ברכת סין לטראמפ: מדוע ניצחון שי מדאיג את אוקראינה וישראל

ביקורו של דונלד טראמפ בסין היה אמור להיות הפגנת כוח אמריקאית. לפי התוכנית של הבית הלבן, נשיא ארה”ב היה אמור להגיע לבייג’ינג כמנהיג שיכול לדבר עם שי ג’ינפינג בקשיחות – על סחר, טייוואן, איראן, מתכות נדירות והארכיטקטורה החדשה של האיזון הגלובלי.

בפועל זה יצא אחרת.

סין ערכה לטראמפ קבלת פנים מפוארת, הראתה סמלים של כוח אימפריאלי ומפלגתי, נתנה הרבה תמונות יפות למצלמות, אך בנושאים המרכזיים השאירה את וושינגטון ללא פריצת דרך ברורה. במרכז השיחות היה טייוואן – ובדיוק בנושא זה, לפי הסימנים הפומביים לאחר הפגישה, השיגה בייג’ינג מארה”ב זהירות שכבר עוררה דאגה בטייפה.

לישראל הסיפור הזה חשוב לא רק כפרק נוסף בעימות האמריקאי-סיני. הוא מראה כיצד מעצמות גדולות מתמקחות סביב בעלי ברית, שטחים, מסלולים, נשק ומלחמות עתידיות. בלוגיקה כזו, טייוואן, אוקראינה, המזרח התיכון ואיראן הופכים לחלקים ממערכת לחץ גדולה אחת.

בייג’ינג נתנה לטראמפ טקס, אך לא נתנה ניצחון

הביקור הראשון של טראמפ בסין מזה שנים רבות התקיים על רקע ציפיות גדולות. במשלחת האמריקאית היו פוליטיקאים, נציגי עסקים ואנשים הקשורים לתאגידים הגדולים ביותר. סין, מצידה, שמה דגש על סמליות: קבלת פנים, בנקט, טיולים, מרחבים סגורים של כוח, הדגמת היסטוריה וגישה אישית לשי ג’ינפינג.

דיפלומטיה כזו לעיתים רחוקות היא מקרית.

בייג’ינג יודעת להפוך טקס להודעה פוליטית. כאשר מראים לאורח את גדולת המדינה, גנים עתיקים, אולמות כוח ופרספקטיבה היסטורית ארוכה, מזכירים לו בו זמנית: סין לא מתכוונת להתנהג כשותף זוטר. היא רואה את עצמה כמרכז ציוויליזציוני שיכול לחכות, ללחוץ ולהתמקח לאורך זמן.

לפי הערכת The Guardian, הביקור נתן הרבה פומפוזיות וסמלים, אך מעט תוצאות קונקרטיות: הנושאים המרכזיים – טייוואן, איראן, סחר, אלמנטים נדירים והגבלות טכנולוגיות – נותרו ללא פריצת דרך משכנעת.

מה נשאר מאחורי התמונה היפה

ממשל טראמפ דיבר על עסקאות גדולות אפשריות, כולל רכישת מטוסי בואינג והרחבת הסכמי סחר. אך פרט חשוב הוא שלא כל ההצהרות הרועשות של וושינגטון קיבלו אישור ברור מצד בייג’ינג.

זו כבר בעיה.

אם צד אחד מדבר על “עסקה גדולה”, והצד השני מעדיף לשתוק או לנסח הכל בזהירות רבה יותר, אז תוצאת המשא ומתן נותרת בספק. עבור טראמפ, שבונה סגנון פוליטי על דמות של איש עסקים, חוסר ודאות כזה נראה חלש יותר מאשר תמונות חגיגיות מבייג’ינג.

הצד הסיני, לעומת זאת, קיבל הזדמנות להראות לקהל הפנימי והחיצוני ביטחון רגוע. שי ג’ינפינג קיבל את נשיא ארה”ב בשטחו, סימן קווים אדומים ולא נראה כאדם שממהר לוותר.

זו הסיבה שהחומר האוקראיני המקורי של TSN מציג את הביקור הזה ככישלון עבור הבית הלבן: במקום משא ומתן “מעמדת כוח” טראמפ נתקל בסימנים קשוחים של בייג’ינג לגבי טייוואן והאיזון האמריקאי-סיני העתידי.

טייוואן הפכה לעצם הרגישות המרכזית של הפגישה

השאלה הרגישה ביותר – טייוואן.

לפני הפסגה ואחריה התברר שבייג’ינג משיגה מוושינגטון בחינה מחדש של הגישה לתמיכה הצבאית באי. מדובר בחבילת נשק גדולה לטייוואן: רויטרס כותבת שלאחר הצהרת טראמפ שההחלטה על אספקות עתידיות טרם התקבלה, טייפה שוב הדגישה את החשיבות האסטרטגית של נשק אמריקאי להרתעת סין.

זה היה רגע מדאיג.

ארה”ב שמרה במשך עשרות שנים על מדיניות של אי-ודאות אסטרטגית: לא הכירה בעצמאות טייוואן כמדינה נפרדת במובן הדיפלומטי הרשמי, אך במקביל עזרה לאי להגן על עצמו ולא אפשרה לבייג’ינג לראות בתרחיש כוחני כבטוח. כעת עצם הדיון הפומבי על חבילת הנשק עם שי נתפס בטייוואן כסיכון.

PBS הזכיר פרט חשוב: אחת מ”שש הערבויות” של ארה”ב לטייוואן היא שוושינגטון לא הסכימה להתייעץ עם בייג’ינג בנוגע למכירת נשק לטייפה. לכן כל סימן שסין יכולה להשפיע על החלטות כאלה נראה לאי כואב במיוחד.

למה דברי טראמפ היו כמו מקלחת קרה לטייפה

לאחר המשא ומתן טראמפ לא נתן תשובה קשה אם ארה”ב תגן על טייוואן במקרה של התקפה סינית. הוא גם הצהיר שההחלטה על מכירת נשק תתקבל מאוחר יותר.

לדיפלומטיה זה יכול להישמע כזהירות רגילה.

לטייוואן – כהפסקה מסוכנת.

New York Post דיווח שטראמפ דיבר על הצורך “לקרר” את הרטוריקה בין סין לטייוואן ולא מיהר לאשר את התמיכה בחבילת נשק חדשה. באותה לוגיקה הוא השתמש בנושא האספקות כאלמנט במשא ומתן עם בייג’ינג, ולא כהתחייבות נפרדת כלפי טייפה.

סין בדיוק את זה משיגה: להפוך את טייוואן משותפה של ארה”ב לנושא משא ומתן בין וושינגטון לבייג’ינג.

לישראל זה נשמע מוכר. דמוקרטיות קטנות ובינוניות בסביבה מסוכנת תמיד מסתכלות בקפידה איך מתנהגים בעלי הברית הגדולים ברגע של לחץ. כי השאלה היא לא רק בנשק. השאלה היא האם בעל הברית רואה את הביטחון שלך כחלק מהאסטרטגיה שלו או כקלף מיקוח במשחק גדול יותר.

בהקשר זה, חדשות ישראל – Nikk.Agency רואה את הסיכון העיקרי בביקורו של טראמפ בבייג’ינג לא בהיעדר עסקה רועשת, אלא בהסטת הדגש: סין בדקה עד כמה ארה”ב מוכנה ללכת בזהירות, אם על השולחן נמצאים סחר, אלמנטים נדירים, איראן ותחרות גלובלית.

למה אחרי טראמפ בייג’ינג מחכה לפוטין

עוד סימן חשוב – הביקור הקרוב של פוטין בסין. בחומר המקורי של TSN פרק זה מוצג כחלק מתמונה רחבה יותר: מיד לאחר המגעים עם נשיא ארה”ב שי מתכונן לקבל את המנהיג הרוסי, וזה מחזק את האפקט הסמלי.

כאן חשובה לא רק רצף הפגישות.

סין מראה שהיא יכולה לדבר עם ארה”ב, להתמקח איתה, לקבל את טראמפ עם מקסימום פומפוזיות – ובמקביל לשמור על קשר אסטרטגי עם רוסיה. עבור וושינגטון זה תזכורת לא נעימה: בייג’ינג לא מתכוונת לבחור בין דיאלוג עם אמריקה לשותפות עם מוסקבה, אם היא יכולה להשתמש בשני הכיוונים לטובתה.

על רקע המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה, המתיחות סביב איראן והאיומים באזור מצר הורמוז, הקשר הזה הופך למשמעותי עוד יותר. טראמפ הודיע שדיבר עם שי גם על המלחמה הרוסית-אוקראינית, אך כפי שעולה מהדיווחים לאחר הביקור, אוקראינה לא הפכה לנושא המרכזי של המשא ומתן. The Guardian גם ציינה שבין הנושאים הגדולים של הפסגה היו איראן, טייוואן וסחר, אך לא הופיעו תוצאות משמעותיות לגביהם.

מה זה משנה לאוקראינה ולישראל

לאוקראינה תמונה כזו לא נעימה: אם בייג’ינג מרגישה שוושינגטון נאלצת להתחשב בסין בכמה כיוונים בבת אחת, למוסקבה יש יותר מרחב תמרון. רוסיה נשארת עבור סין לא כשותפה שווה, אלא ככלי שימושי ללחץ על המערב.

לישראל הסיכון שונה, אך הלוגיקה דומה.

כאשר ארה”ב מנסה בו זמנית לרסן את סין, לרסן את איראן, לתמוך בבעלי ברית, לנהל תחרות סחר ולא לאפשר מלחמה חדשה סביב טייוואן, כל אזור מתחיל להיאבק על מקום בסדר היום האמריקאי. המזרח התיכון במצב כזה לא נעלם, אך הופך לחלק מלוח עמוס גדול.

זו הסיבה שביקורו של טראמפ בסין לא ניתן להעריך רק לפי בנקטים, לחיצות ידיים והצהרות על ידידות. התוצאה העיקרית היא שבייג’ינג הצליחה לשים את טייוואן במרכז השיחה, לא נתנה לוושינגטון ניצחון דיפלומטי ברור והראתה שהדיאלוג שלה עם ארה”ב לא מפריע לה לחזק את הקשרים עם רוסיה.

עבור טראמפ זה היה ביקור שבו התמונה נראתה עשירה, אך התוצאה הפוליטית הייתה הרבה יותר דלה.

עבור שי – הזדמנות להראות סבלנות, שליטה וביטחון.

ועבור טייוואן, אוקראינה וישראל – תזכורת נוספת: בעידן המאבק החדש של המעצמות הגדולות, ביטחון בעלי הברית תלוי לא בטקסים יפים, אלא בשאלה האם השותף החזק מוכן לשלם את המחיר על ריסון התוקפן לפני שתתחיל מלחמה חדשה.