«הריסת אנדרטאות = עלייה באנטישמיות»: רוסיה לוחצת על ישראל — שקר ציני במסווה של הגנה על זיכרון השואה; רשיזם משתמש בטרגדיה כמסך לעוינותו שלו

ב-8 בפברואר 2026 הפיצו מקורות ממשלתיים רוסיים הצהרה של הנציגה הרשמית של משרד החוץ הרוסי מריה זכרובה כי מוסקבה “מנסה לשכנע” את ישראל: פירוק האנדרטאות לחיילים הסובייטים באירופה כביכול קשור לעלייה באנטישמיות.

הציטוט נשמע כך:

“מנסים בין היתר לשכנע את הקולגות הישראליים, כי השמדת האנדרטאות לחיילים הסובייטים (כולל יהודים), שעצרו את השואה הנאצית, היא אחד הגורמים לעלייה באנטישמיות באירופה”, היא אמרה.

בזמן הפרסום משרד החוץ הישראלי לא הגיב בפומבי.

למה זה לא נראה כמו “מאבק באנטישמיות”

כי כאן נשמע לא פחד על יהודי אירופה, אלא תבנית מוכרת למוסקבה: לקחת נושא שלא ניתן להתנגד לו בשקט ולחבר אותו למדיניות הנוכחית שלה.

השואה אינה “קלף” בוויכוח דיפלומטי. בישראל זו זיכרון משפחתי, שמות, ארכיונים, קברים, מקומות ריקים ליד השולחן. כאשר מוסקבה הרשמית מכניסה זאת למבנה עיתונאי, האפקט הפוך: לאנשים יש תחושה שכאבם מנוצל ככלי לחץ.

“סובייטי” אינו שווה לרוסי, וזהו זיוף מפתח

הבעיה השנייה היא הפרטת הניצחון.

הצבא הסובייטי היה צבא רב-לאומי של ברית המועצות. שם נלחמו ונהרגו רוסים, אוקראינים, בלארוסים, יהודים, עמי הקווקז ומרכז אסיה. לכן “הניצחון הסובייטי” לא יכול להפוך אוטומטית ל”מונופול רוסי על מוסר”.

כאשר מוסקבה מדברת עם ישראל כאילו היא היורשת הראשית, וכל השאר צריכים “לזכור נכון”, זה נשמע כמו תחליף פוליטי להיסטוריה.

במקום הזה מתחיל מה שהקוראים של NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency מזהים מיד: לא מדובר בזיכרון, אלא בניסיון להשיג “מגן” מוסרי למדיניות של היום.

מחיר הניצחון: מה שמוסקבה מעדיפה לדבר עליו בשקט

בברית המועצות הניצחון היה אמיתי — ובו זמנית יקר מאוד.

וכן, בשיחות על המלחמה עולה יותר ויותר נושא לא נוח: כמה אנשים הקריבו המפקדים הסובייטים, כמה פעמים הלכו קדימה “בכל מחיר”, כמה מעט חשובה הייתה חיי החיילים בלוגיקה של מערכת טוטליטרית.

וכאן עולה מה שנראה לרבים במיוחד דוחה: מדינה שמנהלת היום מלחמה מנסה לדבר מעמדת שופט מוסרי — בעוד מבקריה רואים בפרקטיקה הנוכחית את אותה לוגיקה של “המטרה חשובה מהחיים”.

מבקרי הקרמלין מנסחים זאת בקשיחות: גם אז וגם היום מקריבים עשרות אלפי חיילים, בלי להתחשב באבדות — רק שהפעם מדובר במותם של חיילים רוסים במלחמה נגד אוקראינה. זה לא “עובדה היסטורית”, זהו אישום פוליטי, והוא מערער ישירות על הניסיון להטיף לאחרים.

מדינות ריבוניות מחליטות בעצמן מה עומד על אדמתן

הדבר השלישי שמוסקבה מתעלמת ממנו בעקשנות: האנדרטאות נמצאות בשטח מדינות עצמאיות.

ריגה, ורשה, קייב או וילנה — אלה לא “סניפים של זיכרון זר”. אלה חברות ריבוניות, שיש להן זכות להחליט אילו סמלים נשארים במרחב הציבורי, אילו מועברים, אילו מפורקים.

אפשר להתווכח עם ההחלטות האלה. אפשר לגנות. אפשר לנהל דיאלוג.

אבל כאשר רוסיה מציגה זאת כהזדמנות “לחנך” מדינות ולדרוש מישראל תגובה נכונה, זה נתפס לא כדאגה לקורבנות, אלא כהמשך ההרגל האימפריאלי להכתיב כללים.

למה השוואות לגרמניה הנאצית צצות שוב ושוב

חשוב לומר בזהירות: אף אחד לא טוען שההיסטוריה חוזרת על עצמה במדויק. אבל בדיון הציבורי עולות מקבילות בשיטות — והן עולות במידה רבה כי מוסקבה עצמה כופה על כולם את השפה של “מאבק בנאציזם”.

מה בדרך כלל משווים מבקרי המדיניות הרוסית הנוכחית:

תוקפנות נגד שכן בהצדקה אידיאולוגית;

תעמולה שמסבירה את המלחמה כ”משימה היסטורית”;

שפה שמחלקת אנשים ל”נכונים” ו”עוינים”, תוך החלפת שיחה על עובדות בתוויות מוסריות.

וכאשר האלמנטים האלה מצטברים, כל ניסיון להופיע בשם זיכרון השואה נראה לא כהגנה על יהודים, אלא כניסיון לכסות על התוקפנות העצמית בנושא גבוה.

בנפרד — על “רשיזם”. במאמר זה המילה משמשת כתווית פובליציסטית: על פרקטיקה של תעמולה ולחץ, שבה משתמשים בכאב זר ובהיסטוריה משותפת כהצדקה למלחמה וכהזדמנות להטיף לאחרים.

מה רוסיה עושה עכשיו עם אוקראינה

המלחמה של רוסיה באוקראינה מזמן הפכה לא רק לחזית, אלא גם ללחץ מתמיד על חיי היומיום של המדינה. הלוגיקה פשוטה: לא לתת לאוקראינה “יום נורמלי” — אם שקט במקום אחד, מגיע במקום אחר, אם שיקמו את הרשת, מתחילה גל חדש של תקיפות.

תקיפות על ערים ותשתיות

תקיפות טילים ומזל”טים קבועות פוגעות ברבעים מגורים ובתשתיות קריטיות — אנרגיה, תחבורה, תקשורת. התוצאה עבור האנשים היא מוחשית: בתים הרוסים, הפרעות במים וחשמל, בעיות בחימום וברפואה. זה לא “רקע”, אלא דרך להתיש את האוכלוסייה והמדינה.

כיבוש ולחץ

בשטחים הכבושים המפתח הוא שליטה וכפייה. לחץ על התושבים המקומיים, דחיקת הזהות האוקראינית מהמרחב הציבורי, רדיפת מתנגדים. סביב זה נשמעות כל הזמן האשמות בסינונים והעברות כפויות — מה שלא נכנס לעיתים קרובות לדיווחים קצרים, אבל יוצר טראומה ארוכה.

פליטים, משפחות, כלכלה

מיליוני אנשים נאלצים לעזוב או לעבור בתוך המדינה. משפחות נקרעות, ילדים גדלים בשפות זרות, קשישים נשארים לבד — זהו מכה דמוגרפית לשנים. במקביל, תקיפות על לוגיסטיקה וצמתים כלכליים מערערות את היכולת של באוקראינה להרוויח ולהשתקם: פחות ייצוא, פחות כסף לתשלומים חברתיים ולהגנה, יותר תלות בעזרה חיצונית.

מחיר וציניות

אפילו עבור רוסיה המלחמה משמעה אבדות אנושיות גדולות, כולל מותם של חיילים רוסים, ודלדול משאבים. וזה בדיוק מה שהופך כל ניסיון לדבר עם ישראל בשפת השואה לציני במיוחד: אי אפשר לפנות לזיכרון האסון, תוך כדי יצירת הרס רחב היקף וכאב אנושי באוקראינה.

מה זה אומר עבור ישראל

לישראל כאן הכי משתלם לשמור על מרחק קר.

כי כל מילה יכולה להישלף מהקשר ולהשתמש כהוכחה — או לתמיכה או לעוינות. והנושא של השואה חשוב מדי כדי לאפשר להפוך אותו למטבע חליפין במלחמת מידע זרה.

סיכום

רוסיה לא רק “משכנעת את ישראל” בסכנת האנטישמיות.

היא מנסה לכפות על ישראל מסגרת: אנדרטאות כאינדיקטור למוסר, ומוסקבה — כשומרת הראשית של ההיסטוריה.

הבעיה היא שהמסגרת הזו נראית לא כהגנה על הזיכרון, אלא כניצול הזיכרון — בראש ובראשונה זיכרון היהודים והווטרנים — למען הלבנת התוקפנות העצמית, הצדקת המלחמה הנוכחית והזכות להכתיב לאחרים.