ישראל שוב תקועה בין אוקראינה לרוסיה — והמחיר של הפסקה זו עולה

לאחר הסיפור עם התבואה האוקראינית החשודה, שלפי הנתונים האוקראיניים, ייתכן שהוצאה על ידי רוסיה מהשטחים הכבושים ואז נכנסה למסלולי הלוגיסטיקה דרך ישראל, השאלה הישנה שוב הפכה לחריפה: היכן באמת נמצא ירושלים במלחמת רוסיה נגד אוקראינה?

באופן פורמלי, ישראל הצהירה פעמים רבות על תמיכתה בשלמות הטריטוריאלית של אוקראינה. אך בפועל, המדינה כבר יותר משלוש שנים נמנעת מצורת שיתוף הפעולה שקהייב רואה כחיונית: תמיכה צבאית-טכנית מלאה, חילופי ניסיון בהגנה אווירית וקו פוליטי ברור יותר נגד מוסקבה.

עבור הקהל הישראלי, הנושא הזה חשוב לא רק כמדיניות חוץ. מדובר בביטחון של ישראל עצמה, על איראן, על תפקיד רוסיה במזרח התיכון, על הקשרים עם ארה”ב ועל כמה זמן ניתן לשמור על אי-ודאות אסטרטגית כאשר המלחמה כבר מזמן יצאה מגבולות החזית האוקראינית.

מדוע הנוסחה הישנה של ישראל מפסיקה לעבוד

ההסבר העיקרי לזהירות של ישראל היה זמן רב סוריה. כל עוד הכוחות הרוסיים שמרו על נוכחות רצינית בסוריה, ירושלים שאפה לא להביא את היחסים עם מוסקבה למשבר ישיר. לחיל האוויר הישראלי היה צורך להמשיך בפעולות נגד מטרות איראניות, מסלולי נשק ומבנים הקשורים ל”חיזבאללה”.

ההיגיון הזה היה מובן לרבים מהישראלים. באזור שבו טעות בתיאום יכולה לעלות בחיי טייסים ולהוביל לעימות ישיר, הרשויות הישראליות העדיפו לדבר בזהירות.

אך לאחר החלשת המעמד הרוסי בסוריה, הטיעון הקודם כבר לא נשמע משכנע. אם הנוכחות הצבאית של רוסיה בכיוון הסורי פחתה, עולה שאלה חדשה: מדוע ישראל עדיין מתנהגת כאילו מוסקבה נשארת המגבלה העיקרית של מדיניותה האוקראינית?

אוקראינה וישראל כשותפות טבעיות

במאמר מ-17 במאי 2026 JNS האנליסט Blaise Misztal מהמכון היהודי לביטחון לאומי של אמריקה מציין שלישראל ולאוקראינה יש אינטרסים משותפים ברורים. שתי המדינות חיות שנים תחת איום של התקפות אוויריות. שתיהן נאלצות לפתח טכנולוגיות הגנה מפני טילים, רחפנים והתקפות משולבות.

עם זאת, הניסיון שלהן לא משכפל, אלא משלים זה את זה. לישראל יש מערכות הגנה מפני טילים חזקות, אך היא מתמודדת עם אתגר רציני של רחפנים. אוקראינה, לעומת זאת, צברה ניסיון מעשי עצום במאבק נגד רחפנים רוסיים, טילים, מטרות שווא והתקפות לילה מסיביות.

עבור ישראל זה לא עניין תיאורטי. איראן והפרוקסי שלה כבר משתמשים בהיגיון דומה של לחץ: רוויה של השמיים ברחפנים זולים, ניסיונות להעמיס את ההגנה האווירית, התקפות על מטרות רגישות והימור על תשישות פסיכולוגית של החברה.

זו הסיבה ששיתוף פעולה עם אוקראינה יכול היה להיות לא מחווה של חמלה, אלא אלמנט פרגמטי של אסטרטגיית ההגנה הישראלית.

רוסיה, איראן והמחיר הסמוי של הזהירות

הבעיה היא שמוסקבה כבר מזמן לא נראית כשחקן נייטרלי בנושאי הביטחון של ישראל. הקשר בין רוסיה לאיראן הפך לעמוק יותר ממה שהיה לפני המלחמה המלאה נגד אוקראינה.

איראן עוזרת לרוסיה ברחפנים ובטכנולוגיות תקיפה. רוסיה, בתורה, שומרת על קשרים עם טהראן, מעבירה ניסיון, מספקת כיסוי פוליטי ונשארת שותפה חשובה של הרפובליקה האסלאמית במערכת הבינלאומית. עבור ישראל זה אומר דבר לא נעים: זהירות כלפי מוסקבה לא מבטיחה שמוסקבה תהיה זהירה כלפי האינטרסים של ישראל.

האנליסטית Irina Tsukerman באותו מאמר מדברת בצורה חדה יותר. לפי הערכתה, ההסבר הסורי לריסון הישראלי תמיד היה צר יותר ממה שנראה. לדעתה, לרוסיה לא היה לא הרצון המספיק ולא המבנה הצבאי המספיק כדי באמת ללכת להסלמה ישירה עם ישראל בסוריה.

אם זה כך, הנוסחה הקודמת לא הייתה רק צורך צבאי, אלא גם כיסוי פוליטי לשמירה על ערוצים עם מוסקבה.

באמצע הדיון הזה, זווית הראייה הישראלית חשובה במיוחד. עבור קוראי נאנוווסטי— חדשות ישראל | Nikk.Agency השאלה המרכזית נשמעת פשוטה: האם ישראל יכולה להמשיך להסביר את הנייטרליות בזהירות, אם רוסיה עובדת יותר ויותר במערכת אינטרסים אחת עם איראן — האויב האסטרטגי הראשי של ישראל?

כלכלה, קשרים ופחד מתחרות

Tsukerman מצביעה גם על גורמים פחות פומביים. ביניהם — ערוצים פיננסיים ופוליטיים ישנים הקשורים להון הרוסי, כולל השפעתם של אוליגרכים יהודים רוסים מסוימים וקשרים לא פורמליים שיצרו במשך שנים מרחב למדיניות זהירה.

יש גם שכבה אחרת — תחרות הגנתית. אוקראינה במשך שנות המלחמה הפכה למעבדה לפתרונות צבאיים חדשים. המהנדסים שלה, הצבא והחברות הטכנולוגיות מתאימים במהירות לשדה הקרב האמיתי. זה יכול להפוך את אוקראינה לא רק לשותפה, אלא גם למתחרה של ישראל בשווקים של מערכות הגנה מודרניות.

עבור המגזר ההגנתי הישראלי זה רגע רגיש. ישראל רגילה להיות ספקית של פתרונות ייחודיים. אבל אוקראינה עכשיו מציעה מה שלא ניתן לחקות במצגות: ניסיון של מלחמה יומית נגד צבא גדול, התקפות רחפנים מסיביות וטקטיקות משתנות כל הזמן של האויב.

החלון לתמרון מצטמצם

גורם נוסף — ארה”ב. ישראל רגילה להסתמך על יחסים מיוחדים עם וושינגטון, אבל הסביבה הפוליטית האמריקאית משתנה. אם בעבר חלק מההנהגה הישראלית יכלה לחשוב שקו גמיש כלפי רוסיה לא יעורר תגובה רצינית בארה”ב, עכשיו החישוב הזה הופך למסוכן.

בפוליטיקה האמריקאית גובר התסכול מכך שישראל לא נוקטת עמדה ברורה יותר לצד אוקראינה. עבור וושינגטון, רוסיה כבר מזמן הפכה לא רק לבעיה אירופית, אלא לאתגר גלובלי למערכת הביטחון של ארה”ב ובעלות בריתה.

זה לא אומר שמחר התמיכה האמריקאית בישראל תיעלם. אבל השאלה על התנאים, הכמויות והיציבות של הסיוע הצבאי כבר מפסיקה להיות טאבו. הסיכון הוא לא בפריצה חדה, אלא בשחיקה הדרגתית של האמון.

מה יכול להשתנות בהמשך

סביר להניח שלא יהיה שינוי חד במדיניות הישראלית. תרחיש סביר יותר הוא: הרחבה שקטה של הקשרים עם אוקראינה, חילופי ניסיון, תמיכה סלקטיבית, תיאום סייבר וצעדים זהירים ללא הצהרות רועשות.

כך ישראל פועלת לעיתים קרובות במצבים מורכבים: קודם משתנה הפרקטיקה, ורק אחר כך — הרטוריקה הציבורית.

אבל הזמן לא עובד רק לטובת ירושלים. ככל שרוסיה עוזרת יותר לאיראן, כך נראה חלש יותר הטיעון על הצורך באיזון. כל פרק חדש של אינטראקציה רוסית-איראנית ידחוף את ישראל לבחירה, שאותה ניתן היה לדחות בעבר.

אוקראינה בנוסחה הזו — לא חזית רחוקה. זו מדינה שמונעת מרוסיה, משלמת מחיר עצום עבור ביטחון אירופה ובו זמנית צוברת ניסיון חשוב למדינות שחיות תחת איום של התקפות אוויריות. עבור ישראל, שותפה כזו עשויה להתברר כהרבה יותר יקרה מאשליה של יחסים שקטים עם מוסקבה.

אי-ודאות אסטרטגית לפעמים עוזרת לזכות בזמן. אבל אם היא נמשכת יותר מדי זמן, היא הופכת לסיכון עצמאי — פוליטי, צבאי ומוסרי.