכה”. אבל לאחר הפגישה באיסטנבול הופיע משהו חשוב יותר מתווית. שלוש המדינות החלו להפוך את ההצהרה הפוליטית למנגנון קבוע: מוקם מזכירות בערב הסעודית, והמזכיר הכללי הראשון לשלוש שנים יהיה נציג פקיסטן, ושיתוף הפעולה יכסה את הקישוריות של הכוחות המזוינים, התעשייה הביטחונית, פיתוח טכנולוגיות משותף וייצור.

לנאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency כאן חשוב לא הסנסציה סביב השם, אלא השאלה היותר לא נוחה. המלחמה עם איראן הראתה שישראל מסוגלת לעזור בפועל למדינות ערב להדוף את המתקפות האיראניות. מדוע אם כן ערב הסעודית, שנמצאת בעצמה מול איום של הסלמה אזורית, ממסדת ברית הגנה לא עם ישראל, אלא עם טורקיה ופקיסטן?

אני, סטס שיפר, עבור חומר זה השוויתי את מה שהשתנה לאחר חתימת ההסכם ב-7 באוגוסט עם החומרים הקודמים של נאנובוסטי על הנורמליזציה הסעודית, הסיוע הישראלי לאיחוד האמירויות והקשר הצבאי האיראני-רוסי. והשינוי העיקרי נראה דווקא בזמן: ב-7 באוגוסט היה לנו הסכם, וב-31 באוגוסט כבר הופיעו מזכירות, ועדה קבועה ושיחה על הרחבה. זה עדיין לא נאט”ו, אבל זה כבר לא תמונה של שלושה מנהיגים אחרי הטקס.

מההסכם למבנה: מה הופיע בשלושה שבועות

נאנובוסטי כבר ניתחו את רגע החתימה עצמו בחומר “טורקיה נכנסה לברית ההגנה עם ערב הסעודית ופקיסטן הגרעינית: מה עקרון ‘תקיפה על אחד – תקיפה על כולם’ משנה עבור ישראל”. אז העובדה המרכזית הייתה דווקא נוסחת ההגנה הקולקטיבית.

לאחר איסטנבול נוספה לה מעטפת מוסדית. ההצהרה המשותפת של שלוש המדינות מדברת על הצורך להפוך את ההרתעה וההגנה הקולקטיבית ליעילות, לחזק את האינטראקציה של הכוחות המזוינים, לפתח טכנולוגיות וייצור במשותף. זו פרט חשוב. בריתות צבאיות הופכות למציאותיות לא ברגע שבו המנהיגים חותמים על מסמך יפה, אלא כאשר מופיעים אנשים, נהלים, מבנים קבועים, פרויקטים משותפים ופגישות קבועות.

למכאן הברית עדיין אין פיקוד משולב ברמת נאט”ו, אין תגובה צבאית אוטומטית המתוארת בפומבי ואין סט מלא של פרוטוקולים מבצעיים שפורסם. לכן המשפט “נאט”ו החדש כבר נוצר” יהיה הגזמה. אבל גם לקרוא להסכם סמלי עכשיו קשה. המזכירות אומרת שהשיתוף פעולה לא צריך להיות תלוי בפגישה אחת של מנהיגים.

יש עוד גבול שחשוב לא לטשטש. בהצהרה המשותפת הרשמית ב-31 באוגוסט נקראו במפורש התעשייה הביטחונית, פיתוח טכנולוגיות משותף וייצור. חילופי מודיעין כנקודה נפרדת ומוסדרת שם לא נכתבו. לכן לא הייתי כותב ששלוש המדינות כבר יצרו מערכת מודיעין משותפת. סיוע מודיעיני יכול להיכנס לשיתוף פעולה ביטחוני מעשי, אבל זה לא אותו דבר.

עצם העובדה של הבהרה כזו חשובה להבנת ההיקף. לפנינו לא אנלוג מזרח תיכוני מוכן של נאט”ו עם מטה, פיקוד אחיד ותסריטי מלחמה מתוכננים מראש. לפנינו תהליך האינטגרציה שלו. תהליך זה הוא בעל משמעות עבור ישראל.

מדוע פקיסטן וטורקיה נחוצות לריאד דווקא עכשיו

אם מסתכלים על הבלוק החדש רק דרך איראן, הבחירה של ערב הסעודית אכן נראית מוזרה. לישראל יש הגנה נגד טילים חזקה, יכולות מודיעין, מערכות התרעה מוקדמת וניסיון ממשי ביירוט טילים ומל”טים איראניים. טורקיה ופקיסטן, לעומת זאת, לא מראות רצון להפוך את ההסכם למנגנון מלחמה עתידי עם טהראן.

אבל זה יכול להיות חלק מהחישוב הסעודי.

לריאד לא נחוץ רק שותף נגד אויב אחד ספציפי. הוא זקוק למערכת ביטוחים. פקיסטן נותנת לערב הסעודית קשרים צבאיים שנבנו במשך עשורים, צבא גדול, תעשייה ביטחונית ומעמד של מעצמה גרעינית. טורקיה נותנת צבא גדול של מדינת נאט”ו, תעשייה ביטחונית מתפתחת במהירות, טכנולוגיות מל”טים, ניסיון מבצעי מחוץ למדינה והשפעה פוליטית בכמה אזורים.

הרקע כאן חשוב במיוחד. המנגנון המשולש החדש לא נוצר ב-7 באוגוסט מהאוויר. כבר ב-17 בספטמבר 2025 ערב הסעודית ופקיסטן חתמו על הסכם הגנה הדדי נפרד. שם כבר הופיעה כמעט אותה לוגיקה: תקיפה על אחד הצדדים נחשבת כתקיפה על שניהם. כך שמכה ב-2026 לא יצרה את הקשר הצבאי הסעודי-פקיסטני – היא הרחיבה את המבנה הקיים כבר בעזרת טורקיה.

וזו אחת מהפרטים שאובדים בסיכום קצר של החדשות. אם מתחילים את הסיפור רק מאוגוסט 2026, נראה ששלושת המנהיגים החליטו פתאום ליצור בלוק חדש לאחר המלחמה עם איראן. אם מוסיפים את ספטמבר 2025, התמונה שונה: ערב הסעודית כבר חיפשה ערבויות ביטחוניות חלופיות, והמלחמה הנוכחית האיצה את התהליך.

לריאד מושכת במיוחד הרב-כיווניות. הממלכה שומרת על יחסים קרובים ביותר עם ארה”ב, מקבלת נשק אמריקאי ומנהלת משא ומתן על תוכנית גרעינית, אך במקביל בונה מנגנון אזורי. זה מפחית את התלות במבטח יחיד. במשבר הבא ערב הסעודית רוצה שיהיו לה לא רק טלפון אחד בוושינגטון, אלא כמה מרכזי כוח המעוניינים בביטחונה.

וכאן מופיעה הקשר הלא ברור הראשון. פקיסטן וטורקיה מועילות לריאד גם משום שאינן חלק מהאסטרטגיה הישראלית נגד איראן. ברית כזו משאירה לערב הסעודית מרחב תמרון: לרסן את טהראן מבלי להכריז על עצמה כמשתתפת במחנה הישראלי; לשתף פעולה עם ארה”ב מבלי לתת לוושינגטון מונופול על הביטחון; לשמור על תפקידה בעולם המוסלמי.

המלחמה עם איראן נתנה לישראל הזדמנות – והראתה את גבול ההזדמנות הזו

כאן עולה פרדוקס אמיתי עבור ישראל.

במהלך המלחמה עם איראן התיאוריה על הגנה אווירית אזורית משותפת הפכה למעשה. ב-26 באפריל Axios דיווח שישראל פרסה באיחוד האמירויות סוללת “כיפת ברזל”, מיירטים וכמה עשרות חיילים ישראלים להפעלת המערכת. מאוחר יותר השגריר האמריקאי בישראל מייק האקבי דיבר בפומבי על פריסת סוללות ישראליות ואנשי צוות באמירויות.

נאנובוסטי ניתחו בפרוטרוט את הפרק הזה בחומר “כיפת הברזל הישראלית באיחוד האמירויות – אם נתוני Axios יאושרו, זהו רמה חדשה של ברית נגד איראן”. היום הטקסט הזה נקרא אחרת. אז השאלה המרכזית הייתה: האם האיום האיראני יכול להפוך את הסכמי אברהם מנורמליזציה דיפלומטית לשותפות הגנתית אמיתית?

עכשיו יש לנו תשובה חלקית: עם האמירויות – כן, לפחות ברמת סיוע צבאי קונקרטי. אבל ערב הסעודית בחרה עבור הברית המוסדית מבנה אחר.

כאן צריך להסביר את המונח עצמו. הסכמי אברהם – זהו תהליך נורמליזציה של ישראל עם מספר מדינות ערביות שהחל ב-2020 בתיווך ארה”ב. עבור הקורא הישראלי האמירויות כבר נתפסות כשותף, אך היסטורית שיתוף פעולה צבאי פתוח של ישראל עם מדינה ערבית – זה לא דבר שגרתי. לכן הופעת סוללה ישראלית עם מפעילים ישראלים באמירויות במהלך מלחמה אמיתית הפכה לרמה חדשה עקרונית של יחסים.

וכאן בדיוק מופיעה ההזדמנות שהוחמצה.

טילים ומל”טים איראניים לא מחלקים את מדינות האזור למשתתפים ולא משתתפים בהסכמי אברהם. לישראל יש מערכת הגנה אווירית ורקטית רב-שכבתית, למדינות המפרץ – מכ”מים משלהן, בסיסים, תשתית אמריקאית, מערכות הגנה אווירית ומיקום גיאוגרפי נוח. רשת מחוברת של התרעה ויירוט חזקה יותר מאוסף של מערכות לאומיות מבודדות.

כלומר, המלחמה יצרה את אותו רגע שבו איום משותף יכול היה להאיץ בחדות את האינטגרציה הפוליטית של ישראל עם מדינות ערב מתונות.

אבל בו זמנית היא הראתה את גבול הטכנולוגיה. ישראל יכולה להיות שותפה מועילה ביותר ברגע שבו טילים עפים, ועדיין להישאר שותפה מסובכת מדי לברית פוליטית פורמלית. ערך צבאי וקבילות פוליטית – דברים שונים.

מדוע אויב משותף לא הפך את ערב הסעודית לבעלת ברית של ישראל

בישראל קל מאוד לבנות שרשרת ליניארית: איראן תוקפת את ישראל ומדינות המפרץ → לישראל ולסעודים אויב משותף → כלומר, הנורמליזציה צריכה להאיץ.

אבל המזרח התיכון לא עובד כך.

ערב הסעודית אכן תופסת את איראן כאיום רציני. אבל היא בו זמנית לא רוצה לחיות במערכת שבה הבחירה שלה מצטמצמת לשתי אפשרויות: להיות תלויה בארה”ב או להצטרף למחנה הישראלי. הברית של מכה יוצרת אפשרות שלישית – ביטוח אזורי עם מדינות ששיתוף הפעולה איתן לא מחייב את ההנהגה הסעודית להסביר לקהל שלה ולערבי ברית הגנה פתוחה עם ישראל.

טורקיה כאן במיוחד מראה. אנקרה מתחרה עם טהראן במספר אזורים ואינה בעלת ברית של איראן, אך במקביל יחסיה עם ישראל הרבה יותר קונפליקטיים. לכן אותה מבנה יכול למלא פונקציות שונות עבור משתתפים שונים: עבור ערב הסעודית להיות ביטוח נוסף מאיראן ומשברים אחרים, עבור טורקיה – גם דרך למנוע את הפיכת ישראל למרכז היחיד של הארכיטקטורה האזורית החדשה.

כאן אני מפריד בין עובדה להערכה פוליטית.

העובדה היא שהנורמליזציה של ערב הסעודית עם ישראל נשארת חסומה, וריאד ממשיכה לדרוש דרך פוליטית ממשית למדינה פלסטינית. ב-25 באוגוסט ממשל דונלד טראמפ ניסה שוב לקשור את מימוש ההסכם הגרעיני האמריקאי-סעודי להכרה בישראל, אך העמדה הסעודית עצמה בנושא הפלסטיני לא נעלמה.

ההערכה שלי היא אחרת: ממשלת בנימין נתניהו עשתה את המחיר של התקרבות פומבית לישראל עבור ההנהגה הסעודית גבוה במיוחד. אפשר בקצרה לקרוא לנתניהו שותף רעיל לריאד, אבל המילה הזו בפני עצמה לא מסבירה כלום. חשוב להראות את המנגנון: המלחמה בעזה, היעדר אופק פוליטי מקובל עבור הסעודים בנושא הפלסטיני והיכולת למכור לקהל הערבי נורמליזציה היסטורית ללא תוצאה פוליטית נגדית מצד ישראל.

לנאנובוסטי כבר יש רקע חשוב של הקו הזה. בחומר “ישראל איבדה את מחיר הנורמליזציה: ערב הסעודית קיבלה דרך ל-F-35 ולהעשרת אורניום” ניתחנו כיצד חלק מהתמריצים האמריקאים לריאד החלו להתקיים בנפרד מההכרה בישראל.

לאחר מכן המצב השתנה שוב: וושינגטון ניסתה להחזיר את הנורמליזציה לעסקה האמריקאית-סעודית. זה חשוב לא רק להבנת היחסים של טראמפ עם מוחמד בן סלמאן. ישראל למעשה מתחרה על כך שהנורמליזציה עצמה תישאר עבור ערב הסעודית נכס אסטרטגי שאין לו תחליף, ולא רק אחד מהבונוסים האפשריים.

שישה-שבעה משתתפים פוטנציאליים יכולים לשנות את היקף הסיפור

יש עוד אלמנט שבגללו אי אפשר לראות את הברית של מכה רק כמשולש אנקרה – ריאד – איסלאמאבאד.

שר החוץ של פקיסטן, איסחק דאר, הצהיר כי שישה או שבעה מדינות מוסלמיות הביעו עניין להצטרף. הרשימה המלאה לא פורסמה בפומבי. לכן היום אי אפשר לכתוב ש”עוד שבע מדינות מצטרפות לברית”. אושר רק קיומו של עניין ועבודה על מנגנון הרחבה אפשרי.

ההבדל הזה נראה קטן, אבל עבור טקסט חדשותי הוא עקרוני. “שבע מדינות מצטרפות” אומר הרחבה כמעט מוכנה. “שישה-שבעה מדינות הביעו עניין” אומר תחילת תחרות משא ומתן, שבה חלק מהמשתתפים הפוטנציאליים עשויים בסופו של דבר לסרב.

בנגלדש כבר דנה בפומבי באפשרות כזו. טורקיה ציינה בנפרד את מצרים כשותפה פוטנציאלית טבעית. ומצרים אחת תהיה מספיקה כדי שהמשקל הפוליטי של המבנה יגדל באופן ניכר: זו המדינה הערבית הגדולה ביותר באוכלוסייה, מדינה עם הסכם שלום עם ישראל, השולטת בתעלת סואץ ובעלת אחד הצבאות הגדולים באזור.

אם מדינות אחרות יתחילו להצטרף לברית, השאלה עבור ישראל תשתנה.

בינתיים אפשר לראות את הברית של מכה כמנגנון משולש נוסף. אבל אם היא תהפוך לפלטפורמה שבה טורקיה, ערב הסעודית, פקיסטן, מצרים ומדינות מוסלמיות אחרות דנות בנשק משותף, טכנולוגיות, ייצור, הגנה אווירית ותגובה למשברים, ייווצר מרכז קבלת החלטות עצמאי.

והיעדר ישראל אז יקבל משמעות מעשית.

לא משום שהמשתתפים יהפכו אוטומטית לאויבי ישראל. זה יהיה מסקנה פרימיטיבית מדי. מצרים כבר עשרות שנים יש לה הסכם שלום עם ישראל. המשתתפים הפוטנציאליים מסוגלים לשתף פעולה עם ירושלים ולהיות חלק ממבנה הגנה אחר.

הבעיה היא אחרת: סטנדרטים, רכישות, ייצור משותף, התייעצויות פוליטיות וכללי תגובה למשברים אזוריים ייווצרו בחדר שבו ישראל אינה נוכחת.

לכן ניסוחים חיפושיים כמו “הברית של מכה נגד ישראל”, “נאט”ו האסלאמי נגד איראן”, “ערב הסעודית טורקיה פקיסטן ברית צבאית” או “ברית צבאית מוסלמית חדשה” נותנים תמונה גסה מדי. אושר אחרת: קיים הסכם על הגנה קולקטיבית; הוא כבר קיבל מוסדות קבועים; המייסדים מכינים אפשרות להרחבה; אויב ספציפי לא נקרא בהסכם. עבור ישראל הסיכון הוא לא בהופעה מוכחת של בלוק עוין, אלא בהיווצרות הדרגתית של מערכת ביטחון אזורית שבה ישראל מפסיקה להיות משתתפת הכרחית.

מה ישראל מסתכנת לאבד – ומה עוד אפשר לשמור

נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר חודשים רבים כותבים על איך המלחמה עם איראן מחברת עלילות שנראו בעבר נפרדות.

בחומר “איראן ורוסיה: איך המלחמה באוקראינה הפכה לפוליגון של המלחמה העתידית נגד ישראל וארה”ב” הראינו את הצד ההפוך של אותה בעיה: טכנולוגיות, מל”טים, טקטיקה וניסיון קרבי מצטבר יכולים לעבור בין התיאטרון הרוסי-אוקראיני והתיאטרון המזרח תיכוני.

הניסיון האוקראיני כאן נחוץ לא לשם הכנסה חובה על אוקראינה. הוא מראה שמערכת ביטחון מודרנית נבנית לא רק סביב הסכמים פורמליים. היא נבנית סביב תאימות מערכות, ייצור מל”טים ומיירטים, מודיעין, לוגיסטיקה, תיקונים, תחמושת והיכולת לאמץ במהירות ניסיון של מלחמה זרה.

קשרים כאלה הברית של מכה מנסה כעת להדרגה למוסד.

לישראל יש קלפים חזקים מאוד: הגנה אווירית ורקטית, מכ”מים, מודיעין, אבטחת סייבר, נשק מדויק, פתרונות נגד מל”טים וניסיון ממשי בהדיפת מתקפות מסיביות. הפרק עם האמירויות הראה שמדינה ערבית מסוגלת לפנות לישראל ברגע של איום מיידי ולקבל סיוע צבאי מעשי.

זה נכס אסטרטגי רציני.

אבל נכס חסר תועלת אם אי אפשר להפוך אותו ליחסים פוליטיים יציבים.

הממשלה הישראלית הבאה – ללא קשר להרכבה המפלגתי – תקבל לא משימה מופשטת “לשפר את היחסים עם העולם הערבי”, אלא הרבה יותר קונקרטית. צריך לשמור ולהרחיב את התיאום הביטחוני עם האמירויות ובחריין, לשמור על יחסים אסטרטגיים עם מצרים וירדן, להחזיר את המשמעות הפוליטית לנורמליזציה הסעודית ולהציע למדינות האזור מערכת שיתוף פעולה שלא מכריחה אותן לבחור בין ישראל לשותפים מוסלמיים משלהן.

זה לא חייב להיות “ברית אנטי-מכה”.

מטרה ריאליסטית יותר היא רשת הסכמים דו-צדדיים, מערכות התרעה מוקדמת, אלמנטים תואמים של הגנה אווירית, חילופי נתונים, פרויקטים טכנולוגיים ביטחוניים ופיתוח נוסף של יכולות שהופיעו לאחר הסכמי אברהם. במילים אחרות, לישראל לא חייבת להיות נוכחות בכל שולחן אזורי. אבל היא חייבת לעשות כך שאף מערכת ביטחון רצינית באזור לא תוכל לפעול במלואה ללא היכולות הישראליות.

לכן הישיבה ב-31 באוגוסט באיסטנבול חשובה יותר מהנוסחה הרועשת ביותר “תקיפה על אחד – תקיפה על כולם”.

היא מראה שלאחר המלחמה עם איראן מדינות האזור לא מחכות שוושינגטון או ירושלים יציעו להן ארכיטקטורה מוכנה. הן בונות את שלהן.

עבור ישראל זה אזהרה בכמה רמות. אויב משותף לא יוצר ברית מעצמו. עליונות צבאית לא מבטיחה השפעה פוליטית. אספקת טכנולוגיה ברגע של משבר לא אומרת שמקבל הסיוע הזה יבחר בישראל כשותפה האסטרטגית הראשית שלו.

ב-2026 ישראל כבר הוכיחה שהיא מסוגלת לעזור פיזית למדינה ערבית להגן על עצמה מאש איראנית.

עכשיו המשימה הרבה יותר מסובכת: להוכיח שישראל מסוגלת להיות לא רק ספקית מיירטים כאשר טילים כבר עפים, אלא גם שותפה לטווח ארוך ביצירת כללי האזור לפני המלחמה הבאה.

מקורות הצהרה משותפת של הוועדה הפוליטית וההגנתית האסטרטגית של הסכם מכה מ-31 באוגוסט 2026; הצהרות רשמיות של ערב הסעודית, טורקיה ופקיסטן; רויטרס; Axios; חומרים קודמים של נאנובוסטי.