דמשק שוב נכנסת למפת הדיפלומטיה של קייב: למה אוקראינה צריכה את סוריה ולמה זה חשוב לישראל

ב-5 באפריל 2026, אוקראינה וסוריה עשו צעד שנראה עד לא מזמן כמעט בלתי אפשרי: לאחר משא ומתן בדמשק, הצדדים הסכימו לפתוח מחדש בקרוב את השגרירויות בקייב ובבירה הסורית. במבט ראשון זה נראה כמו חדשות דיפלומטיות רגילות, אך למעשה מדובר בשינוי גדול בהרבה – ממערכת יחסים קרועה לאחר תמיכת אסד בתוקפנות הרוסית לניסיון לבנות ארכיטקטורת ביטחון, סחר והשפעה חדשה במזרח התיכון.

מדוע החדשות הללו חשובות יותר ממה שנראה

מה בדיוק החליטו קייב ודמשק

לדברי אנדריי סיביגה, במשא ומתן עם שר החוץ הסורי נדונו נושאי ביטחון, לוגיסטיקה, סחר, נתיבי ים, יציבות מזון, שיתוף פעולה הומניטרי וחינוכי. התוצאה הייתה הסכמה על פתיחה מחודשת של השגרירויות בקייב ובדמשק בקרוב.

סיביגה הדגיש במיוחד כי ביטחון אירופה והמזרח התיכון קשורים זה בזה, והסחר הדו-צדדי לאחר חידוש היחסים כבר גדל באופן ניכר.

באותו יום נפגש נשיא אוקראינה וולודימיר זלנסקי בדמשק עם נשיא סוריה אחמד א-שארע.

קייב הרשמית הודיעה כי הצדדים הסכימו לעבוד יחד למען ביטחון רב יותר והזדמנויות חדשות לפיתוח, דנו בחילופי ניסיון צבאי וביטחוני, וכן בתפקיד אוקראינה כספקית מזון אמינה לאזור. בנוסף לפגישה הדו-צדדית, התקיים גם פורמט תלת-צדדי אוקראינה-סוריה-טורקיה, שבו נדונו פרספקטיבות הביטחון והסחר.

לקהל הישראלי זה חשוב במיוחד לא רק כי סוריה נותרה אחת הנקודות המרכזיות במפת חוסר היציבות במזרח התיכון. חשוב יותר: קייב מציעה לאזור ניסיון מעשי בהתמודדות עם איומי רחפנים וטילים, וזה כבר קשור ישירות לאופן שבו לאחר התקפות איראניות וטלטלות אזוריות ייבנו מחדש הקשרים בין מדינות מזרח הים התיכון והמזרח התיכון הרחב יותר.

איך אוקראינה וסוריה הגיעו לרגע הזה

מיחסים בשנת 1992 לקרע פוליטי

באופן רשמי, היחסים הדיפלומטיים בין אוקראינה לסוריה הוקמו ב-31 במרץ 1992, כלומר כמעט מיד לאחר התפרקות ברית המועצות וההכרה הבינלאומית בעצמאות אוקראינה.

במשך שנים רבות היחסים הללו נותרו תפקודיים: ללא קרבה אסטרטגית מיוחדת, אך גם ללא עימות ישיר. המצב השתנה ככל שמשטר בשאר אסד נכנס יותר ויותר לתלות במוסקבה והפך את סוריה לאחת מעמודי התווך של המדיניות הרוסית במזרח התיכון.

נקודת השבר הגיעה בקיץ 2022. ב-29 ביוני 2022 סוריה הכירה רשמית במה שנקרא עצמאות האזורים הכבושים של מחוזות דונצק ולוהנסק, ובכך למעשה עמדה לצד מוסקבה במלחמה נגד אוקראינה. כבר למחרת הודיעה קייב על ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם דמשק.

זה לא היה מחווה סמלית, אלא קיבוע של מציאות פשוטה: תחת אסד, סוריה הפכה לחלק מציר מדיניות החוץ הפרו-רוסי.

השינוי החל לאחר נפילת משטר אסד בדצמבר 2024. השלטון הסורי החדש החל לחפש עוגנים חיצוניים אחרים, ואוקראינה מיהרה לנצל את חלון ההזדמנויות הזה. כבר ב-30 בדצמבר 2024 הגיע סיביגה לדמשק וניהל משא ומתן על חידוש היחסים הדו-צדדיים. לאחר מכן הודיעה קייב על הכנות לחידוש הקשרים הדיפלומטיים, וב-24 בספטמבר 2025 נחתם בשולי העצרת הכללית של האו”ם קומוניקט משותף על חידוש היחסים הדיפלומטיים.

ההסכמה הנוכחית על פתיחת השגרירויות היא כבר השלב המעשי הבא לאחר ההחלטה הפוליטית של ספטמבר האחרון.

למה קייב צריכה את דמשק ולמה זה חשוב לישראל

ביטחון, לוגיסטיקה, דגנים ומציאות אזורית חדשה

לאוקראינה יש כאן כמה סיבות מידיות. הראשונה – ביטחון. קייב צברה ניסיון ייחודי במלחמה נגד טילים רוסיים ורחפנים איראניים, וכעת היא שואפת להפוך את הניסיון הזה לא רק ליתרון צבאי, אלא גם למשאב דיפלומטי.

רויטרס כותבת במפורש שבמהלך סיור במזרח התיכון אוקראינה מציעה למדינות האזור מומחיות בהתמודדות עם רחפנים וטילים, וסוריה מגלה עניין בחילופים כאלה. על רקע היחלשות המערכת הסורית הקודמת וניסיונות השלטון החדש לבנות את מוסדות הכוח שלו, זה לא רק מחווה של נימוס, אלא נושא של עניין ממשי.

הסיבה השנייה – מזון וסחר. אוקראינה מקדמת את עצמה בעקביות כספקית אמינה של דגנים ומוצרים אחרים לאזור. כבר בתחילת 2025 הודיעה קייב על אספקת 500 טון קמח חיטה לסוריה במסגרת יוזמת Grain from Ukraine; לפי נתוני רויטרס, הסיוע הזה היה מיועד לכ-167 אלף סורים במשך חודש. כעת נושא ביטחון המזון שוב עולה במשא ומתן כאחד הנקודות המרכזיות.

למדינה שעברה שנים של מלחמה, מחסור והרס תשתיות, זה לא דיפלומטיה מופשטת, אלא שאלה של הישרדות.

הסיבה השלישית – לוגיסטיקה ומפה גיאופוליטית חדשה.

סיביגה דיבר במיוחד על נתיבי סחר וים כתחום עם פוטנציאל גדול. וזה, אולי, אחד האותות המעניינים ביותר. קייב רואה בסוריה כבר לא כשטח אבוד מתקופת אסד, אלא כנקודת כניסה אפשרית לקונפיגורציה אזורית חדשה, שבה טורקיה, מדינות ערב ומדינות מזרח הים התיכון יחלקו מחדש השפעה, מסלולים ושווקים. חדשות – חדשות ישראל | Nikk.Agency שמים דגש על השכבה הזו של הסיפור: מדובר לא רק בשתי שגרירויות, אלא במאבק על מקום בעתיד המזרח התיכון, שבו נחלש הקונטור הרוסי-איראני הישן ומופיעות קווי שותפות חדשים.

לישראל, ההתפתחות הזו אינה יכולה להיחשב משנית.

כל שינוי בדמשק משפיע על כל חגורת הביטחון האזורית הצפונית. אם אוקראינה מחזקת את הנוכחות שלה בסוריה כספקית ניסיון, מזון וערוץ דיפלומטי, זה אומר שבמשוואת המזרח התיכון יש יותר שחקנים המעוניינים בריסון הכאוס, בהחלשת הלחץ האיראני ובדחיקת ההשפעה המונופולית הרוסית. לא בטוח שהתהליך הזה יהיה מהיר. אבל כבר עכשיו רואים: אוקראינה מנסה להפוך את המלחמה שלה ואת הניסיון הקשה שלה לכלי מדיניות חוץ, וסוריה – להשתמש בקשר החדש עם קייב כחלק מהיציאה מהבידוד הבינלאומי.

ההיסטוריה של היחסים האוקראינים-סוריים בשנת 2026 למעשה מתחילה מחדש. והשאלה כעת אינה רק אם דלתות השגרירויות ייפתחו. השאלה המרכזית היא אחרת: האם ההתחלה הדיפלומטית הזו תהפוך לברית אינטרסים יציבה – או שהמזרח התיכון שוב יתגלה כחזק יותר מכל הסכמים.

איך ישראל צריכה להתייחס לזה

הגולן, דרום סוריה והשאלה הדרוזית אינם נותנים מקום לרומנטיקה

לישראל, ההתקרבות בין קייב לדמשק אינה יכולה להיתפס בלוגיקה של שחור-לבן – כחדשות טובות או רעות באופן חד משמעי. לירושלים יש עדיין קונפליקט אינטרסים קשה עם סוריה.

ישראל מחזיקה ברמת הגולן מאז 1967 והחילה עליה את חוקיה ב-1981; ארה”ב הכירה בריבונות הישראלית על הגולן ב-2019, אך רוב המדינות לא הכירו בכך. לאחר נפילת משטר אסד בדצמבר 2024, כוחות ישראליים גם תפסו עמדות חדשות באזור המפורז ובצד הסורי של החרמון, בטענה שזה נובע משיקולי ביטחון.

לכן, מנקודת המבט הישראלית, השאלה המרכזית היום אינה אם הקונפיגורציה הסורית החדשה מוצאת חן בעיניה, אלא האם דרום סוריה יהפוך שוב למרחב איומים – איראניים, ג’יהאדיסטיים או אחרים. בדיוק מסיבה זו, במשא ומתן עם דמשק, ישראל מתעקשת על דמיליטריזציה של דרום-מערב סוריה ומדגישה במיוחד את הצורך בהגנה על הדרוזים.

סוריה, מצידה, דורשת את נסיגת הכוחות הישראליים מהעמדות שנתפסו לאחר נפילת אסד, ואינה מוכנה להכשיר לא את הנוכחות הישראלית החדשה בשטח הסורי, ובוודאי לא את שאלת הגולן.

כאב נפרד לישראל הוא אזור סווידה ובכלל הדרום הדרוזי של סוריה. בשנת 2025 התרחשה שם גל אלימות גדול: לפי נתוני האו”ם, במהלך שבוע אחד נהרגו יותר מ-1700 איש, וכמעט 200 אלף נאלצו לעזוב את בתיהם. כבר במרץ 2026, הצבא הישראלי תקף מטרות של השלטון הסורי, בטענה שעשה זאת לאחר התקפות על תושבים דרוזים.

כלומר, עבור ישראל, שאלת סוריה אינה רק מפה, גבולות וגבהים, אלא גם רגישות פנימית סביב הקהילה הדרוזית משני צידי קו הגבול.

האם ישראל עשתה הימור על הנוכחות הרוסית בסוריה

אם להיות כנים, חלק מהאליטה הישראלית אכן ראתה בנוכחות הרוסית המוגבלת בסוריה כרע במיעוטו. רויטרס דיווחה שבתחילת 2025 ישראל לחצה בארה”ב על מודל של “סוריה חלשה ומבוזרת”, שבה רוסיה שומרת על בסיסיה כמשקל נגד להשפעה הטורקית הגוברת ולסדר האסלאמיסטי החדש בדמשק.

זה לא אומר שישראל רצתה “סוריה רוסית” כאידיאל. יותר נכון, מדובר היה בחישוב קר: מוסקבה נחשבה לשחקן מובן יותר מאשר פרוטקטורט טורקי או דרום סוריה כאוטית עם איזון כוחות לא ידוע.

אבל בדיוק כאן המצב כבר השתנה.

אפילו אנליסטים ישראלים מ-INSS כותבים כעת שהחזרה של רוסיה כשחקן כוח בולט יותר בסוריה אינה עונה על האינטרסים של ישראל, כי היא עלולה לצמצם את חופש הפעולה שלה – במיוחד במודיעין, הגנה אווירית ופעולות בכיוון הסורי. שם נאמר במפורש שירושלים צריכה להתרחק מהלוגיקה של שימוש ברוסיה כמאזנת ובמקום זאת להמר על דיאלוג ישיר או מתווך מערבי עם דמשק בתיאום הדוק יותר עם ארה”ב ואירופה.

מה ישראל צריכה לעשות עכשיו

לא “לבלוע מה שיש”, אלא להכיר במציאות החדשה ללא אשליות.

המודל הסורי הישן, שבו רוסיה הייתה חלק מהמנגנון המוכר של ריסונים, התפרק יחד עם משטר אסד. לחזור למבנה ההוא כבר לא ניתן.

לכן, עבור ישראל, הקו הרציונלי כעת נראה אחרת: לא לנסות לשמר נוכחות זרה בסוריה, אלא להשיג תנאים קונקרטיים – דמיליטריזציה של הדרום, איסור על תשתית איראנית ופרו-איראנית בגבולה, ערבויות בינלאומיות לדרוזים ומנגנון דה-אסקלציה קשיח עם דמשק החדשה.

בדיוק בגלל זה, ההתקרבות האוקראינית-סורית לישראל לא בהכרח צריכה להיות חדשות רעות. אם אוקראינה נכנסת לסוריה לא כספונסר של כאוס, אלא כשותפה לביטחון, לוגיסטיקה ושיקום, זה פוטנציאלית מצמצם את המרחב לאיראן, מפחית את המונופול הרוסי והופך את השלטון הסורי החדש לתלוי יותר בקשרים חיצוניים פרגמטיים ולא בציר נקמני. עבור ירושלים זה לא סיבה להירגע, אבל גם לא סיבה להיאחז בעבר. בתנאים כאלה, לישראל משתלם יותר לא להיעלב מהקונפיגורציה החדשה, אלא להשתלב בה בתנאים שלה.