בצ’רנוביץ נפתחה לוח זיכרון לצדיקי אומות העולם מבוקובינה

בצ’רנוביץ התרחש אירוע שחשוב לא רק לקהילה היהודית של בוקובינה, אלא גם לכל אוקראינה. בבית הכנסת “ישראל” ברחוב אוקראינית, 2, לראשונה בעיר נפתחה לוח זיכרון לבוקובינים שהוכרו כחסידי אומות העולם – אנשים שבמהלך מלחמת העולם השנייה הצילו יהודים מהשמדה.

שמות חסידי אומות העולם מבוקובינה

על לוח הזיכרון בצ’רנוביץ חקוקים שמותיהם של 12 בוקובינים, שבמהלך השואה הצילו יהודים בשטח מחוז צ’רנוביץ. מעשיהם הפכו לחלק מזיכרון חי של בוקובינה וסימן חשוב של הכרת תודה מהקהילה היהודית.

• בויאקו וסיל (Boiko Vasyl)
• בויאקו יבגניה (Boiko Yevdokiia)
• וסילקובסקה וסלנה (Vasylkovska Vaselena)
• וסילקובסקי יוזף (Vasylkovskyi Yozef)
• זליסקו מריה (Zelisko Mariia)
• קובצון וסיל (Kovtsun Vasil)
• קובצון קטרינה (Kovtsun Kateryna)
• קוריש גריגורי (Kurish Hrygorii)
• קוריש ניקולאי (Kurish Mykola)
• קוריש אלכסנדרה (Kurish Oleksandra)
• פופוביץ’ טראיאן (Popovych Trajan)
• שרבנוביץ’ איוון (Shcherbanovych Ivan)

שמות אלו חשובים לא רק כרישום היסטורי. מאחורי כל אחד מהם עומדת בחירה אנושית שנעשתה בשנות הטרור, כאשר עזרה ליהודים יכלה לעלות בחיי המציל ומשפחתו. לכן לוח הזיכרון בצ’רנוביץ הפך לא רק לסימן זיכרון, אלא לעדות לכך שבוקובינה זוכרת את האנשים ששמרו על מצפון וכבוד בזמנים האפלים ביותר.

על כך סיפר מיכאיל קרסובסקי ב “Czernowitzer Zeitung” – עיתון יהודי של צ’רנוביץ / אוקראינה” 16 במאי 2026.

על הלוח חקוקים שמות 12 תושבי בוקובינה. בשנות השואה הם סיכנו את חייהם וחיי משפחותיהם, הסתירו, האכילו, הזהירו, עזרו לברוח ולשרוד את אלו שהמכונה הנאצית גזרה למוות.

זה לא רק סימן זיכרון.

זה החזרת שמות מהשקט.

באירוע החגיגי השתתפו מנהיגים ופעילים של ארגונים יהודיים וחברות תרבותיות-לאומיות, נציגי קונפיות דתיות שונות, אנשי ציבור, חוקרי מקומיים, מרצים באוניברסיטאות, סטודנטים ועיתונאים.

מדוע הפתיחה בצ’רנוביץ הפכה להיסטורית

באוקראינה ביום זה כיבדו ברמה ממלכתית את האנשים שבמהלך מלחמת העולם השנייה הצילו יהודים. בסך הכל יותר מ-2600 אזרחים אוקראינים נושאים את התואר “חסיד אומות העולם” – אחד ההכרות המוסריות הגבוהות ביותר שמעניק יד ושם, המוזיאון להנצחת השואה בישראל.

לצ’רנוביץ תאריך זה קיבל משמעות מיוחדת. העיר, שבה חיו במשך מאות שנים אוקראינים, יהודים, רומנים, גרמנים, פולנים, ארמנים ונציגי עמים אחרים, קיבלה לראשונה סימן זיכרון נפרד לכבוד חסידי אומות העולם מבוקובינה.

בטקס נכחו נציגי ארגונים יהודיים, חברות תרבותיות-לאומיות, קונפיות דתיות, אנשי ציבור, חוקרי מקומיים, מרצים, סטודנטים ועיתונאים.

וזה חשוב.

הזיכרון על חסידי אומות העולם אינו שייך רק לקהילה אחת. הוא מאחד אנשים במקום שבו ההיסטוריה יכלה להפריד. בו יש כאב, הכרת תודה, כבוד אנושי ושאלה שנשמעת במיוחד חדה בזמן כל מלחמה: מה עושה אדם כאשר הרוע הופך למערכת?

מי הם חסידי אומות העולם

התואר “חסיד אומות העולם” מוענק ללא-יהודים שבמהלך השואה הצילו יהודים, מבלי לצפות לתגמול וסיכנו הכל.

באירופה הכבושה בחירה כזו לעיתים קרובות הייתה מסוכנת עד מוות. על הסתרת יהודים יכלו לירות לא רק במציל עצמו, אלא גם בכל משפחתו. על חתיכת לחם, לינה, שתיקה או עזרה בבריחה אדם יכול היה לשלם בחייו.

ובכל זאת היו אנשים כאלה.

הם לא שאלו אם זה משתלם לעזור. לא חישבו את ההשלכות הפוליטיות. לא חיכו שמישהו אחר יעשה את הצעד הראשון. הם פשוט הבינו שלפניהם עומד אדם שצריך להציל.

לכן שמות חסידי אומות העולם מבוקובינה על לוח הזיכרון בצ’רנוביץ הם לא רק תיעוד היסטורי. הם רף מוסרי.

בוקובינה, השואה והזיכרון שאסור להשאיר בארכיונים

צ’רנוביץ תמיד הייתה עיר של זיכרון מורכב. כאן תרבויות שונות לא רק שכנו זו לצד זו – הן יצרו את מרקם העיר, את שפת הרחובות, את סיפורי המשפחות, את המוזיקה, את בתי הספר, את בתי הכנסת, את המקדשים, את השווקים ואת הסביבה האוניברסיטאית.

אבל המאה ה-20 הביאה לבוקובינה לא רק פריחה תרבותית, אלא גם אסון.

במהלך השואה האוכלוסייה היהודית של האזור חוותה גירושים, רציחות, גטאות, מחנות, פחד והרס של עולמות משפחתיים שלמים. סיפורים רבים נותרו לא מסופרים. חלקם נשמרו רק בזיכרון הילדים שראו את מות הוריהם ולא יכלו לדבר על כך במשך עשורים ללא כאב.

לכן לוח הזיכרון בבית הכנסת “ישראל” אינו פורמליות ואינו “אירוע עירוני”.

זה סימן לכך שהזיכרון צריך להיות לו מקום, כתובת ושמות. לא רק בספרים, לא רק במסמכי ארכיון, לא רק בסיפורי משפחה שנעלמים בהדרגה עם הדורות של העדים.

עכשיו השמות האלה נמצאים במרחב העירוני.

מדוע זה חשוב לישראל

לקהל הישראלי פתיחת לוח כזה בצ’רנוביץ יש משמעות מיוחדת.

ישראל בנויה סביב ההבנה שהזיכרון על השואה אינו עבר, אלא חלק מהתודעה הלאומית, הביטחון והאחריות המוסרית. אבל לצד הזיכרון על הקורבנות תמיד עומד גם הזיכרון על אלו שהצילו.

חסידי אומות העולם מזכירים: גם בזמנים האפלים ביותר האדם אינו חסר בחירה לחלוטין.

אפשר לשתוק. אפשר לסגור את הדלת. אפשר לומר לעצמך שזה “לא המשפחה שלי” ו”לא הסיכון שלי”. ואפשר להסתיר ילד, להביא לחם, להזהיר על פשיטה, לפתוח מרתף, לזייף מסמך, להעביר את הגבול או פשוט לא להסגיר.

במרכז הנושא הזה עבור נאנווסטים — חדשות ישראל | Nikk.Agency חשוב במיוחד להדגיש את המשמעות האוקראינית-ישראלית של האירוע. היום, כאשר אוקראינה שוב חווה מלחמה, וישראל חיה עם הטראומה שלה ואיום ביטחוני מתמיד, סיפורי החסידים הופכים לגשר בין העמים. הם מדברים לא בשפת הדיפלומטיה, אלא בשפת המצפון האנושי.

סימן זיכרון כתשובה לאדישות

מחבר החומר, מיכאיל קרסובסקי מעיתון היהודי של צ’רנוביץ “Czernowitzer Zeitung”, כותב שהרעיון ללוח הזיכרון צמח מבקשה ספציפית. נציג הקהילה היהודית במינכן, ויקטור פישמן, רצה למצוא את בית משפחת קובצון, שהצילה יהודים בצ’רנוביץ, כדי להקים שם סימן זיכרון.

לא הצליחו למצוא את הבית.

אבל הרעיון עצמו לא נעלם. הוא הורחב: במקום זיכרון על שני מצילים הוחלט לדבר על כל חסידי אומות העולם מבוקובינה. כך יוזמה פרטית הפכה לפעולת זיכרון עירונית.

זו לוגיקה מדויקת מאוד לנושא כזה. זיכרון לעיתים קרובות מתחיל לא מהחלטות גדולות, אלא משם אחד, בית אחד, משפחה אחת, שאלה אחת: מדוע על האנשים האלה עדיין יודעים כל כך מעט?

כך נולדים אנדרטאות שבאמת נחוצים.

לא מלמעלה למטה, לא למען דוח, אלא מתוך צורך פנימי לומר: האנשים האלה היו, הם הצילו, הם סיכנו, והעיר חייבת לזכור את שמותיהם.

זיכרון בזמן מלחמה חדשה

היום הלוח הזה בצ’רנוביץ נשמע במיוחד חזק, כי אוקראינה שוב חיה בתנאי מלחמה. שוב נהרגים אנשים חפים מפשע. שוב נהרסים בתים. שוב עומדת בפני החברה השאלה על סולידריות, עזרה, פחד, בחירה ומחיר הכבוד האנושי.

סיפורי חסידי אומות העולם לא נותנים נחמה נוחה.

הם לא אומרים שהטוב תמיד מנצח מהר. הם אומרים דבר אחר: גם כאשר הרוע נראה טוטאלי, האדם יכול להישאר אדם.

זה שיעור חשוב גם לאוקראינה, גם לישראל, וגם לכל חברה שמתמודדת עם מלחמה, שנאה, תעמולה וניסיון להמעיט בערך חיי הזולת.

בצ’רנוביץ יש עכשיו מקום שבו שמות חסידי אומות העולם מבוקובינה חקוקים באבן. אבל המשמעות האמיתית של הסימן הזה אינה רק באבן.

היא בכך שהשמות האלה ימשיכו להישמע.

בבתי הספר, בקהילות, במשפחות, באוניברסיטאות, בשיחות בין אוקראינים ויהודים, בין צ’רנוביץ וישראל, בין העבר להווה.

כי עם שזוכר את חסידיו, שומר לא רק על ההיסטוריה. הוא שומר על היסוד המוסרי.