שערורייה סביב מסדר הנשר הלבן: נשיאי אוקראינה זלנסקי, קוצ’מה, יושצ’נקו ופורושנקו הגיבו לוורשה

החלטת נשיא פולין קרול נברוצקי לשלול מוולודימיר זלנסקי את עיטור הנשר הלבן הפכה לא רק לאפיזודה דיפלומטית פולנית-אוקראינית. היא הפכה במהירות למבחן פוליטי: מי באוקראינה רואה בעיטור זה מדליה אישית, ומי רואה בו סמל לכבוד לעם האוקראיני, לצבא האוקראיני ולהתנגדות לתוקפנות הרוסית.

ב-20 ביוני 2026 הודיע וולודימיר זלנסקי כי שלח את עיטור הנשר הלבן בחזרה לפולין. נשיא אוקראינה פרסם תמונה של העיטור והמסמכים למשלוח בינלאומי למשרד נשיא פולין קרול נברוצקי. בתשובתו הדגיש זלנסקי כי באוקראינה ראו בעיטור זה לא רק כמיועד לו אישית, אלא לעם האוקראיני ולצבא.

ניסוח זה חשוב. אם העיטור היה סימן לכבוד לאוקראינה, אז שלילתו נתפסת לא כוויכוח עם פוליטיקאי אחד. זה הופך לאות לכל האוקראינים, שמחזיקים את החזית המזרחית של אירופה כבר שנה שלישית ברציפות, משלמים על כך בחיים, בערים, במשפחות ובעתיד.

מדוע תגובת זלנסקי הייתה כה קשה

בפנייתו הזכיר זלנסקי כי עיטור הנשר הלבן נשאר בתקופות היסטוריות שונות אצל אנשים שלפולין ולאירופה יש זיכרון היסטורי קשה מאוד סביבם. במיוחד הוא הזכיר את יקטרינה השנייה, בניטו מוסוליני וגרהרד שרדר. משמעות המשפט הייתה פשוטה: אם הסמל יכול להישאר אצל דמויות כאלה, אוקראינה לא תתווכח עליו כעל פריבילגיה אישית.

עם זאת, זלנסקי לא ניתק את הגשרים עם העם הפולני. הוא הצהיר בנפרד על תודתו לפולנים על תמיכתם באוקראינה והדגיש כי שיתוף הפעולה בין מדינות האזור נשאר אחת הערבויות לביטחון. זהו איזון חשוב: התשובה הייתה קשה כלפי החלטת נברוצקי, אך לא נגד פולין כמדינה ולא נגד החברה הפולנית.

לישראל יש בהקשר זה הבנה ברורה. כאשר יש מלחמה באזור, סמלים מפסיקים להיות פרטים טקסיים. הם הופכים לחלק ממדיניות הביטחון. נאנווסטי — חדשות ישראל שמה דגש על רמה זו: העיטור, המחווה הדיפלומטית, הזיכרון ההיסטורי והחזית באירופה כאן נמצאים קשורים זה בזה.

קוצ’מה, יושצ’נקו ופורושנקו תמכו במחאה

בערב ה-20 ביוני נודע כי לתשובה הסמלית הצטרפו שלושה נשיאים לשעבר של אוקראינה — לאוניד קוצ’מה, ויקטור יושצ’נקו ופטרו פורושנקו. הם החליטו להחזיר לוורשה את עיטורי הנשר הלבן שלהם כמחאה נגד ההחלטה על זלנסקי. כך הודיעו נציגי קוצ’מה ויושצ’נקו, וכן פורושנקו עצמו.

לאוניד קוצ’מה הצהיר כי הוא מוותר על העיטור שבו הוענק לו בשנת 1997. בעמדתו נשמעה נימה היסטורית חשובה: דווקא קוצ’מה יחד עם נשיא פולין אלכסנדר קוושנייבסקי עבד רבות על פיוס אוקראיני-פולני, כולל בתיווך רוחני של האפיפיור יוחנן פאולוס השני.

ויקטור יושצ’נקו, לדברי נציגתו, גם הוא ראה בהחלטת נברוצקי כמכה לא רק לזלנסקי, אלא לאוקראינים שמגנים היום על החירות. בלוגיקה זו עיטור הנשר הלבן לא היה סימן אישי להצטיינות, אלא הכרה בכך שאוקראינה מחזיקה את הגבול המזרחי של אירופה.

פטרו פורושנקו כינה את החלטת הצד הפולני שגויה ולא הוגנת. הוא הדגיש במיוחד שכל צעד שמחליש את הקשר האוקראיני-פולני עובד אובייקטיבית לטובת מוסקבה. לאוקראינה פולין נשארת לא רק שכנה, אלא מסדרון מפתח לתמיכה צבאית, הומניטרית ופוליטית.

כך נוצרה תמונה נדירה: נשיא מכהן ושלושה נשיאים לשעבר של אוקראינה, למרות התחרות הפוליטית הפנימית, נמצאו בצד אחד של הקונפליקט הסמלי.

לא רק הנשיאים ויתרו: סיביגה, בודאנוב ובודנר גם הם החזירו את העיטורים הפולניים

חלק חשוב בסיפור זה הוא התגובה ההמונית של פקידים ודיפלומטים אוקראינים. עוד לפני שהצטרפו למחאה הנשיאים לשעבר, החלו נציגי השלטון האוקראיני הנוכחי להחזיר את העיטורים הפולניים.

שר החוץ של אוקראינה אנדריי סיביגה הצהיר כי הוא מחזיר לפולין את צלב המפקד עם כוכב עיטור “על הצטיינות לפולין”, שקיבל באוקטובר 2022. הוא כינה את ההחלטה על זלנסקי טעות אסטרטגית של נשיא פולין והדגיש כי מהחרפה כזו מרוויחה רק מוסקבה.

ראש לשכת נשיא אוקראינה קיריל בודאנוב גם הוא ויתר על העיטור הפולני — צלב הקצין הזהוב של עיטור “על הצטיינות לפולין”. לדבריו, החלטת נברוצקי הייתה “מעשה לא ידידותי” כלפי אוקראינה ומתנה לתוקפן המוסקבאי.

שגריר אוקראינה בפולין וסילי בודנר החזיר את צלב האבירים של עיטור “על הצטיינות הרפובליקה הפולנית”. עם זאת, הוא הדגיש במיוחד שאוקראינה מעריכה את עזרת מיליוני הפולנים שפתחו את בתיהם לפליטים אוקראינים, אך רואה בהחלטה על זלנסקי מחווה כואבת כלפי כל העם האוקראיני.

כך הפך הסקנדל מוויכוח בין שני נשיאים לתגובה אוקראינית רחבה: הנשיא, שר החוץ, ראש לשכת הנשיא, השגריר בוורשה ולאחר מכן הנשיאים לשעבר של אוקראינה החלו לדבר בשפה אחת — לא רק באמצעות הצהרות, אלא באמצעות החזרת העיטורים.

קרבצ’וק, ינוקוביץ’ והאירוניה הפוליטית של הסיפור הזה

בנפרד בסיפור זה נזכרים בלאוניד קרבצ’וק — הנשיא הראשון של אוקראינה העצמאית. הוא נפטר ב-10 במאי 2022 וכבר לא יכול היה להיות חלק מהמחאה הנוכחית. אך דמותו חשובה להבנת היחסים האוקראינים-פולניים: דווקא דור המנהיגים האוקראינים הראשונים לאחר התפרקות ברית המועצות הניח את היסודות ליחסים בין קייב לוורשה באירופה החדשה.

עם זאת, עם שאלת הענקת עיטור הנשר הלבן לקרבצ’וק יש להיות זהירים. ברשימה הפולנית הרשמית של מקבלי העיטור לשנים 1992–2005 בין נשיאי אוקראינה מצוינים לאוניד קוצ’מה לשנת 1997 וויקטור יושצ’נקו לשנת 2005, אך שמו של לאוניד קרבצ’וק לא נראה ברשימה זו. בפרסומים מסוימים הוא לפעמים מוזכר בין מקבלי העיטור, אך עדיף להסתמך על הרשימה הרשמית של לשכת נשיא פולין.

ואילו ויקטור ינוקוביץ’ בסיפור הסמלי הזה נראה במיוחד. ברשימות הרשמיות, שבהן מופיעים קוצ’מה, יושצ’נקו, פורושנקו וזלנסקי, ינוקוביץ’ כקבלן עיטור הנשר הלבן לא מופיע. פורושנקו מצוין ברשימת מקבלי העיטור על ידי הנשיא ברוניסלב קומורובסקי לשנת 2014, זלנסקי — ברשימת מקבלי העיטור בתקופת אנדז’יי דודה.

וכאן מופיעה אירוניה פוליטית מרה. נשיאים, שייצגו בשנים שונות את אוקראינה העצמאית בדיאלוג עם אירופה, מחזירים כעת את העיטורים הפולניים כמחאה. וינוקוביץ’, שיכול לשבת בשקט ברוסטוב לאחר בריחתו מאוקראינה, אין לו מה להחזיר לוורשה. הוא פשוט לא היה חלק מקו ההכרה האירופית של אוקראינה.

מדוע הסקנדל הזה מועיל לרוסיה

החלק המסוכן ביותר בסיפור אינו בעיטור עצמו. הסכנה היא בכך שהוויכוח בין קייב לוורשה מתרחש בזמן מלחמה גדולה, כאשר אוקראינה תלויה בתמיכה מערבית, ופולין נשארת אחד הכיוונים המרכזיים ללוגיסטיקה, עזרה, דיפלומטיה ותנועת אנשים.

היחסים הפולניים-אוקראיניים תמיד היו מורכבים. בהם יש זיכרון של טרגדיות המאה ה-20, ויכוחים כואבים על וולין, נרטיבים לאומיים שונים וכוחות פוליטיים שמנסים לדבר עם הבוחרים דרך כאב היסטורי. אך לאחר ה-24 בפברואר 2022 נוסף לסיפור זה שכבה חדשה: רוסיה מנהלת מלחמה נגד אוקראינה, וכל סדק בין קייב לוורשה הופך למתנה לתעמולה הרוסית.

לכן התגובה של הפוליטיקאים האוקראינים יצאה מגבולות אי-הסכמה דיפלומטית רגילה. זלנסקי, קוצ’מה, יושצ’נקו ופורושנקו למעשה אמרו דבר אחד: אם העיטור הגבוה ביותר של פולין כבר לא יכול להיות סמל לכבוד להתנגדות האוקראינית, אוקראינה לא תחזיק בסמל זה בכל מחיר.

לנאנווסטי — חדשות ישראל זהו דוגמה חשובה לאופן שבו זיכרון היסטורי יכול להשפיע על הביטחון כאן ועכשיו. הקהל הישראלי מבין היטב שזיכרון העבר לא ניתן לביטול. אך גם מובן דבר נוסף: כאשר יש מלחמה, האויב תמיד מנסה להפוך פצעים ישנים לנשק נגד בעלי ברית נוכחיים.

מה נשאר לאחר החזרת העיטורים

עיטור הנשר הלבן — העיטור הגבוה ביותר של פולין. הדף הרשמי של נשיא פולין מתאר אותו כעיטור הגבוה ביותר של הרפובליקה הפולנית, שהוקם בשנת 1705 ושוחזר בשנת 1921. הוא מוענק על הצטיינות אזרחית וצבאית יוצאת דופן לרפובליקה הפולנית, וכן לנציגים בכירים של מדינות זרות.

לכן הקונפליקט הנוכחי היה כה רועש. מדובר לא במדליה רגילה, לא בפרט פרוטוקולי ולא בעלבון אישי. מדובר בסמל, שהתחיל כהכרה במאבק האוקראיני, ולאחר מכן הפך לנושא של בחינה פוליטית.

אוקראינה הגיבה לא סימטרית, אלא קולקטיבית. זלנסקי החזיר את העיטור. קוצ’מה, יושצ’נקו ופורושנקו תמכו במחווה זו. קרבצ’וק כבר לא יכול היה לומר את דברו, כי הוא לא בחיים. ינוקוביץ’ בסיפור זה נעדר לחלוטין — והיעדרות זו מדברת עליו לא פחות מכל הערה פוליטית.

המסקנה העיקרית פשוטה: הקונפליקט הפולני-אוקראיני סביב עיטור הנשר הלבן הפך למבחן לא רק עבור ורשה וקייב, אלא עבור כל מערכת הסולידריות האירופית. אם סמלים מתחילים לעבוד נגד אחדותם של אלה שמתנגדים לתוקפנות הרוסית, אז משהו השתבש עם הסמלים הללו.

אוקראינה החזירה את העיטור. אך השאלה שנותרה לאחר מחווה זו מופנית כבר לא רק לזלנסקי ולא רק לנברוצקי.

השאלה כעת לאירופה: מה חשוב יותר היום — משחק פוליטי על פצעים היסטוריים או ביטחון היבשת, שאותו האוקראינים ממשיכים להגן בחייהם?

העקבות הישראליים: עיטור הנשר הלבן קיבל שבח וייס

לקהל הישראלי בסיפור זה יש פרט חשוב נפרד. עיטור הנשר הלבן הוענק לשבח וייס — יו”ר הכנסת לשעבר, שגריר ישראל לשעבר בפולין ואחד הסמלים הבולטים של הדיאלוג הפולני-ישראלי.

ב-17 בינואר 2017 בירושלים העניק לו נשיא פולין אנדז’יי דודה את העיטור הפולני הגבוה ביותר, תוך הדגשת תרומתו של וייס לחיזוק היחסים בין פולין לישראל. הצד הפולני ציין במיוחד החלטה זו כהכרה בתפקידו בדיאלוג הפולני-ישראלי והיהודי-פולני.

לכן הסקנדל הנוכחי סביב עיטור זלנסקי יש לו משמעות לא רק עבור אוקראינה ופולין. הוא נוגע גם לנושא רחב יותר: כיצד מדינות משתמשות בזיכרון היסטורי, סמלים דיפלומטיים ועיטורים גבוהים ברגע שבו אירופה שוב מתמודדת עם מלחמה, תוקפנות ומאבק על ביטחון.

לישראל זה מובן במיוחד. סמלי זיכרון יכולים לאחד עמים, אך יכולים גם להפוך לנשק פוליטי. לכן הסיפור עם עיטור הנשר הלבן חשוב לא כקונפליקט פרוטוקולי, אלא כאזהרה: כאשר עיטורים מתחילים לעבוד נגד בעלי ברית, לא האמת ההיסטורית מנצחת, אלא אלה שרוצים לסכסך בין מדינות המתנגדות לתוקפנות הרוסית.