ארגונים יהודיים בצ’רנוביץ תומכים בילדי לוחמים אוקראינים: כאב משותף, עמידות משותפת, מדינה משותפת

בצ’רנוביץ התקיימה פגישה צדקה עבור אלמנות וילדים של חיילים אוקראינים שנפלו, וכן עבור משפחות שבויים ונעדרים. האירוע התקיים במרכז התרבות ‘ורניסאז”, ויוזם אותו היה קרן הצדקה ‘רזום ופרד’. יחד עם הארגון הציבורי ‘ויר-סוויט’ אורגנו לנשים ולילדים שיעורים בניירוגרפיקה, תקשורת יצירתית ופגישה חמה, שאפשרה לפחות לכמה שעות להסיח את הדעת מהכאב, החרדה וההמתנה הכבדה.

על כך סיפרה “Czernowitzer Zeitung” – העיתון היהודי של צ’רנוביץ ב-25 במרץ 2026.

אבל המשמעות של הסיפור הזה רחבה יותר מאשר רק אפיזודה טובה אחת מחיי העיר.

לקהל הישראלי היא חשובה כעדות לכך שהקהילות היהודיות באוקראינה אינן קיימות בנפרד מהמדינה, אינן חיות בצד מהמלחמה ואינן מסתתרות בעולם הפנימי שלהן. הן יחד עם כל העם האוקראיני עוברות את המבחן המשותף, יחד חוות אובדן, יחד עוזרות לצבא, למשפחות החיילים ולילדים שהמלחמה לקחה מהם את הילדות הנורמלית.

תמיכת הילדים של החיילים בצ’רנוביץ הפכה לעסק של הקהילה היהודית

הפגישה ב’ורניסאז” אורגנה כך שתיצור עבור המשתתפות והילדים אווירה מקסימלית של זהירות. בעוד הנשים ציירו והתעסקו בניירוגרפיקה, הילדים שיחקו, צחקו, תקשרו ולו לרגע חזרו למצב של ילדות רגילה – זו שהמלחמה כבר הספיקה לשבור עבור רבים מהם ל’לפני’ ו’אחרי’.

דווקא הניגוד הזה הופך את הסיפור לכבד במיוחד. מאחורי הציורים הבהירים, החיוכים והצחוק של הילדים מסתתרת מציאות שבה לחלק מהילדים כבר אין אב. הוא לא יברך יותר ליום ההולדת, לא יחבק, לא ייקח לטיול, לא יאמר מילים פשוטות של אהבה ותמיכה. ולכן אפילו יום קצר, מלא בחום, תשומת לב ודאגה, הופך לא לפרט קטן, אלא לצורת עזרה נפשית אמיתית.

מובלט במיוחד ששלוש ארגונים יהודיים בצ’רנוביץ – הקהילה המקומית, חסד ‘לאה’ והמערכת של Czernowitzer Zeitung – מאחדים מאמצים כבר כמה חודשים כדי לתמוך בילדים האלה ובאמהותיהם. זו לא הפעולה הראשונה כזו. בהזמנת הקרן ‘רזום ופרד’ הם משתתפים ביוזמות דומות כבר בפעם השלישית.

לא צדקה נפרדת, אלא חלק מההתנגדות הכללית

בזה טמונה המוסר העיקרי של כל הסיפור. הקהילות היהודיות באוקראינה היום לא רק עוזרות ‘מהצד’. הן נמצאות בתוך גורל אחד משותף עם כל המדינה. יהודי אוקראינה, כמו מיליוני אזרחים אחרים, חיים תחת מכות המלחמה, מאבדים קרובים, מלווים את יקיריהם לחזית, מקבלים אצלם פליטים, אוספים עזרה, מרפאים, מאכילים, תומכים וקוברים.

כאשר הארגונים היהודיים בצ’רנוביץ עוזרים לילדים של חיילים אוקראינים, זה לא נראה כמשהו חיצוני או סמלי. זו התגובה הטבעית של חלק מהחברה האוקראינית לתוקפנות הרוסית ולכאב שהמשטר של פוטין הביא לבתים האוקראינים. כאן אין חלוקה ל’שלנו’ ו’זרים’ סובלים. יש מדינה אחת, מכה אחת משותפת ותחושת אחריות אחת זה לזה.

הקהילות היהודיות באוקראינה והעם האוקראיני חווים את המלחמה הזו יחד

במהלך שנות המלחמה המלאה התברר סופית: ניסיונות התעמולה הרוסית לקרוע את אוקראינה לפי קווים לאומיים, לשוניים או דתיים נכשלו. היהודים האוקראינים לא נשארו בצד מהמאבק. להפך, הם, כמו כל המדינה, מתגוננים מפני התוקפים הרוסים של פוטין – כל אחד במקומו: בחזית, בהתנדבות, בעזרה הומניטרית, בדאגה לילדים, בתמיכה במשפחות הנופלים והנעדרים.

זו אחת האמיתות החשובות ביותר של המלחמה הנוכחית. התוקפנות הרוסית מכה בכל אוקראינה ללא הבחנה, ולכן התגובה אליה נולדת משותפת. הקהילות היהודיות, הארגונים הציבוריים האוקראיניים, הקרנות המקומיות, המתנדבים, משפחות החיילים – כל אלה הם חלקים של אורגניזם חי אחד שמנסה לעמוד, לשמור על כבוד ולא לתת לכאב להשמיד את האנושיות באנשים.

לכן סיפורים כאלה חשובים כל כך גם לקורא בישראל. הם מראים לא חיים מופשטים של קהילות, אלא את המרקם האמיתי של החברה האוקראינית בזמן המלחמה. חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency רואים באירועים כאלה לא רק סיפור הומניטרי, אלא גם אישור לכך שבין היהודים באוקראינה ובין כל המדינה האוקראינית היום קיים לא ברית פורמלית, אלא גורל משותף, שנבדק בדם, באובדן ובתמיכה הדדית.

מולדת משותפת ותחושת מדינה משותפת

חשוב במיוחד לומר גם על הממד העמוק יותר של הנושא הזה. עבור הקהילות היהודיות באוקראינה, עזרה לילדים של חיילים היא לא רק צדקה. זו הבעת תחושת מולדת משותפת. זו הכרה בכך שאוקראינה היא לא מרחב מגורים זמני, אלא ביתם, שעליו כואב, מפחיד ואחראי.

כאשר בצ’רנוביץ הארגונים היהודיים באים לתמוך בילדים של חיילים שנפלו, שבויים ונעדרים, הם למעשה אומרים דבר פשוט מאוד: אלה גם הילדים שלנו. זו הטרגדיה המשותפת שלנו. זו המלחמה המשותפת שלנו. וזו החובה המשותפת שלנו – לא לתת למשפחות האלה להישאר לבד.

כך נולד תחושת מדינה אמיתית – לא מסיסמאות, אלא ממעשים. מהנכונות להיות ליד בצער. מהיכולת לחלוק את האובדן של האחר כשלך. מההבנה שהניצחון על התוקפנות הרוסית הוא לא רק שאלה צבאית, אלא גם שאלה של שמירת חברה שבה אנשים לא מפנים גב זה לזה.

למה סיפורים כאלה חשובים לעתיד

הילדים שעליהם מדובר בסיפור הזה, אולי עדיין לא מבינים עד כמה המלחמה שינתה את חייהם. אבל המבוגרים מבינים זאת היטב. ודווקא בגלל זה כל כך חשובים כל המאמצים שמחזירים לילד לפחות חלק מהנורמליות: משחק, חיוך, חג, חום, תחושה שהעולם לא קרס סופית.

פעולות כאלה לא מבטלות את האובדן. הן לא מחזירות את האבות שנפלו ולא מסירות את כאב ההמתנה למשפחות השבויים והנעדרים. אבל הן עושות דבר אחר: לא נותנות לנשים ולילדים האלה להרגיש נשכחים.

ובתנאי מלחמה גדולה זה כבר לא פרט קטן, אלא אחת מהיסודות של יציבות חברתית.

הסיפור מצ’רנוביץ הוא תזכורת לכך שאוקראינה מחזיקה לא רק בקו החזית. היא מחזיקה גם בנקודות קטנות אך חשובות מאוד של חום אנושי. והקהילות היהודיות במדינה היום נמצאות בתוך המאמץ המשותף הזה – יחד עם כל העם האוקראיני, עם תחושת כאב משותפת, זיכרון משותף ותקווה משותפת לניצחון על התוקפים הרוסים של פוטין.

צ’רנוביץ: סיפור משותף של העיר, הקהילה היהודית והמלחמה שהגיעה גם לכאן

צ’רנוביץ היא לא רק אחת הערים במערב אוקראינה. זהו מקום עם זיכרון היסטורי מיוחד, שבו השתלבו קווים תרבותיים אוקראיניים, יהודיים, רומניים, גרמניים ואוסטריים. בעידן ההבסבורגים העיר, אז ידועה כ-Czernowitz, הפכה לבירת בוקובינה ולאחד המרכזים התרבותיים הבולטים באזור. כאן קיבלה החיים היהודיים התפתחות חזקה במיוחד: צ’רנוביץ הפכה לאחד המרכזים החשובים ביותר של התרבות היהודית במזרח אירופה, והיהודים שיחקו תפקיד בולט במסחר העירוני, בחינוך, בהוצאה לאור ובחיים האינטלקטואליים. היסטוריונים מציינים כי יהודים מוזכרים בצ’רנוביץ כבר מהמאה ה-15, ובתקופה האוסטרית הקהילה הפכה לאחת הגדולות והמשפיעות ביותר בכל בוקובינה.

המקום המיוחד של צ’רנוביץ בהיסטוריה היהודית קשור גם לכך שהעיר הייתה אחד הסמלים של המודרניות היהודית במרכז-מזרח אירופה. כאן התפתחה התרבות היהודית בשפה הגרמנית והיידיש, ובשנת 1908 התקיימה בצ’רנוביץ הוועידה המפורסמת על שפת היידיש, שהפכה לאבן דרך חשובה בהיסטוריה של החיים האינטלקטואליים היהודיים. במאה ה-20 הקהילה חוותה את קטסטרופת השואה, גירושים והרס העולם הקודם, אך הזיכרון שלה לא נעלם. והיום החיים היהודיים בצ’רנוביץ כבר אינם באותו היקף כמו בתקופה שלפני המלחמה, אך הם עדיין חלק ניכר מזהות העיר והמרקם החברתי של האזור.

לכן הסיפור על תמיכת הילדים של החיילים האוקראינים מצד הארגונים היהודיים בצ’רנוביץ נשמע חזק במיוחד. הוא צומח לא על קרקע ריקה, אלא מתוך מסורת ארוכה של אחריות קהילתית, כאשר הסביבה היהודית של העיר תופסת את המתרחש באוקראינה לא כ’צרה זרה’, אלא ככאב של מדינתם וביתם. עבור צ’רנוביץ זה טבעי במיוחד: כאן הזיכרון על הטרגדיות של העבר לימד מזמן שהסולידריות האנושית חשובה יותר מכל גבולות פורמליים בין קהילות.

במקביל, אפילו בוקובינה הרחוקה יחסית מהחזית לא נשארה מחוץ להישג ידה של המלחמה הרוסית. מחוז צ’רנוביץ חווה אזעקות אוויריות, ובדצמבר 2024, לפי נתוני הרשויות המחוזיות, מעל שטח האזור הופלה רקטה רוסית, שחלקיה נפלו במחוז צ’רנוביץ. במאי 2025 התקפה רוסית פגעה בתשתית הרכבת במחוז צ’רנוביץ. חשוב להדגיש זאת בנפרד: צ’רנוביץ אינה עיר קו החזית, אך המלחמה הגיעה גם לכאן – דרך אזעקות, איום הרקטות, מכות על התשתית והתחושה המתמדת שגם המערב השקט יחסית של אוקראינה כבר לא יכול להיחשב מוגן לחלוטין מהתקפות רוסיות.

על רקע זה, העזרה לילדים של חיילים שנפלו, שבויים ונעדרים אוקראינים מקבלת משמעות עמוקה עוד יותר. צ’רנוביץ בסיפור הזה מופיעה לא כ’עורף שקט’ שצופה בצרה זרה, אלא כעיר עם זיכרון גדול משלה, עם מסורת יהודית חזקה ועם הבנה ברורה שהמלחמה הנוכחית של רוסיה נגד אוקראינה נוגעת לכולם. לכן יוזמות כאלה כאן נתפסות לא כצדקה מקרית, אלא כהמשך של סיפור משותף, אחריות משותפת ותחושת מדינה משותפת.