“ירושלים – קייב. מא’ עד ת'” באוניברסיטת שווצ’נקו – איך האמנות מחזקת את הקשר בין אוקראינה לישראל

ב-16 באפריל 2026, הבניין הראשי של האוניברסיטה הלאומית של קייב על שם טאראס שבצ’נקו הפך למרחב לאירוע תרבותי חשוב, שמתקשר ישירות גם בהקשר הישראלי. במסגרת פרויקט התרבות והחינוך «שנת עגנון ב-KNU» נפתחה כאן תערוכת האמנות «ירושלים — קייב. מא’ עד ת’» — יוזמה שבה אמנות, זיכרון, ספרות וסמליות חזותית חיברו בין שתי ערים ושתי קווים היסטוריים במרחב תצוגה אחד.

לקהל הישראלי הסיפור הזה חשוב לא רק כחדשות מאוקראינה. הוא מראה שגם בזמן זעזועים היסטוריים קשים, הדיאלוג התרבותי בין אוקראינה לישראל לא נעלם, אלא להפך, מקבל צורות חדשות. דווקא דרך פרויקטים כאלה נראים הקודים המשותפים, הזיכרון המשותף והגשר האנושי, שלעיתים קרובות מתגלה כחזק יותר מהצהרות רשמיות ונוסחאות דיפלומטיות.

התערוכה כשיחה בין שתי ערי בירה

ירושלים וקייב כעולמות חזותיים

התערוכה «ירושלים — קייב. מא’ עד ת’» מציעה להסתכל על שתי הערים לא כעל אוסף גלויות ידועות ודימויים תיירותיים, אלא כעל אורגניזמים תרבותיים חיים. דרך הארכיטקטורה, קווי הרחובות, צלליות המקדשים, מקומות סמליים ואסוציאציות אמנותיות, הפרויקט חושף לא רק את המראה החיצוני של ירושלים וקייב, אלא גם את העומק הפנימי שלהן, כמעט פילוסופי.

זה במיוחד ניכר ברעיון עצמו של התערוכה. המחברים לא מסתפקים בהשוואה פשוטה בין שתי ערי הבירה. הם יוצרים דיאלוג חזותי שבו כל דימוי פועל כנושא זיכרון היסטורי, זהות עירונית ואווירה רוחנית. עבור ישראל, מבט כזה קרוב במיוחד, כי ירושלים עצמה מזמן נתפסת לא רק כעיר, אלא כסמל רב-שכבתי של ציוויליזציה, אמונה, טקסט וגורל.

מי מימש את הפרויקט

הפרויקט הוכן במאמצים משותפים של שגרירות ישראל באוקראינה, נציגות «נתיב» — המרכז התרבותי הישראלי בקייב, הקונסול הכבוד של מדינת ישראל באזור המערבי של אוקראינה אולג וישניאקוב, מרכז היהדות ו-KNU על שם טאראס שבצ’נקו.

הרכב כזה של משתתפים מסביר הרבה בפני עצמו. מדובר לא בתערוכה אוניברסיטאית מקומית במובן הצר, אלא ביוזמה תרבותית שבה נפגשו הסביבה האקדמית, הנוכחות התרבותית הישראלית באוקראינה והעניין הרחב יותר במורשת ההיסטורית המשותפת. עבור הקורא הישראלי זהו אות חשוב: הקשר בין המדינות ממשיך להישמר לא רק ברמה הפוליטית, אלא גם דרך חינוך, תרבות ופרויקטים הומניטריים.

איך התערוכה מציגה את ירושלים וקייב

החלק הישראלי: פילוסופיית הקווים והדימויים

החלק הישראלי של התערוכה מוצג באמצעות תחריטים ייחודיים של האמן הישראלי לב פיליפוב-שפולסקי, שסופקו על ידי מרכז היהדות. עבודותיו יוצרות שפה אמנותית מיוחדת, שבה הדימוי נתפס כמעט כטקסט, והקווים הופכים לנושאי משמעות.

בתחריטים אלה אנשים נראים לא רק כדמויות, אלא כסימנים, סמלים, מצבים. דרכם נחשפות רגשות, מתחים פנימיים ומהות חיי העיר בירושלים. גישה כזו הופכת כל עבודה לא לאיור, אלא להרהור עצמאי על העיר, טבעה הרוחני וממדיה האנושיים.

משלימים את השכבה הזו עבודות של אמנים דיגיטליים מקרן האמנות City cat. כבר בעזרת כלים דיגיטליים מודרניים הם מציגים לוקיישנים סמליים בירושלים, מוסיפים לשפה הגרפית הקלאסית אופטיקה טכנולוגית חדשה. זהו שילוב חשוב למרחב התרבותי של ישראל כיום: כבוד לעומק המסורת ובו בזמן נכונות לדבר עליה בשפה חזותית מודרנית.

החלק האוקראיני: קייב דרך האלפבית והדימוי

החלק האוקראיני של התערוכה נוצר על ידי האמנית ונדה אורלובה, הידועה כ-VANDA. במסגרת הפרויקט היא מופיעה כמאיירת, שיצרה סדרת עבודות גרפיות, שבהן לכל אות באלפבית האוקראיני מתאימה לוקיישן סמלית נפרדת בקייב.

בפתרון זה יש גם אסתטיקה וגם קונספט. קייב מופיעה לא רק כבירה, אלא כעיר שניתן לקרוא, כטקסט תרבותי. כל אות הופכת לנקודת כניסה למפה ההיסטורית והרגשית שלה. גישה כזו הופכת את התערוכה למעניינת במיוחד גם לצופה הישראלי, שרגיל לתפוס אות, מילה וטקסט כמשהו יותר מאשר רק אמצעי רישום.

הפרויקט מקבל ביטוי מיוחד באמצעות השימוש בגופן Ukrainian Izhitsa Regular.

מבוסס על מסורות חצי-אונציאל של כתבי יד סלאביים עתיקים, הוא כאן הופך לאלמנט אמנותי מלא. הגופן פועל לא כפרט רקע, אלא כחלק מהתמונה הכללית, שבה הזיכרון ההיסטורי מתחבר עם הצגה גרפית מודרנית.

דווקא בפרויקטים כאלה רואים בבירור מדוע נושא האינטראקציה התרבותית בין אוקראינה לישראל חורג מגבולות השותפויות הפורמליות. נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency בהקשר של אירועים כאלה שמים לב לא רק לעובדת התערוכה עצמה, אלא גם לאיך שדרך האמנות נבנה מחדש השיח על זיכרון, מורשת ושפה סימבולית הדדית של שתי החברות.

מדוע התערוכה הזו חשובה מעבר לתצוגה עצמה

שמואל יוסף עגנון כנקודת מפגש בין אוקראינה לישראל

המארגנים הדגישו במיוחד את חשיבות דמותו של שמואל יוסף עגנון — זוכה פרס נובל לספרות היחיד שנולד בשטח אוקראינה וכתב בעברית.

כבר זה הופך את התערוכה לא רק לאירוע אמנותי, אלא לחלק ממסגרת תרבותית רחבה יותר, שבה אוקראינה וישראל מתחברות דרך ביוגרפיות, טקסטים והיסטוריה אינטלקטואלית.

בפנייה של אוצרת הפרויקט, נטליה סידורנקו, בשם נציגות «נתיב», צוין שדווקא ספרים ותרבות מעצבים דורות, והסביבה האוניברסיטאית נשארת אחד המרחבים הטובים ביותר להבנת מורשת כזו. עבור הקהל הישראלי זה משמעותי במיוחד, כי שמו של עגנון נשאר לא רק כסמל ספרותי, אלא כחלק מהשיח הכללי על זיכרון יהודי, שפה ומוצא היסטורי.

תודה מיוחדת הובעה לרקטור KNU, פרופסור ולדימיר בוגרוב, שתמיכתו עזרה להפוך את האוניברסיטה לא רק למרכז חינוכי, אלא גם לפלטפורמה פתוחה לדיפלומטיה תרבותית. פורמט כזה מוערך במיוחד היום, כאשר מחוות הומניטריות ופרויקטים תרבותיים לעיתים קרובות מתגלים כחשובים יותר מהריטוריקה הרשמית.

אמנות כגשר בין היסטוריה להווה

עבור ונדה אורלובה, ההשתתפות בפרויקט הפכה להזדמנות להדגיש שוב את תפקיד היצירה כשפה אוניברסלית של תקשורת. למעשה, זהו הרעיון המרכזי של כל התערוכה. שם, היכן ששפת הפוליטיקה לעיתים קרובות מתגלה כנוקשה מדי, והדיפלומטית — פורמלית מדי, האמנות מאפשרת לדבר בצורה מדויקת ועמוקה יותר.

הפרויקט «ירושלים — קייב. מא’ עד ת’» במובן זה באמת פועל כגשר. הוא מחבר בין ההיסטוריה ליום הנוכחי, בין הארכיטקטורה לזיכרון הפנימי, בין העיר לטקסט, בין ישראל לאוקראינה.

והוא עושה זאת ללא הצהרתיות כפויה — דרך דימוי, קו, קומפוזיציה ואסוציאציה.

התערוכה ממשיכה לפעול בתוך קירות האוניברסיטה, מזמינה סטודנטים, מרצים ואורחי העיר למחקר חזותי זה של המורשת התרבותית המשותפת. עבור ישראל זהו תזכורת נוספת לכך שהקשר האוקראיני-ישראלי חי לא רק בכותרות החדשות, בפגישות דיפלומטיות או במחקרים היסטוריים, אלא גם במרחב האמנותי, שבו ירושלים וקייב יכולים להיראות כערים המדברות זו עם זו בשפת התרבות.