זיכרון שלא נותן לשתוק: בקייב כיבדו את זכרם של קורבנות השואה וגיבורי יהדות אירופה

טקס הזיכרון בקייב הזכיר שוב שהשואה היא לא רק היסטוריה, אלא גם כאב אישי של משפחות

במרכז התרבות הישראלי ‘נתיב’ בקייב התקיים טקס זיכרון לקורבנות השואה וגבורת יהדות אירופה. זה לא היה רק תאריך רשמי בלוח השנה ולא אירוע טקסי לשם פורמליות. עבור רבים מהמשתתפים היה מדובר בזיכרון משפחתי אישי, בפצע שלא נרפא שעובר מדור לדור ועדיין נשמע בגורלות החיים.

השואה פגעה בעם היהודי בכל העולם. היא לא השמידה קהילות מופשטות, אלא אנשים קונקרטיים – ילדים, הורים, זקנים, משפחות שלמות שחייהם נקטעו באכזריות נוראה. לכן כל טקס כזה בקייב, ירושלים, חיפה או תל אביב הוא לא רק מבט לעבר, אלא גם מבחן מוסרי להווה.

צליל מיוחד לטקס הזה העניקה סיפור אישי, שסופר על ידי הפוליטיקאית האוקראינית אולגה וסילבסקה-סמגליוק ב-14 באפריל 2026. היא הודתה לראש ‘נתיב’ באוקראינה מארק דובב על האפשרות להדליק נר זיכרון לכבוד מיקה וסילבסקי הקטן, ילד מהכפר דאשב במחוז ויניצה. הסיפור הזה נשמע במיוחד כבד, כי מדובר לא בסמל רחוק, אלא בילד שניסו להציל, להסתיר, להוציא מהאימה, אך בסופו של דבר נבגד. והבגידה הזו הסתיימה במוות נורא.

סיפורו של מיקה הקטן כנקודת שבר אנושית

לדברי וסילבסקה-סמגליוק, אביו של מיקה, סבה רבא שלה, הסתיר את הילד מהנאצים בשק שנשא עמו, עד שמישהו מהשכנים הלשין עליהם. בהמשך הסיפור הזה אין פאתוס ואין אפשרות להסתתר מאחורי ניסוחים היסטוריים יבשים. יש רק תהום, שאליה מביט כל אדם כשהוא שומע על ילד שנקרע לגזרים רק בגלל שהיה יהודי.

דווקא עדויות אישיות כאלה מחזירות את השיחה על השואה מתחום הזיכרון המוזיאוני למרחב האחריות המוסרית. עבור הקהל הישראלי זה חשוב במיוחד, כי הזיכרון על השואה בישראל לא קיים בנפרד מהשאלה על הבחירה האנושית, על האדישות, על שתיקת השכנים ועל מחיר הבגידה.

הסיפור הזה נשמע נורא גם כי אין בו מרחק. אין תחושה שמדובר במשהו רחוק מדי, כמעט מיתולוגי. להפך, הוא מדגיש: השואה לא הייתה רק תוצאה של החלטות הנהגת הנאצים, אלא גם של אלפי מעשים קונקרטיים של אנשים רגילים – אלה שהצילו ואלה שבגדו.

השאלה המרכזית של השואה: איפה היו האנשים

הזיכרון על השואה בישראל ובאוקראינה נשמע יותר ויותר דרך סיפורים משפחתיים אישיים

בהרהור הרגשי שלה אולגה וסילבסקה-סמגליוק ניסחה שאלה, שנשמעת היום אולי חזקה יותר מהרבה נאומים רשמיים. היא הודתה שכל פעם שהיא שומעת נאומים בטקסים כאלה, היא חושבת על מה שהמתים היו אומרים אם היו יכולים לדבר.

וכאן לא מתעורר ויכוח תיאולוגי ולא ניסיון למצוא תשובה פילוסופית נוחה. להפך, המשמעות של ההרהור הזה היא ארצית ומפחידה. מיקה הקטן, לדבריה, אולי אפילו לא היה שואל איפה היה אלוהים בזמן השואה. אבל הוא בוודאי היה שואל: איפה היו האנשים בזמן הזה?

זו אחת הניסוחים החזקים ביותר שניתן להוציא מהנושא של זיכרון השואה. כי היא מעבירה את השיחה מתחום האבל הטקסי למרחב האחריות המוסרית של החברה. עבור ישראל, שבה הזיכרון על השואה הוא חלק מהזהות הלאומית, שאלה כזו נשארת לא היסטורית, אלא חיה. היא נוגעת לא רק לעבר של אירופה, אלא גם לאופן שבו העולם המודרני מגיב לרוע, לרדיפה, לדה-הומניזציה ולאלימות.

לכן בסיפורים כאלה אין מקום לשפה פורמלית. כשמדובר בילד יהודי שנבגד על ידי שכנים, הזיכרון הופך לא סמלי, אלא קונקרטי ביותר. ו-נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency בהקשר כזה רואה את המשימה החשובה ביותר לא רק בסיפור מחדש של הטקס, אלא בשמירה על המשמעות האנושית של הזיכרון הזה עבור הקורא בישראל.

למה טקסים כאלה חשובים היום

עבור החברה הישראלית, טקסי זיכרון המתקיימים מחוץ לישראל יש להם משמעות מיוחדת. הם מראים שהזיכרון על השואה חי לא רק ביד ושם, לא רק במסורת הממלכתית הישראלית, אלא גם שם, היכן שפעם חיו, סבלו ונהרגו קהילות יהודיות באירופה.

קייב בהקשר הזה תופסת מקום מיוחד. אוקראינה היא מרחב של היסטוריה יהודית עצומה, מסורות גדולות, טרגדיות, גיאיות ירי, עיירות הרוסות וסיפורים משפחתיים שעדיין לא משחררים את הצאצאים. כשבעיר כזו מתקיים טקס זיכרון לקורבנות השואה, זה תמיד נשמע עמוק יותר מאשר חדשות פרוטוקוליות.

בטקסים האלה יש גם משמעות נוספת. הם מזכירים שהזיכרון לא צריך להפוך רק לאוסף של מילים נכונות. זיכרון אמיתי מתחיל שם, היכן שאדם שואל את עצמו שאלה לא נוחה: איך זה היה אפשרי, מי הפנה את הגב, מי שתק, מי בגד, ומי בכל זאת סיכן להציל.

עבור ישראל, הזיכרון על השואה נשאר שאלה לא של העבר, אלא של המצפון

מנר זיכרון אישי — לשיחה כללית על כבוד ואנושיות

נר שהודלק לכבוד מיקה וסילבסקי הקטן, בסיפור הזה הופך ליותר מסמל. הוא מחבר דורות, מדינות וגורלות. הוא הופך את הכאב המשפחתי הפרטי לחלק מהשיחה היהודית הכללית על כבוד, אובדן וזיכרון.

עבור הקורא בישראל, סיפורים כאלה חשובים גם כי הם מחזירים את הממד האנושי לנושא, שעליו קל מדי להתחיל לדבר בקלישאות. מאחורי כל שם ברשימות הקורבנות עמד ילד, אם, אב, משפחה, תקווה, חיים שמישהו ראה לנכון להשמיד. ומאחורי כל פשע כזה עמד לא רק משטר, אלא גם כשלון האנושיות מסביב.

לכן השאלה המרכזית שנשמעה בסיפור הזה נשארת, אולי, המדויקת ביותר. לא איפה היה אלוהים. אלא איפה היו האנשים. וכל עוד השאלה הזו נשמעת בכנות, הזיכרון על השואה נשאר חי ולא דקורטיבי.