אראגצ’י טס לסין: איראן זקוקה לעזרת בייג’ינג, אך סין כבר מחשבת את מחיר המלחמה הזו

עבאס אראקצ’י יהיה שוב בבייג’ין ב-16 בספטמבר. סין נחוצה לאיראן כקונה נפט, כשותפה פוליטית ואחד מהערוצים הגדולים הבודדים החוצה. רק בחודשים האחרונים התעוררה בעיה חדשה: המלחמה, שטהראן קיוותה להשתמש בה ככלי לחץ, פוגעת יותר ויותר בסין עצמה.

מחבר: ויקטוריה קאצמן

שר החוץ של איראן עבאס אראקצ’י יגיע לסין ב-16 בספטמבר 2026. כך הודיע רשמית משרד החוץ של סין ב-15 בספטמבר: שיחות עם השר האיראני ינהל ראש הדיפלומטיה הסינית וואנג יי. פגישות נוספות בייג’ין עדיין לא הכריזה, ואין להמציא אותן מראש.

הביקור עצמו לא נראה כסנסציה. סין ואיראן מדברות באופן קבוע כבר זמן רב, היחסים נקראים אסטרטגיים, והשרים נפגשו לא מזמן. אבל לוח הזמנים כאן מתעקש להיכנס לתמונה.

דונלד טראמפ מצפה לשי ג’ינפינג בוושינגטון ב-24 בספטמבר. תאריך זה נקבע על ידי הצד האמריקאי; בייג’ין לא אישרה רשמית את הביקור בעת הכנת החומר. יוצא שאראקצ’י מגיע לוואנג יי כשבוע לפני השיחה הצפויה בין מנהיגי ארה”ב וסין. גם רויטרס מציינת שהתאריך 24 בספטמבר נשאר כרגע כצפוי ולא מאושר על ידי שתי הבירות.

וזה כבר קרה.

במאי קרה כמעט אותו דבר

ב-6 במאי אראקצ’י הגיע לבייג’ין ונפגש עם וואנג יי. השר האיראני סיפר לצד הסיני על השיחות עם ארה”ב, ואחת הנושאים המרכזיים הייתה מצר הורמוז. אראקצ’י אמר אז שניתן לפתור את שאלת פתיחתו בזמן הקרוב. סין השיבה בשפה די ברורה: יש לעצור את המלחמה, להמשיך בשיחות, ולשקם את השיט התקין.

כמה ימים לאחר מכן דונלד טראמפ נפגש עם שי ג’ינפינג בסין. איראן שוב הייתה על השולחן.

הבית הלבן לאחר אותן שיחות הודיע שטראמפ ושי הסכימו בכמה דברים: איראן לא צריכה להשיג נשק גרעיני, יש לפתוח מחדש את הורמוז, ואף מדינה או ארגון לא צריכים לגבות כסף על מעבר ספינות דרך המצר. הניסוח קשוח, במיוחד הסעיף האחרון.

כך שניתן להבחין בצירוף התאריכים הנוכחי. לעשות ממנו הוכחה להעברת מסר סודי כלשהו לטראמפ – כבר אי אפשר. אנחנו לא יודעים מה בדיוק אראקצ’י יביא לוואנג יי ומה ימצא בתיק של שי לפני הפגישה האמריקאית.

אבל יהיה מוזר להניח שאיראן לא תופיע שם.

סין לא מתרחקת מאיראן. פשוט ההנאה הפכה ליקרה

בחודשים האחרונים בייג’ין ממשיכה לתמוך דיפלומטית בטהראן. היא מתנגדת ללחץ על איראן, מכירה בזכותה להגן על ריבונותה ולא מקבלת את מערכת הסנקציות החד-צדדיות של ארה”ב.

במקביל וואנג יי אומר דברים שבטהראן כנראה לא נעים לשמוע כל פעם.

ב-15 באפריל הוא הדגיש: חופש וביטחון השיט דרך הורמוז צריכים להיות מובטחים. ב-6 במאי שוב דיבר על שיקום התנועה התקינה. וב-24 ביולי, בפגישה עם אראקצ’י בקירגיזסטן בשולי ישיבת שרי החוץ של SCO, קרא לא לסגור את הדלת הפתוחה לשיחות, לפתור את שאלת מצר הורמוז ולשפר את היחסים של איראן עם שכנותיה.

זה כבר לא ביטוי דיפלומטי מקרי.

בייג’ין זקוקה לאיראן, אבל היא זקוקה לאיראן שמוכרת נפט ויוצרת בעיות פוליטיות ליריבות של סין, ולא לאיראן שגורמת לטנקרים לעצור, לנפט לעבור את מאה הדולרים ולבתי הזיקוק הסיניים להתחיל לחפש סחורה אחרת.

ההבדל די משמעותי.

ארבע ספינות במקום 125

כאן הדיפלומטיה מסתיימת ומתחילה האריתמטיקה הלא נעימה. ובמיוחד האריתמטיקה הסינית.

לפי נתוני Kpler, שמביא רויטרס ב-15 בספטמבר, ב-14 בספטמבר עברו דרך מצר הורמוז רק ארבע ספינות סחורה. לפני תחילת המלחמה הממוצע היה כ-125 ספינות ביום. דרך הורמוז עובר כחמישית מהזרמים העולמיים של נפט וגז טבעי נוזלי, ולכן הסיפור כבר יצא מגבולות היחסים של איראן עם ישראל או ארה”ב.

לסין זה כואב במיוחד. המדינה נשארת היבואנית הגדולה ביותר של נפט בעולם, וההפרעות במזרח התיכון כבר אילצו את בתי הזיקוק הסיניים להסתגל.

באוגוסט בתי הזיקוק הסיניים עיבדו כ-13.91 מיליון חביות ביום, בעוד שהיבוא וההפקה העצמית סיפקו כ-13.27 מיליון. את ההפרש היה צריך לסגור ממלאי: רויטרס מעריכה את הוצאת הנפט מהמאגרים בכ-640 אלף חביות ביום. זהו הנתון השני בגודלו מאז תחילת המלחמה הנוכחית.

אפשר לדבר כמה שרוצים על “שותפות אסטרטגית כוללת”. כששותפות מתחילה להיכנס למאגרים שלך כל יום, השיחה במשרד הופכת לפחות טקסית.

לישראל זה אולי חשוב יותר מהצהרה נוספת של משרד החוץ הסיני.

סין היא אחת הסיבות לכך שהסנקציות לא חונקות את איראן מיד

כאן אי אפשר ליפול לקיצוניות השנייה. בייג’ין לא נטשה את טהראן, ואין סימנים לקרע חד ביניהם כרגע.

יתרה מכך, סין נשארת אחד המרכיבים המרכזיים של היציבות הכלכלית של איראן.

רויטרס ב-10 בספטמבר תיארה מנגנון שבאמצעותו הכנסות מנפט איראני יכלו להפוך לרכישות של מוצרים סיניים, מבלי לעבור בדרך הרגילה דרך מערכת הבנקאות הבינלאומית. לפי מקורות הסוכנות, דרך מנגנון כזה עברו בשנה האחרונה כ-2 עד 2.5 מיליארד דולר. איראן רכשה תרופות, מכוניות, ציוד תקשורת; מקורות רויטרס דיברו גם על מוצרים צבאיים.

הצד הסיני השיב כרגיל: הוא אינו מכיר את הפרטים המתוארים, ואת הסנקציות החד-צדדיות של ארה”ב בייג’ין רואה כבלתי חוקיות.

כלומר, לכתוב “סין ארגנה לאיראן מנגנון לעקיפת הסנקציות” אנחנו לא יכולים. רויטרס מתארת את המנגנון ואת המקורות בתוכו, אבל ממשלת סין לא מאשרת השתתפות במבנה כזה.

אבל אפשר לומר דבר אחר: הכלכלה הסינית נותנת לאיראן מרחב, שללא זה היה קטן בהרבה.

כבר ניתחנו כיצד ערוצים רוסיים ואחרים עוזרים לאיראן להתמודד עם לחץ הסנקציות ולמה זה חשוב ישירות לישראל. סין בסיפור הזה גדולה בהרבה מכל בנק רוסי או מתווך בודד.

ולכן לבייג’ין יש מנוף יוצא דופן. בעודה עוזרת לטהראן להחזיק מעמד, סין יכולה גם להפוך את העזרה הזו ליקרה יותר, איטית יותר או מותנית פוליטית.

אם היא תרצה.

ומהם “ארבעת התנאים של סין”?

בתחילת ספטמבר בתוך איראן עצמה הופיעה גרסה חדה יותר של המתרחש.

חוסיין מרשי, המזכיר הכללי של מפלגת הרפורמה “קרגוזאראן”, טען בראיון ל-EcoIran שהסינים כביכול הציבו לטהראן ארבעה תנאים: לפתוח את מצר הורמוז, לא לגבות תשלום על מעבר ספינות, ליישב חילוקי דעות עם ערב הסעודית ולפתור בעיות עם ארה”ב. לאחר מכן, לפי גרסתו, יוכל יו”ר הפרלמנט מוחמד באקר גאליבאף להגיע לבייג’ין.

הסיפור התפשט במהירות. וכך גם קיבל הכחשה רשמית מצד משרדו של גאליבאף, שהוא גם נציג מיוחד של איראן בכיוון הסיני. שם הצהירו: הסיפורים על תנאים סיניים לנסיעה ולפיתוח היחסים אינם תואמים את המציאות.

כאן יש לעצור את החלק העובדתי.

אין מסמך עם “ארבעת התנאים”. משרד החוץ הסיני לא הציג אולטימטום כזה בפומבי. הצד הרשמי האיראני מכחיש את הסיפור עצמו.

אבל אי אפשר לזרוק אותו לפח לחלוטין בגלל פרט אחד.

לפתוח את הורמוז סין מבקשת בפומבי. שיט תקין דורש. תשלום על מעבר שי, לפי דיווח הבית הלבן, דחה יחד עם טראמפ. לשפר את היחסים של איראן עם שכנותיה וואנג יי ייעץ ישירות. לחזור לשיחות בייג’ין מציעה כבר כמה חודשים.

כלומר, “ארבעת התנאים הסיניים” כחבילה לא הוכחו. אבל ארבעה אינטרסים סיניים בהחלט קיימים.

לא אותו דבר. אבל גם לא צירוף מקרים ריק.

בישראל עלינו להתעניין לא במונח היפה “שותפות אסטרטגית”

יש פיתוי לפשט את התמונה. סין ואיראן משתפות פעולה – כלומר סין אויבת של ישראל. או להפך: סין לוחצת על איראן לגבי הורמוז – כלומר בייג’ין עוברת בהדרגה לצד ארה”ב.

שתי הסכמות נוחות מדי מכדי להיות אמת.

לNAחדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency כאן חשוב יותר השאלה המעשית: אילו אפשרויות בדיוק טהראן שומרת בזכות היחסים עם סין ואיפה בייג’ין תציב קו, אם המלחמה תתחיל לגרום לה יותר נזק מאשר להביא תועלת פוליטית.

השבוע נוספה לשאלה סיפור, שבישראל ובארה”ב נשמע כבר לא כלכלי בכלל.

הוול סטריט ג’ורנל דיווחה בהסתמך על גורמים אמריקאים, שאיראן קיבלה ממבנים סיניים תמונות לוויין של בסיס חיל האוויר האמריקאי מוואפק אל-סלטי בירדן לפני ואחרי המכה האיראנית ב-17 ביולי. במתקפה נהרגו שלושה חיילים אמריקאים.

רויטרס לא הצליחה לאשר את העברת התמונות באופן עצמאי. יתרה מכך, WSJ לא נקבה במבנים ספציפיים ולא טענה שההוראה הגיעה מממשלת סין. זו גבול עקרוני, אי אפשר לקפוץ מעליו בשביל כותרת מרשימה.

משרד החוץ הסיני השיב שסין מקיימת את התחייבויותיה הבינלאומיות ומתנגדת לחשדות בלתי מבוססים. טראמפ, כשנשאל אם ידון בסיפור הזה עם שי, גם לא רצה ליצור מריבה גדולה: במקום תשובה ישירה דיבר על כך ששתי המדינות עוסקות בריגול זו נגד זו.

למה כזו איפוק לאחר מותם של חיילים אמריקאים?

אולי כי לוושינגטון ולבייג’ין יהיו בעוד כמה ימים רשימת בעיות ארוכה גם בלי לוויינים. מסחר, מכסים, טכנולוגיות, איראן, נפט, ביטחון שיט. טראמפ בבירור לא ממהר להפוך סיפור שעדיין לא נקבע סופית למשבר נפרד.

ולאוקראינה מה אכפת

הזווית האוקראינית כאן לא צריכה להידבק בסוף רק כי כך דורש הסטנדרט העריכתי. היא כבר נמצאת בתוך הסיפור הזה.

איראן ורוסיה החליפו במשך שנים טכנולוגיות צבאיות, נשק וניסיון מעשי. רוסיה השתמשה ב-Shahed האיראניים נגד אוקראינה, ואז פיתחה בעצמה את משפחת “גרנאים”, וכעת כבר מופיעות דיווחים על עניין אפשרי של טהראן במערכות רוסיות חדשות יותר. ניתחנו בנפרד, מה ידוע על הבקשה האפשרית של איראן ל-Geran-5 ואיפה מסתיימים הנתונים המאושרים.

לכן לאוקראינה חשוב, עד כמה חופשי איראן תוכל לרכוש ציוד, אלקטרוניקה ורכיבים, להמשיך במסחר תחת סנקציות ולשלם על פרויקטים צבאיים-טכניים.

לישראל השאלה היא אותה שאלה, רק שהטילים יכולים לעוף לכיוון אחר.

ואם סין ממשיכה להיות שוק עצום ועורף תעשייתי, שדרכו איראן מקבלת סחורות ושומרת על חלק מהכלכלה, אזי ההחלטות של בייג’ין חשובות גם לקייב וגם לירושלים. לא כי סין אוטומטית אחראית על כל טיל איראני. לכתוב כך יהיה לא הוגן. אלא כי היציבות הכלכלית של המדינה קובעת ישירות כמה פרויקטים צבאיים היא מסוגלת להמשיך.

אז למה אראקצ’י נוסע דווקא עכשיו?

כנראה שאין תשובה אחת.

איראן צריכה לשמור על סין כקונה, ערוץ מסחר ונגד דיפלומטי לארה”ב. חשוב לה לשכנע את בייג’ין שהשותפות עדיין משתלמת, ושהמשבר הנוכחי ניתן לשליטה.

לסין צריך משהו אחר לגמרי. היא צריכה הורמוז פתוח, מחיר נפט צפוי יותר, היעדר מלחמה גדולה בין איראן למדינות ערב של המפרץ, נתיבי מסחר עובדים ו—רצוי—שיחות של טהראן עם וושינגטון במקום חילופי טילים חדשים.

האינטרסים האלה לא חופפים בכל מקום.

לכן הפגישה ב-16 בספטמבר מעניינת יותר ממה שהיא נראית בהודעה הרשמית משתי שורות.

אחריה כדאי להסתכל לא על מספר המילים “חברות” ו”שותפות אסטרטגית”. בהודעות הסיניות הן יהיו בכל מקרה. הרבה יותר מועיל להסתכל אם שוב יופיעו הורמוז, שיחות עם ארה”ב ויחסי איראן עם שכנותיה.

אם וואנג יי שוב ידבר בפומבי על חופש השיט, יהיה קשה יותר להוריד את זה לרקע דיפלומטי. בייג’ין חוזרת על הנושא הזה חודשים ועכשיו היא עצמה משלמת על הפרת המסלולים בכסף ובנפט מהמאגרים.

אם יישמע קריאה לשיחות עם וושינגטון לפני הפגישה הצפויה של שי וטראמפ—גם זה מעניין. לא הוכחה לעסקה סודית, לא. אבל כיוון הלחץ יהיה ברור.

ואם ההודעה הרשמית תתברר כריקה וטקסית, גם לא צריך להתאכזב. ביחסים הסיניים-איראניים עכשיו חשוב יותר לא כמה פעמים השרים יקראו זה לזה שותפים אסטרטגיים, אלא כמה טנקרים ביום הבא באמת יוכלו לעבור דרך הורמוז.

שם הפוליטיקה די מהר הופכת למספרים.

ולטהראן מופיעה בעיה, שלא הייתה לפני כמה חודשים: השותף הכלכלי הראשי של איראן עדיין עוזר לה להחזיק מעמד, אבל כבר מסתכל יותר ויותר על החשבון.

לישראל זה חלון הזדמנויות. לא כי סין פתאום הפכה לבעלת ברית של ירושלים—שום דבר כזה עדיין לא קרה. אלא כי לראשונה הלחץ על המדיניות הצבאית של איראן חופף יותר ויותר עם האינטרסים הכלכליים של בייג’ין.

אם הצירוף הזה יישמר, טהראן תידחף לפשרה לא רק על ידי הסנקציות האמריקאיות, המכות הישראליות או השכנים הערבים.

גם מהמזרח יתחילו לשאול שאלות לא נעימות.