אוקראינה, ישראל ופוליטיקת הזיכרון: אלפיורוב על המלחמה, ווהלין והמאבק על העתיד

מינויו של אלכסנדר אלפיורוב לראש המכון האוקראיני לזיכרון לאומי היה אות למעבר מדיונים אקדמיים למדיניות מעשית. היסטוריון, קצין, אינטלקטואל ציבורי, אדם מדור החזית – הוא הגיע למבנה ברגע שבו שאלות היסטוריות משפיעות ישירות על דיפלומטיה, ביטחון ובריתות בינלאומיות.

השיחה על העבר באזור מזמן הפסיקה להיות רק שיחה על העבר.

מה המשמעות של התפקיד החדש של המכון

בחודשים האחרונים קיבלה הסוכנות סמכויות מורחבות ותקציב של גוף מרכזי שלטוני. זה משנה את היקף המשימות. מדובר לא רק בהמשך הדה-קומוניזציה או הדה-רוסיפיקציה, אלא גם בפיתוח קו מדיני בדיאלוגים עם שכנים, בראש ובראשונה עם פולין.

במכון עובדים כיום עשרות מומחים, חלק מהעובדים נמצאים בשירות צבאי. נוצרת תשתית שאמורה לטפל גם בארכיונים, גם בהחלטות משפטיות וגם בשיתוף פעולה בינלאומי.

אלפיורוב מדגיש: אוקראינה קיבלה לראשונה את האפשרות לא רק לבצע החלטות קודמות, אלא לגבש אסטרטגיית זיכרון.

מדוע נושא הזיכרון נותר כואב

אחת השאלות החריפות ביותר היא בית הקברות הצבאי הלאומי. החלטות משפטיות, מחלוקות על קרקע, תקנים סביבתיים, אינטרסים מקומיים. כל חלקה הופכת לסכסוך פוליטי.

עם זאת, לדברי ראש המכון, ללא מקום כזה אי אפשר לבנות מערכת זיכרון מלאה של המלחמה.

חיילים, משפחות הנופלים, קהילות – לכולם יש חזון משלהם. הקונצנזוס עדיין מחפשים.

הכיוון הפולני: היסטוריה כמדיניות

ורשה רואה את ווהלין כחלק מהנרטיב המדיני שלה. עבור הצד האוקראיני זהו קטע מורכב, אך לא היחיד בהיסטוריה הרב-שכבתית של האזור.

אלפיורוב מודה: קשה להעביר את המחלוקת למישור אקדמי בלבד. הרגשות בחברות חזקות מהטיעונים.

עם זאת, קייב נתנה הסכמה לעבודות חפירה. זה, לפי החישוב של הצד האוקראיני, אמור לצמצם את המרחב למניפולציות ולתעמולה הרוסית.

דווקא כאן ההקשר הבינלאומי הופך למפתח. כאשר התקשורת מנתחת צעדים כאלה, כולל בפלטפורמות כמו НАновости — חדשות ישראל | Nikk.Agency, תשומת הלב מופנית לאיזון: מחווה הומניטרית ללא ויתור על הסובייקטיביות העצמית.

האם אפשרי שפה משותפת

היסטוריונים אוקראינים ופולנים מכינים כנסים חדשים, פרויקטים ארכיוניים, פרסומים. הניסיון – להסתכל על אלף שנות קיום משותף מעבר למחזורי הפוליטיקה הנוכחיים.

אבל אף אחד לא מוכן לצפות לתוצאות מהירות.

הממד הישראלי וההאשמות באנטישמיות

מוסקבה מקדמת במשך עשרות שנים את התזה על ‘אנטישמיות מולדת’ אוקראינית. אלפיורוב עונה על כך ברשימת עובדות: השתתפות אוקראינים בהצלת יהודים, פעילות מנהיגים דתיים, קיומם של מוסדות יהודיים בתקופת המדינה האוקראינית בתחילת המאה ה-20.

פתיחת אנדרטה בירושלים לקורבנות הולודומור הייתה, לדעתו, צעד סמלי חשוב לקראת.

הדיאלוג עם יד ושם נמשך, והצד האוקראיני מצפה להרחבת תוכניות המחקר וההכרות.

התזה המרכזית: על מה המלחמה

בהערכת השלב הנוכחי של הסכסוך אלפיורוב מדבר בחריפות. לדבריו, פעולות מוסקבה מתאימות לסימני מדיניות ג’נוסייד: מכות על תשתיות, גירושים, ניסיון לשנות את הזהות של ילדים שהוצאו.

מניעים כלכליים, הוא סבור, הם משניים.

המטרות המרכזיות – שליטה על ההיסטוריה והדורות שיחיו בשטח הזה בהמשך.

הנוסחה הזו, כפי שמציינים אנליסטים, מופיעה יותר ויותר גם בדיונים דיפלומטיים. היא מסבירה מדוע המאבק על ארכיונים, שמות רחובות וספרי לימוד נתפס היום כחלק מהחזית.

סיום הסיפור הזה עדיין פתוח. אבל דבר אחד ברור: הזיכרון הפך למשאב לא פחות חשוב מאדמה או אנרגיה.