חזקים כבר לא כל-יכולים: אוקראינה, איראן וטאיוואן שוברים את הכללים הישנים של המלחמה

עולם שבו צבא גדול כבר לא מבטיח ניצחון

עד לא מזמן נראתה הפוליטיקה הבינלאומית קשוחה וכמעט פרימיטיבית: למי שיש יותר צבא, כסף, צי, תעופה ומעמד גרעיני, הוא מכתיב את התנאים. מדינות קטנות ובינוניות היו צריכות להסתגל, לבקש הגנה או לוותר תחת לחץ. אבל המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה, העימות בין ארה”ב לאיראן, המתח סביב טייוואן והניסיון של ישראל במזרח התיכון מראים תמונה אחרת.

מעצמות גדולות נשארות מסוכנות, עשירות ובעלות השפעה. אבל הן כבר לא כל-יכולות. טכנולוגיות, רחפנים, טילים מדויקים וזולים, מודיעין נייד, סביבה קיברנטית ורצון החברה להתנגדות משנים את הלוגיקה של המלחמה.

Wall Street Journal במאמר של ירוסלב טרופימוב מ-9 ביוני 2026 מתאר בדיוק את השינוי הזה. המסקנה העיקרית נשמעת לא נעימה לאימפריות: לכבוש מדינה, אם אזרחיה מוכנים להתנגד, הופך לכמעט בלתי אפשרי. גם אם ההבדל בפוטנציאל הצבאי הוא עצום.

אוקראינה הראתה את גבולות הכוח הרוסי

רוסיה התחילה מלחמה כוללת נגד אוקראינה כפעולה אימפריאלית קלאסית: מכה מהירה, נפילת הבירה, שינוי השלטון, כיבוש, כניעה כפויה. בקרמלין ציפו שצבא גדול ואכזריות ישברו את המדינה האוקראינית תוך ימים ספורים.

זה לא קרה. קייב החזיקה מעמד, החזית לא קרסה, והצבא האוקראיני הפך לאחד מהצבאות הגמישים ביותר מבחינה טכנולוגית בעולם. אוקראינה לא רק מגנה על עצמה — היא מכה בעורף הרוסי העמוק, הורסת לוגיסטיקה, פוגעת בתשתית הצבאית ומכריחה את מוסקבה לשלם מחיר הולך וגדל.

דווקא אוקראינה הפכה לדוגמה העיקרית לכך שמדינה, שרבים חשבו שהיא חלשה יותר, יכולה לשנות את החישוב של מעצמה גדולה. רחפנים, מודיעין, קבוצות ניידות, מכות מדויקות ועמידות לאומית התבררו כחשובים יותר מהתפיסות הישנות על “הצבא השני בעולם”.

לישראל הלקח הזה חשוב במיוחד. באזור שבו נמצאים איראן, חיזבאללה, חמאס, החות’ים ומבנים חמושים אחרים, ההסתמכות רק על עליונות באוויר או בטכנולוגיה כבר לא מספקת ביטחון מלא. מנצח לא מי שחזק יותר על הנייר, אלא מי שמסתגל מהר יותר.

איראן, ישראל ומחיר הכוח במזרח התיכון

הסיפור עם איראן מראה את הצד השני של העולם החדש. ארה”ב נשארת המעצמה הצבאית החזקה ביותר, אבל גם הכוח האמריקאי לא תמיד מסוגל להכריח מדינה בינונית להיכנע במהירות. לפי הלוגיקה של המאה הקודמת, מכות מסיביות, השמדת חלק מההנהגה ולחץ על התשתיות היו אמורים לשבור את המשטר.

אבל איראן ממשיכה להחזיק בשלטון, לחסום את מיצר הורמוז, לשמור על פוטנציאל הטילים ולאיים על ישראל ומדינות המפרץ הפרסי. זה לא הופך את טהראן לחזקה יותר מארה”ב. אבל זה מראה שגם מדינה בינונית, אם היא בונה תוכנית טילים, רשתות פרוקסי ומערכת שליטה פנימית במשך עשורים, יכולה לעמוד בלחץ יותר ממה שציפו יריביה.

לישראל זה לא תיאוריה. זו מציאות אסטרטגית יומיומית. המשטר האיראני לא רק מאיים על ישראל בעצמו, אלא גם השקיע במשך עשורים בחמאס, חיזבאללה, מיליציות שיעיות והחות’ים. במלחמה כזו היריב לא חייב להיות שווה בכוח — מספיק לו להיות עמיד, זול, מפוזר ומוכן לעימות ממושך.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בהקשר הזה חשוב להסתכל לא רק על מכות בודדות, הצהרות ונוסחאות דיפלומטיות, אלא גם על השינוי הכללי: עידן הניצחונות המהירים מתקצר, ועידן ההתנגדות הארוכה הופך למסוכן ויקר יותר לכל המשתתפים.

למה המודל הישן של פלישה כבר לא עובד

שר ההגנה האיטלקי גוידו קרוזטו ניסח זאת בצורה ישירה: מלחמה מהסוג הישן — פלישה, כיבוש ושליטה במדינה — כבר לא נראית ריאליסטית אם העם מוכן להתנגד. זה מתייחס גם לרוסיה באוקראינה, וגם לארה”ב באיראן, ואפילו לישראל, שמתקשה מאוד לחסל סופית את חמאס בסביבה עירונית צפופה.

המשמעות אינה שצבאות חזקים הפכו לחסרי תועלת. הם עדיין גורמים לנזק עצום. אבל בין “לגרום לנזק” ו”להכריח מדינה להיכנע” היום יש מרחק עצום.

רחפנים רואים טכנולוגיה שבעבר יכלה להסתתר. טילים מגיעים למקומות שבעבר יכלו להגיע אליהם רק מבצעים אוויריים יקרים. קבוצות קטנות יכולות להשמיד מערכות יקרות. חברה, אם היא לא נשברת פסיכולוגית, הופכת כל כיבוש לבעיה אינסופית.

זו הסיבה שמבצע קרקעי נגד איראן היה נראה לארה”ב מסוכן מאוד. זו הסיבה שהטנקים הרוסיים לא הגיעו לקייב. זו הסיבה שסין לומדת בקפידה את הניסיון האוקראיני, חושבת על טייוואן.

טייוואן, סין והחישוב החדש של מדינות בינוניות

סין מסתכלת על אוקראינה לא כצופה חיצונית. עבור בייג’ינג זה ספר לימוד גדול של מלחמה מודרנית. עד 2022 רבים חשבו שאם רוסיה תחליט ללכת עד הסוף, אוקראינה לא תוכל להתנגד זמן רב. כעת החישוב הזה נהרס.

אנליסטים צבאיים סיניים רואים שגם צבא ענק יכול להיתקע. הם רואים שרחפנים, הגנה ניידת, מוטיבציה של החברה ותמיכה בינלאומית יכולים לשבש תוכניות לניצחון מהיר. אבל השאלה העיקרית עבור טייוואן היא לא רק הטכנולוגיה, אלא המוכנות של החברה עצמה להתנגד.

הלקח של אוקראינה עבור טייוואן

הלקח החשוב ביותר של אוקראינה אינו בכך שדמוקרטיות מצילות אוטומטית דמוקרטיות אחרות. הלקח הוא אחר: קודם כל האוקראינים עזרו לעצמם, ורק אחר כך העולם התחיל לעזור לאוקראינה בצורה רחבה יותר. אם מדינה לא מראה רצון להילחם, התמיכה החיצונית הופכת לחלשה יותר, זהירה יותר ואיטית יותר.

עבור טייוואן זה נושא כואב. אם בתוך החברה והפרלמנט אין הסכמה על ההגנה, אם תוכניות החימוש מצומצמות, אם ההגנה האסימטרית נדחית, אז סין מקבלת לא רק יתרון צבאי, אלא גם יתרון פסיכולוגי.

מדינות בינוניות כבר לא יכולות לחיות באשליה שמישהו גדול יגיע ויפתור את הבעיה עבורן. קנדה, מדינות אירופה, דמוקרטיות אסיאתיות, ישראל, אוקראינה, טייוואן והפיליפינים — כולן נאלצות לחשוב על עמידותן, בריתותיהן, טכנולוגיותיהן והמוכנות של החברה לעמוד בלחץ.

בזה נמצאת הנוסחה החדשה לביטחון. לא “החלשים סובלים מה שהם חייבים”, כמו במשפט הישן של תוקידידס, אלא “החלשים מפסיקים להיות חלשים אם הם יודעים להתנגד, להתאחד וללמוד מהר”.

מה זה אומר עבור ישראל

עבור ישראל לשינוי העולמי הזה יש משמעות ישירה. המדינה חיה בסביבה של איומים, שבה היריב לעיתים קרובות לא שואף לנצח במובן הקלאסי. מספיק לו להתיש, להפחיד, להרוס את החיים הנורמליים, לנהל מלחמת טילים, קמפיין מידע ולהשתמש בלחץ בינלאומי.

לכן ישראל צריכה לא רק צבא חזק, אלא גם אסטרטגיה מעודכנת. בה צריכים להיות טכנולוגיות, הגנת העורף, בריתות דיפלומטיות, עצמאות תעשייתית, קשר עם דמוקרטיות אירופה ואסיה, והבנה כנה של הניסיון האוקראיני. אוקראינה הראתה שרצון החברה ומהירות ההסתגלות יכולים להפוך לנשק אסטרטגי.

העולם הישן, שבו מעצמות גדולות הכתיבו לכל השאר, לא נעלם לחלוטין. אבל הוא כבר נסדק. רוסיה לא הצליחה לשבור את אוקראינה. ארה”ב לא יכולה פשוט למחוק את הבעיה האיראנית במכה אחת. סין נאלצת לחשב מחדש את הסיכונים סביב טייוואן. ישראל רואה כמה קשה הפכה המלחמה אפילו נגד מבנה טרוריסטי, אם הוא מסתתר בסביבה עירונית ובונה את הסכסוך על התשה.

העולם החדש לא הפך לבטוח יותר. הוא הפך למורכב יותר. אבל בו למדינות קטנות ובינוניות יש יותר מרחב לפעולה — אם הן לא מחכות להצלה, אלא בונות כוח מראש.

זו הסיבה שהשאלה העיקרית היום לא נשמעת כך: מי הכי חזק? השאלה העיקרית היא אחרת: מי מסוגל לעמוד במכה הראשונה, להשתנות במהירות ולהמשיך בהתנגדות, כאשר הלוגיקה הישנה של הניצחון כבר לא עובדת?