22 באפריל 2026 — 78 שנים להכרזת מדינת ישראל: תשעה מתוך 37 החותמים על מגילת העצמאות נולדו בשטחי אוקראינה של היום

ב-22 באפריל 2026 ישראל מציינת את יום העצמאות ה-78 שלה. תאריך זה ב-2026 חל על ה’ באייר תשפ”ו בלוח השנה העברי – היום שמקביל לה’ באייר תש”ח, כאשר הוכרזה מדינת ישראל. היסטורית, ההכרזה עצמה התקיימה ב-14 במאי 1948 בתל אביב.

זה לא רק תאריך זיכרון בלוח השנה. מדובר באירוע שהפך לנקודת מפנה עבור העם היהודי לאחר השואה, המנדט הבריטי, המחלוקות הבינלאומיות על עתיד פלסטין והעימות החמוש שכבר החל. לאחר סיום מלחמת העולם השנייה והשמדת כמעט שליש מהקהילה היהודית באירופה, היוזמות להקמת מדינה יהודית קיבלו משמעות מיוחדת. ביום זה לא רק הוכרזה המדינה, אלא גם החל שלב חדש במאבק על ריבונות.

כיצד ישראל הגיעה לעצמאות

לאחר מלחמת העולם השנייה, השאלה על עתיד האוכלוסייה היהודית בפלסטין המנדטורית כבר לא הייתה ניתנת לדחייה.

בריטניה המשיכה להגביל את העלייה היהודית, למרות שמאות אלפי ניצולי השואה נזקקו למקלט ולחיים חדשים. עבור היישוב היהודי זה היה אומר שהמאבק היה לא רק על הכרה פוליטית, אלא גם על הישרדות פיזית ולאומית.

התשובה להגבלות הבריטיות הייתה הקמת ‘תנועת המרי העברי’, שמטרתה הייתה להיאבק בשלטון המנדט על פתיחת דרכים לפלסטין. במשך ארבע שנים, מ-1944 עד 1948, באופן בלתי חוקי ובסתר, למרות המצור הימי, הועברו לארץ כ-85 אלף איש. רקע זה מסביר מדוע רעיון העצמאות נתפס אז לא כהפשטה דיפלומטית, אלא כהכרח קיומי.

הרגע הבינלאומי המכריע היה החלטת העצרת הכללית של האו”ם מ-29 בנובמבר 1947 על חלוקת פלסטין למדינה יהודית וערבית. אולם החלטה זו לא הביאה שלום. להפך, היא עוררה מחאות מצד מדינות ערב, והמלחמה בין הערבים ליהודים החלה למעשה עוד לפני סיום המנדט הבריטי ונמשכה עד 14 במאי 1948.

«מאז שאבותינו חלמו על חזרה לארץ המובטחת, החלום הזה הפך למציאות», במילים אלו הביע דוד בן-גוריון את משמעות הרגע ההיסטורי, שבו עבור העם היהודי התחברו זיכרון, רצון פוליטי ושיקום ממשי של מדינתיות.

כיצד התקבלה הכרזת העצמאות

ב-14 במאי 1948 בשעה 16:00 דוד בן-גוריון פתח את הטקס במוזיאון תל אביב וקרא את הכרזת העצמאות. המסמך הוכרז בשעות האחרונות לפני סיום המנדט הבריטי. הזמן נבחר כך שיספיקו לפני שבת, והטקס עצמו התקיים במהירות ובאווירה מתוחה של זמן מלחמה.

המבנה לטקס נבחר לא במקרה. זה היה ביתו לשעבר של מאיר דיזנגוף בשדרות רוטשילד, שבו שכן אז מוזיאון תל אביב לאמנות. העדיפו מקום פחות בולט כדי להימנע מהקשרים דתיים או מפלגתיים ובמקביל לקחת בחשבון את הסיכון להפצצה אפשרית. ההזמנות נשלחו בבוקר ה-14 במאי עם בקשה לשמור על האירוע בסוד.

הכנת הטקסט התנהלה בימים האחרונים ממש במצב חירום. ההכרזה נדונה במשך חמישה ימים, החל מה-9 במאי 1948. בהכנתה השתתפו דוד בן-גוריון, משה שרתוק, צבי ברנזון ופנחס רוזן, והגרסה הסופית אושרה בישיבת מועצת העם בשעה 15:00 ב-14 במאי – שעה בלבד לפני תחילת הטקס.

במהלך הדיון התווכחו לא רק על הניסוחים הפוליטיים, אלא גם על השפה הסמלית של המסמך.

נדונו שאלות הגבולות, שם המדינה העתידית והזכרת אלוהים בחלק הסופי. בין השמות שהוצעו היו ‘ארץ ישראל’ ו’ציון’, אך בסופו של דבר התקבל השם ‘מדינת ישראל’ — מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, ובחלק הסופי של הטקסט השתמשו בנוסחה פשרה ‘צור ישראל’ — צוּר יִשְׂרָאֵל, שהייתה מקובלת גם על חוגים חילוניים וגם על דתיים.

יש בסיפור הזה גם פרט כמעט קולנועי. הטקסט הסופי של ההכרזה הודפס במהירות והובא למקום הטקס בשעה 15:59. בדרך עצרה המשטרה את המכונית שהובילה את המסמך על מהירות מופרזת, אך הנהג, אף שלא היה לו רישיון, הצליח להימנע מקנס, כשהסביר שאחרת תתעכב ההכרזה על המדינה החדשה.

לאחר קריאת ההכרזה, המסמך נחתם על ידי חברי מועצת העם. חשוב לזכור שבאולם חתמו אישית 25 אנשים, ועוד 12 מקומות הושארו לאלו שלא יכלו להיות נוכחים, כולל בשל ירושלים הנצורה. כך שמספר החותמים המלא היה 37 אנשים. הטקס שודר על ידי תחנת הרדיו ‘קול ישראל’.

ההכרזה גם קבעה כינוס אספה מכוננת, שהייתה אמורה לאשר חוקה. בינואר 1949 אכן נבחרה אספה כזו, ובקרוב קיבלה את השם הכנסת הראשונה. בהמשך הוחלט ללכת בדרך של חקיקת חוקי יסוד, שאמורים היו עם הזמן להוות את הבסיס לחוקה הרשמית של המדינה.

תשעה חותמים שנולדו בשטחי אוקראינה של היום

מקום מיוחד בסיפור הזה תופס העובדה שתשעה חותמים על הכרזת העצמאות נולדו בשטחי אוקראינה של היום. זה מדגיש את הקשר ההיסטורי העמוק בין ישראל לחיים היהודיים באדמות אוקראינה.

משה שרתוק, לימים שרת, נולד בחרסון והיה אחד מהיוצרים המרכזיים של הדיפלומטיה הישראלית, ולאחר מכן כיהן כראש הממשלה השני של ישראל.

יצחק בן-צבי נולד בפולטבה, היה פעיל ציוני בולט והיסטוריון, ולאחר מכן הפך לנשיא השני של מדינת ישראל.

קלמן כהנא נולד בברודי, בשטחי מחוז לבוב של היום, וייצג את הזרם הדתי-ציוני, ושיחק תפקיד בולט בחיים הפוליטיים של המדינה הצעירה.

רחל כהן-כגן נולדה באודסה ונכנסה להיסטוריה כאחת הנשים הבודדות בין החותמים על הכרזת העצמאות, שעסקה באופן פעיל בשאלות זכויות נשים ופעילות ציבורית.

גולדה מאירסון, שהפכה מאוחר יותר לגולדה מאיר, נולדה בקייב ובמהלך הזמן הפכה לאחת הדמויות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של ישראל, ועמדה בראש ממשלת המדינה.

דניאל אוסטר נולד בכפר קניאגיני, שהוא כיום חלק מאיוונו-פרנקובסק, והפך לדמות ציבורית ידועה, וכן לראש העיר היהודי הראשון של ירושלים בתקופת המנדט הבריטי.

ברל רפטור נולד ברוז’ין בשטחי מחוז ז’יטומיר של היום והיה פעיל בתנועת הפועלים הציונית, שהשתתף בהקמת מבני המדינה של ישראל.

מרדכי שטנר נולד בסניאטין, במחוז איוונו-פרנקובסק של היום, היה פעיל בתנועה הציונית ונמנה עם החותמים על המסמך להקמת המדינה היהודית.

בן-ציון שטרנברג נולד בצ’רנוביץ והשתייך לדור הפעילים הציבוריים שהשתתפו בהקמת היסודות הפוליטיים והחברתיים של ישראל העתידית.

כל החותמים על הכרזת העצמאות של ישראל

הרשימה המלאה של החותמים מראה שהמדינה החדשה נוצרה על ידי נציגים של זרמים פוליטיים וחברתיים שונים של היישוב היהודי – מסוציאליסטים וציונים כלליים ועד פעילים דתיים ונציגי קהילות מזרחיות.

• בן-גוריון, דוד (דָּוִד בֶּן־גּוּרְיוֹן) — המנהיג הראשי של היישוב, שקרא את ההכרזה והפך לראש הממשלה הראשון של ישראל.
• בן-צבי, יצחק (יִצְחָק בֶּן־צְבִי) — פעיל ציוני, היסטוריון ונשיא השני של ישראל.
• בנטוב, מרדכי (מָרְדֳּכַי בֶּנְטוֹב) — נציג המחנה הציוני השמאלי ואחד ממנהיגי מפ”ם.
• ברליניה, אליהו (אֵלִיָּהוּ בֶּרְלִינֶה) — ותיק החיים הציבוריים של היישוב ואחד מהחותמים הוותיקים ביותר.
• ברנשטיין, פריץ (פְרִיץ בֶּרְנְשְׁטֵיין) — פוליטיקאי ואיש כלכלה מהמחנה הציוני הכללי.
• ורדי, הרצל (הֶרְצְל וַרְדִּי) — עיתונאי ודמות ציבורית.
• ורגהפטיג, זרח (זֶרַח וַרְהַפְטִיג) — עורך דין, פוליטיקאי ציוני דתי ושר לעתיד.
• וילנר, מאיר (מֵאִיר וִילְנֶר) — הצעיר ביותר מהחותמים ונציג המחנה הקומוניסטי.
• גולד, וולף (ווֹלְף גּוֹלְד) — דמות בולטת בציונות הדתית.
• גרבובסקי, מאיר (מֵאִיר גְּרַבּוֹבְסְקִי), לימים ארגוב — פעיל תנועת הפועלים ופרלמנטר לעתיד.
• גרנובסקי, אברהם (אַבְרָהָם גְּרָנוֹבְסְקִי), לימים גרנות — מנהל בתחום מדיניות הקרקעות וקרן קיימת לישראל.
• גרינבוים, יצחק (יִצְחָק גְּרִינְבּוֹים) — אחד מהפוליטיקאים הציוניים הבולטים בתקופה שלפני המלחמה ובתקופה הישראלית המוקדמת.
• דובקין, אליהו (אֵלִיָּהוּ דוֹבְקִין) — אחד ממנהיגי המוסדות הלאומיים של היישוב, שעסק בשאלות העלייה והארגון.
• כהנא, קלמן (קַלְמָן כַּהֲנָא) — נציג הזרם הדתי-ציוני ופוליטיקאי ישראלי לעתיד.
• קפלן, אליעזר (אֱלִיעֶזֶר קַפְּלָן) — שר האוצר הראשון של ישראל לעתיד.
• קצנלסון, אברהם (אַבְרָהָם כַּצְנֶלְסוֹן) — רופא ודמות ציבורית בתנועת הפועלים הציונית.
• קובשי, סעדיה (סַעַדְיָה כֻּבָּאשִׁי) — נציג הקהילה היהודית התימנית בין החותמים.
• קול, משה (מֹשֶׁה קוֹל) — דמות ציבורית ופוליטית, לימים שר.
• כהן-כגן, רחל (רָחֵל כֹּהֵן־כָּגָן) — דמות ציבורית ואחת משתי הנשים בין החותמים.
• לוין, יצחק-מאיר (יִצְחָק־מֵאִיר לֵוִין) — מנהיג המחנה הדתי ונציג הזרם הפוליטי האורתודוקסי.
• לוונשטיין, מאיר דוד (מֵאִיר דָּוִד לוֶנְשְׁטֵיין) — דמות ציבורית דתית, קשור לאגודת ישראל.
• לוריא, צבי (צְבִי לוּרְיָא) — פעיל תנועת הפועלים הציונית והמוסדות הלאומיים.
• מאירסון, גולדה (גּוֹלְדָּה מֵאִירְסוֹן), לימים מאיר — ראש ממשלה לעתיד ואחת הדמויות המפורסמות ביותר בהיסטוריה של ישראל.
• ניר, נחום (נַחוּם נִיר) — פוליטיקאי במחנה הפועלים, לימים יושב ראש הכנסת.
• אוסטר, דניאל (דָּנִיֵּאל אוֹסְטֶר) — דמות ציבורית וראש העיר היהודי הראשון של ירושלים בתקופת המנדט.
• פינקס, דוד-צבי (דָּוִד־צְבִי פִּנְקָס) — פוליטיקאי ציוני דתי ושר לעתיד.
• רפטור, ברל (בֶּרֶל רֶפֶּטוּר) — פעיל תנועת הפועלים ומשתתף בהקמת מוסדות המדינה החדשה.
• רמז, דוד (דָּוִד רֶמֶז) — אחד ממנהיגי תנועת הפועלים הציונית ודמות ציבורית בתקופה המוקדמת.
• רוזנבלוט, פליקס (פֶּלִיקְס רוֹזֶנְבְּלוּת), לימים פנחס רוזן — עורך דין ושר המשפטים הראשון של ישראל.
• סגל, צבי (צְבִי סֶגַל) — דמות ציבורית של היישוב ונציג המוסדות הלאומיים של אותה תקופה.
• שפירא, חיים-משה (חַיִּים־מֹשֶׁה שַׁפִּירָא) — מנהיג ציוני דתי ושר לעתיד בכמה ממשלות.
• שטנר, מרדכי (מָרְדֳּכַי שַׁטְנֶר) — פעיל ציוני ומשתתף בהקמת המדינה המוקדמת.
• שרתוק, משה (מֹשֶׁה שֶׁרְתוֹק), לימים שרת — אחד מהאדריכלים של הדיפלומטיה הישראלית, שר החוץ וראש הממשלה לעתיד.
• שטרית, בכור-שלום (בְּכוֹר־שָׁלוֹם שִׁטְרִית) — שר המשטרה לעתיד ואחד מהחותמים הספרדים הבולטים.
• שטרנברג, בן-ציון (בֶּן־צִיּוֹן שְׁטֶרְנְבֶּרְג) — דמות ציבורית של דור המייסדים של המדינה.
• פישמן, יהודה-לייב (יְהוּדָה־לֵיבּ פִישְׁמָן), מימון — מנהיג ציוני דתי ורב.
• ציזלינג, אהרון (אַהֲרֹן צִיזְלִינְג) — מנהיג המחנה הציוני השמאלי ושר החקלאות לעתיד.

איפה ההכרזה?

במהלך הטקס ב-14 במאי 1948, בן-גוריון למעשה לא קרא ממגילה מוכנה לחלוטין: הקליגרף אוטה וליש לא הספיק לסיים את כל הטקסט עד תחילת הטקס, ולכן הייתה מוכנה רק החלק התחתון, והמגילה המלאה הושלמה מאוחר יותר, ביוני 1948.

לאחר מכן הפכה ההכרזה לאחד מהמסמכים הממלכתיים המרכזיים של ישראל. המקור נשמר בארכיון המדינה של ישראל, בתנאי שימור מיוחדים; הארכיון גם מציג את הנרתיק הכסוף המקורי למגילה. בתיאורים מסוימים של התצוגה הארכיונית והמוזיאלית מודגש שהמגילה מורכבת משלושה חלקים, שהובאו מאוחר יותר למראה אחיד לשימור המסמך.

להצגה ציבורית משתמשים בדרך כלל בעותקים או פקסימיליות, ולא במקור עצמו. הכנסת מציינת במפורש שניתן לראות עותק של המגילה אצלם, והמגילה המקורית קשורה לשימור בארכיון.

אם מדברים לא רק על המגילה הפיזית, אלא על הגורל המשפטי של ההכרזה, היא לא הפכה לחוקה מלאה של ישראל. בטקסט הונח רעיון לכנס אספה מכוננת ולאשר חוקה, אך במקום זאת ישראל הלכה בדרך של חקיקת חוקי יסוד. עם זאת, ההכרזה עצמה נותרה מסמך מכונן וערכי חשוב ביותר של המדינה ומשמשת באופן קבוע כבסיס היסטורי ופרשני.

המלחמה החלה מיד לאחר ההכרזה

הכרזת המדינה לא הביאה שלום מיידי. כמעט מיד לאחר מכן פלשו לשטח ישראל החדש צבאות חמש מדינות ערביות, והחלה מלחמה שנמשכה כ-15 חודשים. עבור המדינה הצעירה זה לא היה מאבק מופשט על מעמד, אלא שאלה של הישרדות. במלחמה זו נהרגו יותר מששת אלפים יהודים, אך ישראל לא רק שעמדה על שלה, אלא גם החלה את דרכה ליצירת מדינה חזקה ומשגשגת.

מחיר העצמאות היה גבוה מאוד. אך דווקא המלחמה הזו חיזקה את המציאות של מדינת ישראל. ישראל הצליחה ליצור את יסודות הצבא, הדיפלומטיה, הניהול והקונסולידציה הלאומית בתנאי איום ישיר להשמדה.

מדוע יום השנה הזה חשוב ב-2026

ב-22 באפריל 2026 מזכיר שמדינתיות ישראל נולדה לא במצב בינלאומי שקט ולא כתוצאה מפשרה דיפלומטית פורמלית. היא נוצרה ברגע שבו העם היהודי עמד בפני הצורך לענות בעצמו על גורלו, ביטחונו ועתידו.

לכן יום השנה לעצמאות נותר עבור ישראל לא רק תאריך חגיגי, אלא גם יום זיכרון היסטורי.

בו מתחברים שמחת שיקום המדינה, זיכרון קורבנות המלחמה, חוויית ההגדרה העצמית הלאומית והבנת המחיר שבו הושגה העצמאות.

במיוחד בולט בהקשר זה הממד האוקראיני של הסיפור הזה. בין החותמים על הכרזת העצמאות היו לא מעט אנשים שנולדו בחרסון, פולטבה, קייב, אודסה, צ’רנוביץ, ברודי, סניאטין, רוז’ין וקניאגיני. זהו תזכורת נוספת לכך שההיסטוריה של ישראל לא נבנתה בעיר אחת ולא במדינה אחת, אלא דרך גורלות של אנשים ששורשיהם הגיעו לחלקים שונים של העולם היהודי.

ה-14 במאי הפך עבור ישראל לסמל של מאבק על כבוד וחירות, והזיכרון על אירועים אלו ממשיך להוות השראה גם היום. בלוח השנה הישראלי, נקודה היסטורית זו ב-2026 מצוינת ב-22 באפריל, ועבור רבים היא נותרת תזכורת לכך שהעצמאות מעולם לא הייתה מתנה – היא תמיד דרשה רצון, הקרבה ונכונות להגן על העתיד. בהקשר מזרח אירופי רחב יותר, תאריך זה נשמע גם כתזכורת לכך עד כמה ההיסטוריות של ישראל ואוקראינה שזורות זו בזו.