הבלוף האיראני של טראמפ: מדוע ‘השלום’ עם טהראן הפך לאות אזהרה עבור ישראל ואוקראינה

דונלד טראמפ שוב הצהיר על הסכם שלום קרוב עם איראן, אך טהראן, ישראל ומקורות מערביים מתארים את המצב בזהירות רבה יותר. עבור ישראל ואוקראינה, העיקר אינו תאריך החתימה אלא מחיר העסקה: תוכנית הגרעין, טילים, סנקציות, נפט, תפקיד אירופה ויכולת איראן להמשיך לסייע למלחמה הרוסית.

שלום שעדיין לא הפך לשלום

נשיא ארה”ב דונלד טראמפ הצהיר כי הסכם עם איראן עשוי להיחתם כבר בימים הקרובים וצריך לפתוח את הדרך להפסקת המלחמה, לפתיחת מצר הורמוז ולמשא ומתן חדש על תוכנית הגרעין האיראנית. לפי רויטרס, מדובר בהסכם ראשוני שיכול להיחתם בפורמט אלקטרוני, אך איראן כבר הבהירה כי המועדים ותוכן העסקה נותרו נושא למחלוקת.

זו בדיוק הבעיה העיקרית. הבית הלבן מדבר בשפת הניצחון, טהראן בשפת התנאים, ישראל בשפת האיום, והשוק מגיב כאילו פריצת דרך דיפלומטית כבר התרחשה. למעשה, אין כאן סיום מלחמה אלא ניסיון לעצב הפסקה שיכולה להיות מועילה לכל המשתתפים בדרכים שונות.

עבור טראמפ זהו מחווה פוליטית. עבור איראן – הזדמנות לזכות בזמן, לקבל גישה לכספים ולהפחית את הלחץ. עבור אירופה – תקווה להפחתת הלם אנרגטי. עבור אוקראינה – חלון אפשרי אם תשומת הלב של ארה”ב תחזור חלקית למלחמה הרוסית. עבור ישראל – סיכון שמאחורי נוסחת “הסכם שלום” יפה יסתתרו שוב בעיות לא פתורות של תוכנית הגרעין והטילים האיראנית.

The Guardian כותב כי על רקע המשא ומתן נמשכו תקריות צבאיות, כולל פעולות של כוחות אמריקאים נגד מל”טים איראניים ליד מצר הורמוז. זהו פרט חשוב: אם הצדדים באמת היו על סף שלום יציב, אפיזודות כאלה היו נראות אחרת. בינתיים, הדיפלומטיה מתנהלת במקביל ללחץ צבאי ולא במקומו.

מה בדיוק מבטיח טראמפ

טראמפ טוען שההסכם לא יאפשר לאיראן להשיג נשק גרעיני. בגרסה האמריקאית מדובר בהפסקת המלחמה, פתיחת מצר הורמוז ומשא ומתן עוקב על פרטי תוכנית הגרעין. לפי רויטרס, בין הנושאים השנויים במחלוקת נותרו מאגרי האורניום המועשר של איראן וסדר הוויתורים העתידיים.

אבל כאן מתחיל הפער העיקרי. איראן לא מדברת בשפת הכניעה. טהראן לא מאשרת שהיא מוכנה לוותר לחלוטין על מנופי הלחץ שלה. בשדה הציבורי הופיעו דיווחים על טיוטת מזכר, שבה הצד האיראני שם דגש לא על פירוק האיום, אלא על הפשרת נכסים, הסרת לחץ הסנקציות והכרה בתפקידו במצר הורמוז.

זה לא סיום המשא ומתן, אלא תחילת המיקוח.

לקרוא הישראלי חשוב להבין: כאשר וושינגטון אומרת “איראן לא תשיג נשק גרעיני”, זה עדיין לא אומר שאיראן תוותר מיד על האורניום המועשר, תפרק את התשתית, תפסיק את תוכנית הטילים ותפסיק לממן קבוצות פרוקסי. בין הסיסמה הפוליטית למנגנון הבקרה האמיתי יש מרחק עצום.

למה מצר הורמוז הפך לחלק מהעסקה

מצר הורמוז הוא אחד מנתיבי הסחר העולמיים המרכזיים לנפט. חסימתו או איום בחסימתו פוגעים מיד במחירי האנרגיה, בהובלה, בביטוח ספינות ובכלכלות המדינות התלויות ביבוא יציב. לכן אפילו שמועות על פתיחה קרובה של המצר יכולות להזיז את השווקים.

עבור אירופה זהו לא רק עניין של דלק, אלא גם של יציבות פוליטית. ככל שהלחץ האנרגטי נמוך יותר, כך קל יותר לממשלות האירופיות להסביר לאזרחיהן את העלייה בהוצאות הביטחון, את התמיכה באוקראינה ואת הצורך לשמור על אחדות טרנס-אטלנטית.

אבל עבור אוקראינה יש כאן אפקט כפול. אם העסקה אכן תחליש את מנוף הנפט של רוסיה ותפגע בהכנסות מוסקבה, זה עשוי לעבוד לטובת קייב. אם העסקה תסיר חלק מהלחץ מאיראן, המשטר יקבל יותר משאבים, כלומר יותר אפשרויות לסייע לרוסיה בטכנולוגיות, מל”טים, טילים וכיסוי פוליטי.

ישראל אינה צד לעסקה, אך היא משלמת את מחיר הטעות

ישראל כבר הבהירה: היא אינה צד למזכר בין ארה”ב לאיראן. לפי Times of Israel, בנימין נתניהו הדגיש שישראל אינה משתתפת בעסקה זו, אף שהיא מברכת על מחויבות טראמפ למנוע מאיראן גרעינית.

זו עמדה דיפלומטית זהירה אך מאוד נוקשה. ישראל לא רוצה להיראות כמתנגדת לדיפלומטיה האמריקאית, אך גם לא יכולה להסכים לשלום נייר שמשאיר לטהראן תשתית גרעינית, טילים ורשת של בעלי ברית מלבנון ועד תימן.

עבור ירושלים השאלה אינה אם ייחתם מסמך יפה. השאלה היא מה בדיוק יפורק, מי יבדוק את קיום התנאים, כמה מהר איראן תוכל לשקם את היכולות ומה יקרה עם “חיזבאללה”, החות’ים, הקבוצות העיראקיות ואלמנטים אחרים של ציר איראן.

אם ההסכם יסתכם בפתיחת מצר הורמוז ובהבטחות כלליות על תוכנית הגרעין, ישראל תקבל לא שלום אלא הפסקה לפני השלב הבא של המשבר.

תוכנית הגרעין אינה האיום היחיד

בלוגיקה הישראלית, בעיית איראן אינה מסתכמת רק בפצצה גרעינית. תוכנית הגרעין היא פסגת הפירמידה, אך מתחתיה יש ייצור טילים, מל”טים, מימון ארגוני טרור, אספקת נשק לקבוצות פרוקסי וניסיון להקיף את ישראל בחזיתות אש.

לכן הדרישה של ישראל במזרח התיכון רחבה יותר: לא רק “איראן לא צריכה להחזיק נשק גרעיני”, אלא שאיראן לא צריכה לשמור על תשתית שמאפשרת לחזור במהירות לסחיטה גרעינית ובמקביל להמשיך במלחמה אזורית בידיים זרות.

כאן עולה הקונפליקט העיקרי בין הצורך הפוליטי של טראמפ להראות תוצאה מהירה לבין הצורך האסטרטגי של ישראל להסיר את האיום האמיתי. מזכר מהיר יכול להיות נוח לחדשות, לשוק ולרטוריקה לפני הבחירות. אבל ביטחון ישראל לא נמדד בכותרות.

איפה כאן אוקראינה

עבור אוקראינה, הנושא האיראני אינו חיצוני. איראן כבר הפכה לחלק מהמלחמה הרוסית: דרך מל”טים, טכנולוגיות, שיתוף פעולה צבאי וחזית אנטי-מערבית משותפת. ככל שטהראן מקבלת יותר כסף וחופש תמרון, כך יש לה יותר אפשרויות לתמוך במוסקבה.

לכן כל עסקה של ארה”ב עם איראן צריכה להיבחן לא בנפרד מהמלחמה של רוסיה נגד אוקראינה, אלא יחד איתה. אם וושינגטון מסירה חלק מהלחץ הסנקציוני מטהראן ללא בקרה קפדנית, זה עשוי לחזק בעקיפין את המכונה הצבאית הרוסית.

NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency בוחנת את הסיפור הזה דווקא בקשר ישראל — אוקראינה — אירופה. עבור ישראלים ממוצא אוקראיני זה מובן במיוחד: מל”טים איראניים, טילים רוסיים, התקפות על ערים אוקראיניות ואיומים על ישראל נובעים ממערכת גדולה אחת, שבה משטרים אוטוריטריים תומכים זה בזה, מתמקחים עם המערב ומשתמשים במשא ומתן כדרך לזכות בזמן.

המלכודת העיקרית: שלום ככלי להארכת המלחמה

הטעות המסוכנת ביותר היא לקבל הצהרה על שלום כשלום עצמו. במקרה של איראן כבר רואים שצדדים שונים מתארים את העסקה העתידית בדרכים שונות. ארה”ב מדברת על פריצת דרך, איראן על תנאים שנויים במחלוקת, ישראל על דרישות ביטחון, אירופה על אנרגיה, אוקראינה על השלכות למלחמה הרוסית.

זו לא תמונה אחידה. זהו אוסף של אינטרסים שנפגשו זמנית סביב מסמך אחד.

למה טהראן יכולה לשחק על זמן

למשטר האיראני לא בהכרח צריך להונות את המערב ישירות. מספיק לו להאריך את התהליך. לחתום על מזכר מסגרת, לקבל הקלה חלקית בסנקציות, לפתוח שיחה על כסף, להעביר את שאלות הגרעין לוועדות טכניות ואז להתווכח על כל סעיף חודשים.

כך כבר היה בפורמטים שונים של משא ומתן סביב איראן. תחילה נשמעת המילה “בקרה”, אחר כך מופיעות חריגות, ואז פרטים טכניים, אחר כך האשמות הדדיות, ולאחר זמן מה מתברר שהמשטר שמר על חלק ניכר מהיכולות.

עבור ישראל זהו תרחיש מסוכן ביותר. עבור אוקראינה – גם כן. אם איראן מקבלת משאבים וזמן, היא לא הופכת לשותפה מתונה באופן אוטומטי. היא יכולה להשתמש בהפסקה לשיקום כוחות, חיזוק קבוצות פרוקסי והמשך שיתוף פעולה עם רוסיה.

למה אירופה צריכה את אוקראינה

מדינות אירופה מעוניינות בפתיחת מצר הורמוז ובהפחתת הלחץ האנרגטי. אבל אסטרטגית הן צריכות יותר: לשמור על קשר עם ארה”ב, לחזק את ההגנה שלהן ולא לאפשר לרוסיה לצאת מהמלחמה נגד אוקראינה עם תחושת ניצחון.

לכן אוקראינה נותרת חלק מרכזי בביטחון האירופי. אם וושינגטון רוצה לחלק מחדש את תשומת הלב בין המזרח התיכון, אירופה ואסיה, אירופה צריכה להבין: בלי אוקראינה חזקה לא תהיה לה גבול מזרחי בטוח.

טראמפ יכול להשתמש בעסקה האיראנית כטיעון בשיחות עם אירופה: שלמו יותר על הגנה, הגדילו את התרומות, קחו על עצמכם יותר אחריות. אבל אם זה יוביל להחלשת הסיוע לאוקראינה, לא האירופאים ירוויחו אלא מוסקבה.

מה יהיה האות להסכם אמיתי

המבחן האמיתי פשוט. לא תאריך החתימה, לא תמונה, לא הצהרה ברשתות החברתיות ולא ירידת מחירי הנפט. צריך להסתכל על פעולות קונקרטיות.

הראשון – מה יקרה עם האורניום המועשר האיראני. השני – האם תפורק תשתית ההעשרה. השלישי – האם יוגבלו תוכנית הטילים. הרביעי – האם תיפסק התמיכה ב”חיזבאללה”, החות’ים וקבוצות אחרות. החמישי – האם יישמר לחץ הסנקציות עד לקיום התנאים ולא יוסר מראש.

עבור אוקראינה חשוב עוד סעיף: האם ייפסק שיתוף הפעולה הצבאי-טכני של איראן עם רוסיה. אם שאלה זו תישאר מחוץ לדיון, המשמעות היא שהעסקה פותרת חלק מהמשבר האמריקאי-איראני, אך לא פותרת את בעיית הביטחון של אוקראינה וישראל.

מסקנה לישראל ולאוקראינה

ה”שלום” האיראני של טראמפ יכול להפוך להצלחה דיפלומטית אם בעקבותיו יבואו הגבלות אמיתיות על המשטר, בקרה קפדנית, פירוק תשתית הגרעין, לחץ על תוכנית הטילים והפסקת התמיכה ברשתות טרור. אבל בינתיים נראית תמונה אחרת: הצהרות רועשות מקדימות את הערבויות האמיתיות.

עבור ישראל זה אומר שיש לשמור על חופש פעולה ולא לקבל את המזכר כביטחון. עבור אוקראינה – לעקוב בקפידה, שלא יהפוך הסרת הסנקציות נגד איראן למשאב נוסף עבור רוסיה.

הלקח העיקרי מהסיפור הזה הוא שמשטרים אוטוריטריים משתמשים לעיתים קרובות במילה “שלום” לא כוויתור על מלחמה, אלא כהפסקה לפני סבב חדש של לחץ. לכן לישראל, לאוקראינה ולאירופה חשוב להסתכל לא על טקס החתימה, אלא על מי יקבל יותר כוח לאחריו: העולם הדמוקרטי או הציר שבו איראן עוזרת לרוסיה, רוסיה הורסת את אוקראינה, וקבוצות טרור מאיימות על ישראל.