עדיין אין עסקה בין ארה”ב לאיראן: מדוע עצם ההיגיון של ויתורים מסוכן לישראל

טראמפ עדיין לא אמר את המילה האחרונה

העסקה בין ארה”ב לאיראן במועד הפרסום עדיין לא נחתמה. פורמלית, המילה המכרעת נשארת בידי דונלד טראמפ: הוא, לפי נתוני Axios, דרש להכניס תיקונים נוספים לפרויקט ההסכמות, אותו דנו נציגיו עם הצד האיראני. המחלוקת העיקרית נוגעת לחומרים הגרעיניים של איראן, מועדי העברתם או השמדתם, וכן לניסוחים בנוגע למצר הורמוז.

זו פרט חשוב. בשדה הציבורי כבר נשמע תחושת “עסקה כמעט מוכנה”, אך משפטית ופוליטית היא עדיין לא קיימת. המדיה הממלכתית האיראנית מדברת על קרבת ההסכם, הצד האמריקאי – על שיפור הטקסט, והשחקנים האזוריים מנסים להבין האם מדובר בהגבלה אמיתית של טהראן או באריזת דיפלומטית חדשה של ויתורים ישנים.

לפי נתוני Axios, המזכר הנדון עשוי לפתוח חלון של 60 יום למשא ומתן נוסף על תוכנית הגרעין של איראן והסנקציות. בין השאלות הראשונות – גורל האורניום המועשר האיראני וההגבלות על העשרה נוספת.

לישראל זו לא דיפלומטיה מופשטת. כל נוסחה שבה איראן שומרת על בסיס טכנולוגי, כסף, פנים פוליטיות ומרחב לתמרון, תיחשב בירושלים לא כפתרון שלום, אלא כהשהיית המשבר הבא.

מה דנים סביב העסקה האפשרית

במסדרונות המשא ומתן ובתקשורת הבינלאומית צצים כמה תכניות. אחת מהן – קרן השקעות גדולה לשיקום איראן לאחר המלחמה. Ynet מצטטת סוכנויות על קרן אפשרית עד 300 מיליארד דולר, הסרת סנקציות בשלבים והפשרת נכסים איראניים כחלק מפרויקט הסכמות רחב יותר.

סכום דומה נקב גם חבר הפרלמנט האיראני חוסיין זוהוריאן: לדבריו, פרויקט המזכר כולל תוכנית שיקום איראן ב-300 מיליארד דולר בתנאי הסכם סופי, וכן לוח זמנים לביטול הסנקציות הראשוניות והמשניות של ארה”ב. Iran International מבהירה בנפרד שזהו תיאור של פוליטיקאי איראני ולא טקסט סופי מאושר של העסקה.

נשמעת גם רעיון אחר – קונסורציום אזורי להעשרת אורניום בהשתתפות איראן ואולי מדינות המפרץ. אפשרות כזו מאפשרת לדבר פורמלית על פיקוח בינלאומי, אך במקביל משאירה לטהראן טיעון פוליטי: “הזכות להעשיר” לא נעלמת, אלא פשוט מועברת למבנה מורכב יותר. CSIS מציינת שקונסורציום כזה נחשב כנקודת התחלה אפשרית, אך במקביל מכירה בכך שישראל, ככל הנראה, לא תקבל שום רמת העשרה איראנית כבטוחה.

כאן מתחילה הבעיה העיקרית. מבחוץ זה ניתן להציג כפשרה, ובפנים האזור המזרח התיכון – כאות: איראן הביאה את המצב לשלב של סחיטה צבאית ואנרגטית, ואז קיבלה לא כניעה, אלא משא ומתן על כסף, מעמד ועתיד תוכנית הגרעין שלה.

הורמוז ככלי לחץ

מצר הורמוז הפך לא רק לנקודה גיאוגרפית, אלא לחלק מעסקה גדולה. אם דרך מסלול זה עובר זרם קריטי של נפט עולמי, אז כל איום על השיט הופך אוטומטית למנוף לחץ על ארה”ב, אירופה, סין, הודו ומדינות המפרץ.

איראן מבינה זאת. לכן נושא הורמוז נמצא ליד נושא הסנקציות, הנכסים ותוכנית הגרעין. למעשה, טהראן מנסה למכור לעולם לא שלום, אלא הפסקת האיום שהיא עצמה יצרה.

לישראל לוגיקה כזו מסוכנת במיוחד. אם מדינה או משטר מקבלים תועלת על יכולתם לסחוט את האזור בטילים, רשתות פרוקסי, מסלולים ימיים וסף גרעיני, אז השיעור הזה נקלט במהירות על ידי שחקנים אחרים במזרח התיכון.

למה זה נראה כמו פרס על סחיטה

איראן מההתחלה הציבה דרישות מקסימליסטיות. זו טקטיקת משא ומתן ישנה ומוכרת של טהראן: קודם להעלות את המחיר עד הקצה, ואז להפוך חלק מהוויתורים של הצד השני ל”פשרה סבירה”.

אבל עכשיו המצב נראה מדאיג יותר. הרושם הוא שאיראן הצליחה לשכנע חלק מהמערכת הבינלאומית לא רק בצורך לדבר, אלא גם בזכותה של טהראן לדרוש פיצוי על ההסלמה שלה עצמה.

רויטרס כותבת שהקלף הראשי של איראן במשא ומתן נשאר אורניום מועשר ברמה גבוהה. לפי הערכת סבא”א, עד המכות ביוני היו לאיראן 440.9 ק”ג אורניום מועשר עד 60%; זה, בהעשרה נוספת, יכול היה להספיק לכ-10 ראשי נפץ גרעיניים. לאחר המכות, הגורל המדויק של המלאי אינו ברור, אך ראש סבא”א רפאל גרוסי אמר שיותר מ-200 ק”ג של חומר כזה כנראה נשארים במתחם המנהרות באיספהאן.

כלומר, נושא המסחר אינו סמלי. מדובר בחומר שכבר שנים רבות מהווה איום מרכזי על ישראל ועל כל האזור.

נקודת המבט שלנו: זו לא פיוס, אלא רכישה מסוכנת של שקט

ארה”ב והקהילה העולמית מחפשות כעת, למעשה, תכנית שתאפשר בו זמנית לתת לאיראן כסף לשיקום, לשמור על מסגרת המשא ומתן על תוכנית הגרעין ולא להביא את האזור לפיצוץ חדש.

הבעיה היא שלוגיקה כזו כמעט תמיד פועלת נגד הביטחון העתידי. אם משטר מקבל מיליארדים, מעמד בינלאומי והזדמנות להתווכח על “זכותו” לתוכנית גרעין לאחר לחץ טילים, מלחמות פרוקסי ואיומי הורמוז, אז זו כבר לא דיפלומטיה מעמדת כוח.

זו רכישת הפסקה.

באמצע הסיפור הזה, חדשות ישראל | Nikk.Agency רואה את השאלה המרכזית עבור הקהל הישראלי: מה בדיוק ייחשב כהצלחה? אם הצלחה היא כמה שבועות של שקט ונוסחה יפה למסיבת עיתונאים, אז ניתן להכריז על ההסכם כניצחון. אבל אם הצלחה היא הסרת האיום הגרעיני האיראני, הפסקת הסחיטה והחלשת התשתית הטרוריסטית סביב ישראל, אז הקווים הנוכחיים נראים רכים מדי.

למה ישראל לא יכולה להסתכל על זה כצופה מהצד

עבור וושינגטון, העסקה עשויה להיות דרך להוריד את מחיר הסכסוך, לייצב את שוק הנפט ולהראות תוצאה דיפלומטית. עבור אירופה – הזדמנות להימנע ממשבר אנרגיה חדש. עבור מדינות המפרץ – אפשרות להסיר לחץ ממסלולים ימיים ולהחזיר את היציבות לעסקים.

עבור ישראל ההימור שונה. איראן – זו לא רק תוכנית גרעין. זו “חיזבאללה”, הג’יהאד האסלאמי, החות’ים, מיליציות שיעיות, שרשראות טילים, רשתות מודיעין ואידיאולוגיה של השמדת המדינה היהודית.

לכן כל עסקה שמשאירה לטהראן כסף, זמן ותשתית השפעה, תיתפס כסיכון. לא בגלל שישראל נגד דיפלומטיה כשלעצמה, אלא כי דיפלומטיה גרועה במזרח התיכון לעיתים קרובות הופכת להפסקה לפני המלחמה הבאה.

המבחן העיקרי – לא החתימה, אלא השליטה

השאלה האמיתית היא לא האם טראמפ יחתום על המסמך. השאלה העיקרית היא מה יקרה ביום שאחרי החתימה.

מי יבדוק את האורניום? היכן הוא יהיה? האם לאיראן תהיה זכות להמשיך בהעשרה אפילו בצורה קונסורציאלית? כמה מהר יוסרו הסנקציות? מי יבטיח שהכסף לא ילך לשיקום מכונת המלחמה, תוכניות הטילים ורשתות הפרוקסי?

אם לשאלות אלו לא יהיו תשובות נוקשות, ההסכם יהפוך לא לפתרון, אלא להשהיה. טהראן תקבל משאב, וושינגטון – כותרת על הצלחה דיפלומטית, וישראל והאזור יישארו עם אותו איום, רק בצורה יקרה יותר ומלגיטימית יותר.

זו הסיבה שההצעות הנוכחיות נראות לא כארכיטקטורת שלום, אלא כאות מסוכן מאוד: סחיטה עובדת, אם היא מספיק רחבה.