האם הקרח נשבר?: ערוצים “ימניים” בישראל החלו לשאול את השאלה על “חוסר הפעולה של המדינה מול ההשפעה התקשורתית הרוסית”

ב-5 ביולי 2026 פורסם פוסט בערוץ הטלגרם “שומר סף” על סרגיי פשקוב — עיתונאי טלוויזיה רוסי שעובד שנים רבות על נושאים במזרח התיכון וחי בישראל.

ציטוט:

“האדם הזה חי בישראל, מגדל כאן ילדים, אשתו עובדת בערוץ 9 בשפה הרוסית של הטלוויזיה הישראלית. ובכל זאת הוא מופיע בפני קהל זר עם ביקורת חריפה על ישראל, מפיץ מידע לא אמין, מבקר את הממשלה ואת ראש הממשלה.

מתעוררת השאלה: מדוע המדינה מאפשרת לנהל פעילות כזו משטחה? והאם זה לא קשור לכך שיש לו פטרונים משפיעים, שבזכותם הוא מרגיש כל כך בטוח?”

באותו יום בערוץ היוטיוב “אניטה שפירו: ישראל ללא גבולות” יצא סרטון עם קטע מהדיווח שלו.

מה בדיוק אמר פשקוב בקטע הזה

פשקוב בשידור הרוסי אמר כמה דברים שיכלו לעורר זעם במחנה הימני הישראלי.

הוא התחיל עם התזה שישראל וושינגטון “שוב רבו”, והצהרות נתניהו על אפשרות לוותר על הסיוע הכספי מארה”ב קישר לאווירה שלפני הבחירות בישראל.

בהמשך הוא כינה את ערוץ 14 “ערוץ פרו-ממשלתי”, ש”תומך לחלוטין בקואליציה השלטת” ו”מכוון כולו לתמוך בנתניהו”.

את הצהרת נתניהו שישראל יכולה לוותר על הסיוע האמריקאי, פשקוב כינה “פופוליסטית”, והזכיר שמדובר בכ-12 מיליארד דולר לשלוש שנים, באספקת נשק, בטכנולוגיות ובעבודה עם מומחים צבאיים אמריקאים.

הוא גם אמר שמידת התלות של ישראל במרכז ההגנה האמריקאי היא “עצומה”.

בנפרד פשקוב הדגיש את תשובת נתניהו לשאלה כיצד השתנה לאחר ה-7 באוקטובר. לדבריו, ראש הממשלה ענה: “קצת רזיתי”, וזה, כפי שאמר פשקוב, גרם ל”הלם” אצל מספר רב של צופים, במיוחד באופוזיציה.

עוד תזה: פשקוב הצהיר שבישראל מתנהלת “קרב חרבות” בין האופוזיציה לנתניהו סביב דברי ראש הממשלה שהוא כביכול הציל את העולם פעמיים מפצצה גרעינית איראנית.

לאחר מכן הוא אמר שוושינגטון דרשה מישראל להפסיק את התקיפות בלבנון, וגם דרשה בעבר להפחית את עוצמת הקמפיין הצבאי בעזה.

ובסוף פשקוב הסיק שנתניהו לא ילך לקרע סופי עם ארה”ב, כי מזה תלוי “בכלל עתיד ישראל”, והצהרות חריפות לפני הבחירות יכולות לקרר עוד יותר את היחסים האמריקאנו-ישראליים.

בתיאור הווידאו בעברית פשקוב מוצג כ:

סרגיי פשקוב, ראש לשכה לענייני מזרח התיכון בערוץ הראשון בטלוויזיה הרוסית

כלומר: סרגיי פשקוב, ראש לשכת המזרח התיכון של הטלוויזיה הרוסית.

הפרסום חשוב לא רק בגלל פשקוב עצמו.

הוא חשוב כי השאלה על ההשפעה התקשורתית הרוסית בישראל נשמעה דווקא מהשדה התקשורתי הימני הישראלי.

לא מארגון “אוקראיני”.

לא מהמחנה “השמאלי”.

לא מהסביבה האופוזיציונית “אנטי-נתניהו”.

אלא דווקא מימין — מהסביבה שבדרך כלל מדברת בשפת “הביטחון, הריבונות, האינטרס הלאומי ותמיכה במדינה חזקה”.

והמשפט המרכזי בפוסט נשמע כך:

“מתעוררת השאלה: מדוע המדינה מאפשרת לנהל פעילות כזו משטחה?”

הנה זהו הרגע הפוליטי.

כי עכשיו נושא ההשפעה הרוסית בישראל מפסיק להיות רק “כאב אוקראיני” או ויכוח של פעילים. אם השאלה הזו התחילו לשאול המדיה הימנית הישראלית, אז הקרח באמת נשבר.

למה דווקא פשקוב

סרגיי פשקוב בסיפור הזה אינו אדם מקרי ולא רק פרשן שנקלע במקרה לסדר היום הישראלי.

מקורות פתוחים מתארים אותו כעיתונאי של VGTRK וערוץ “רוסיה”, שעובד על ישראל והמזרח התיכון. בשנת 2025 וסטי כינו אותו ראש לשכת המזרח התיכון של VGTRK וציינו שהוא סיפר בשידור “רוסיה 24” על המצב בישראל לאחר התקיפות על איראן.

יש גם פרט משפחתי שמתאים לניסוח הפוסט. Newsru.co.il כתב שאליה סודקובה — מגישת חדשות ותוכניות אקטואליה בערוץ 9 ITV, וסרגיי פשקוב — מנהל לשכת המזרח התיכון של ערוץ “רוסיה”. שם גם נאמר שהם חיים ועובדים שנים רבות בישראל, ובנותיהם הצעירות גדלו כאן.

כלומר, מדובר לא באדם שהגיע לישראל לכמה ימים לצלם כתבה.

מדובר בעיתונאי טלוויזיה רוסי שנמצא כבר זמן רב בתוך המציאות הישראלית, חי כאן, נהנה מהביטחון של המדינה הזו, עובד מהאזור ובו זמנית הוא חלק ממערכת התקשורת הממלכתית הרוסית.

בשנת 2023 סביב פשקוב כבר התעוררה היסטוריה ציבורית. התקשורת הישראלית כתבה שרצו לשלול ממנו את האקרדיטציה בישראל בגלל חומרים על המלחמה של ישראל נגד חמאס.

לכן הפרסום הנוכחי לא הופיע על קרקע ריקה.

הוא פגע בעצבים שכבר קיימים.

למה העיקר — שהשאלה נשמעה מימין

החדשות העיקריות כאן אינן שמישהו שוב התרגז על עיתונאי רוסי.

החדשות העיקריות הן מי בדיוק שאל את השאלה.

“שומר סף” — זו לא פלטפורמה שמאלית, לא ארגון “אוקראיני” ולא מטה מפלגתי של האופוזיציה. זהו פרויקט תקשורת ימני ציוני ישראלי, שהוקם על ידי ד”ר גדי טאוב בשנת 2020.

גדי טאוב — היסטוריון ישראלי, סופר, פובליציסט ופרשן פוליטי, אחד האינטלקטואלים הציבוריים הבולטים של המחנה הימני. “שומר סף” עצמו אינו מפלגה ואינו גוף רשמי של הליכוד, “ציונות דתית”, “עוצמה יהודית” או כוח פוליטי אחר.

אבל לפי האוריינטציה הפוליטית זהו מדיה ימנית ישראלית.

זו סביבה קרובה לשיח הלאומי-ציוני והפרו-קואליציוני, לביקורת על המדיה השמאלית, על מערכת המשפט במתכונתה הנוכחית ועל המיינסטרים הישראלי.

ולכן הפרסום חשוב.

כש”אוקראינים” מדברים על ההשפעה הרוסית, זה לעיתים קרובות מנסים לייחס לכאב אוקראיני.

כש”שמאלנים” מדברים על זה, זה מייחסים להתקפה נגד נתניהו.

כשפעילים מדברים על זה, זה נקרא קמפיין פרטי.

אבל כששאלה נשמעת מהשדה הימני הישראלי, התירוצים הרגילים מתחילים להישבר.

כאן כבר קשה לומר: “זה פשוט סדר יום אוקראיני”.

קשה לומר: “זה השמאלנים תוקפים את הממשלה”.

קשה לומר: “זה ויכוח פנימי של דוברי רוסית”.

לא.

עכשיו השאלה על ההשפעה הרוסית נשמעה מימין.

וזה הופך אותה לחלק מהסדר היום הפוליטי הישראלי לפני הבחירות.

חופש הביטוי או עבודה של מכונת התקשורת הממלכתית הזרה?

במדינה דמוקרטית אפשר לבקר את הממשלה.

אפשר לבקר את ראש הממשלה.

אפשר להתווכח על מדיניות ישראל בעזה, על התלות בארה”ב, על ערוץ 14, על הבחירות הבאות, על פעולות האופוזיציה, על הסגנון של נתניהו ועל מה צריכה להיות האסטרטגיה של המדינה לאחר ה-7 באוקטובר.

זו חלק נורמלי מהחיים הפוליטיים.

אבל השאלה הופכת לאחרת, כאשר הביקורת נשמעת לא רק מעיתונאי עצמאי או פרשן אזרחי, אלא מנציג מערכת התקשורת הממלכתית הרוסית, שהפכה לאחר 2022 לאחד הכלים המרכזיים של משטר פוטין.

הטלוויזיה הרוסית כבר מזמן אינה מדיה רגילה בהבנה מערבית.

היא פועלת כחלק ממכונת המדינה, שמצדיקה את המלחמה נגד אוקראינה, תוקפת את המערב, מטשטשת את האחריות של בעלי ברית מוסקבה ויוצרת תמונה נוחה לקרמלין של העולם.

לכן השאלה מהפוסט נשמעת לא כדרישה לאסור כל דעה לא נוחה.

היא נשמעת כשאלה על ריבונות.

מדוע המדינה מאפשרת לנהל פעילות כזו משטחה?

ישראל לא חייבת לרדוף אדם על ביקורת השלטון. אבל ישראל חייבת להבין מתי שטחה, ביטחונה, אקרדיטציות שלה, תשתיות שלה והסביבה הדמוקרטית הפתוחה שלה מנוצלים על ידי נציגי מערכת התקשורת הממלכתית הזרה.

במיוחד אם מערכת התקשורת הזו שייכת למדינה, שמאז 2022 מנהלת מלחמה נגד אוקראינה ובו זמנית בונה קשרים פוליטיים עם איראן, משטרים אנטי-מערביים וכוחות שלא תמיד פועלים לטובת ישראל.

המדיה הימנית העלתה שאלה שהמפלגות הגדולות עוקפות

בינתיים המפלגות הגדולות בישראל מדברות על ההשפעה הרוסית בזהירות רבה או בכלל שותקות.

הסיבות מובנות.

נושא רוסיה לא נוח.

בו יש דיפלומטיה, קשרים ישנים, עסקים, אינרציה תרבותית, פחד לפגוע בחלק מהבוחרים ואי רצון לפתוח עימות נוסף לפני הבחירות.

אבל דווקא לכן חשוב שהשאלה הועלתה על ידי המדיה הימנית הישראלית.

המחנה הימני בדרך כלל מדבר על ביטחון בצורה קשה יותר מהשמאל. הוא דורש כוח מהמדינה, שליטה על הגבולות, קשיחות כלפי אויבי ישראל, אחריות על האינטרס הלאומי והבנה ברורה מי פועל נגד המדינה.

ועכשיו אותה שפה מתחילה להיות מיושמת על ההשפעה התקשורתית הרוסית.

אם ישראל צריכה להיות חזקה נגד חמאס, “חיזבאללה” ואיראן, אז למה היא צריכה להיות חלשה מול מכונת התקשורת הממלכתית הרוסית?

אם ישראל דורשת ערנות מהאזרחים, אז למה המדינה עצמה לא צריכה להיות ערנית כלפי מי שמשדר משטחה לקהל זר?

אם ביטחון הוא לא סיסמה אלא מדיניות אמיתית, אז למה הביטחון התקשורתי עדיין נשאר אזור אפור?

זו הסיבה שהמקור הימני של השאלה כל כך חשוב.

הוא מתרגם את הנושא מדיון רגשי למישור פוליטי.

לא נגד אזרחים, אלא נגד השפעה זרה

כאן חשוב לא לבלבל את הנמען.

הבעיה אינה בשפה הרוסית.

הבעיה אינה באזרחי ישראל שהגיעו ממדינות ברית המועצות לשעבר.

הבעיה אינה בכך שאדם זכאי לדעה פוליטית.

אנשים שהגיעו לישראל מאוקראינה, רוסיה, בלארוס, מולדובה, מדינות הבלטיות, הקווקז או מרכז אסיה — הם אזרחי ישראל. רבים משרתים בצבא, משלמים מיסים, מגדלים ילדים, חוו את ה-7 באוקטובר ומבינים היטב מה זה ביטחון.

רבים מהם יודעים טוב מאחרים איך עובדת התעמולה הרוסית, כי ראו אותה מבפנים. רבים לאחר 2022 צפו איך הערוצים הרוסיים מצדיקים את התוקפנות נגד אוקראינה, מוחקים פשעים, מחליפים עובדות ברגשות והופכים את המלחמה למוצר טלוויזיוני.

ולכן השיחה הכנה צריכה להיות לא נגד אזרחי ישראל דוברי רוסית, אלא נגד ההשפעה הממלכתית הרוסית.

השפה הרוסית לא שייכת לקרמלין.

אנשים שמדברים רוסית לא חייבים לענות על הטלוויזיה הרוסית.

אבל לישראל יש זכות לשאול, למה נציגי מערכת התקשורת הממלכתית הרוסית מרגישים כאן כל כך בטוחים.

מי נותן להם גישה?

מי נותן אקרדיטציות?

מי בודק איך החומרים שלהם משמשים אחר כך בחו”ל?

מי קובע איפה עובר הגבול בין עיתונאות לפעילות לטובת מכונת המדינה הזרה?

NAחדשות —חדשות ישראל | Nikk.Agency כבר כתבו: מפלגה או בלוק שיגידו ראשונים בבירור על ההבדל הזה, יכולים לקבל קולות נוספים. לא בזכות היסטריה ולא בזכות ציד מכשפות, אלא בזכות ניסוח כנה: אזרחי ישראל — הם אזרחי ישראל, והתעמולה הממלכתית הרוסית — היא תעמולה ממלכתית רוסית.

למה זה יכול להפוך לנושא הבחירות

ככל שמתקרבות הבחירות, כך יהיה קשה יותר למפלגות הגדולות להסתתר מאחורי ביטויים זהירים.

ישראל אחרי 7 באוקטובר חיה במציאות חדשה. המדינה כבר הבינה שהמלחמה היא לא רק טילים, מנהרות, גבולות, כטב”מים והפצצות אוויריות. המלחמה מתנהלת גם בשדה המידע, שבו כל תמונה, כל מילה וכל תגובה חיצונית משפיעים על איך שהעולם תופס את ישראל.

חמאס נלחם בתמונה.

איראן נלחמת ברשתות השפעה.

רוסיה נלחמת בטלוויזיה, בנוסחאות דיפלומטיות, בסוכני השפעה, בתגובות פסאודו-נייטרליות ובניסיון מתמיד להציג את המדינות הדמוקרטיות כחלשות, צבועות ותלויות.

במציאות כזו, ישראל לא יכולה להרשות לעצמה נאיביות.

זו הסיבה שהמדיה הימנית הישראלית, שהעלתה את השאלה על ההשפעה הרוסית, למעשה פתחה נושא שהמפלגות עדיין לא רוצות לגעת בו.

לפני הבחירות זה יכול להפוך לקו חשוב.

מפלגה או בלוק, שיאמרו ראשונים: ישראל צריכה להגן על עצמה לא רק מחמאס, חיזבאללה ואיראן, אלא גם מהשפעה זרה במידע, עשויים לקבל קולות נוספים.

לא בגלל שזה סיסמה רועשת.

אלא בגלל שזו בעיה שהבשילה מזמן.

“המחנה הימני” יכול לדרוש מהמדינה להיות מדינה

הייחוד של הסיפור הזה הוא שהשדה הימני יכול לשאול את השאלה בצורה חדה יותר מאחרים.

המחנה השמאלי מדבר לעיתים קרובות על זכויות, חופש העיתונות ונהלים דמוקרטיים.

“הפעילים האוקראינים” מדברים על תעמולת הקרמלין והמלחמה של רוסיה נגד אוקראינה.

אבל השדה הימני הישראלי מדבר בשפה אחרת – שפת הביטחון, הריבונות, האינטרס הלאומי וכוח המדינה.

כאשר שם עולה השאלה “למה המדינה מאפשרת לנהל פעילות כזו משטחה?”, זה כבר לא נשמע כמו בקשה של פעילים.

זה נשמע כמו דרישה מהמדינה להיות מדינה.

לא חצר מעבר.

לא במה חלשה.

לא שטח שבו מבנים מדיניים זרים יכולים לחיות, לעבוד, לפנות לקהל זר ולעצב את התמונה של ישראל לטובת מערכת פוליטית זרה.

למצביע הימני הנושא הזה מובן במיוחד.

אם ישראל דורשת כוח בגבולות, כוח נגד חמאס, כוח נגד איראן וכוח בדיפלומטיה הבינלאומית, אז למה היא צריכה להיות חלשה מול ההשפעה המידעית הרוסית?

למה הביטחון צריך להסתיים במקום שבו מתחילה הטלוויזיה?

הקרח נשבר דווקא מימין

הפוסט מ-5 ביולי חשוב לא בגלל שנשמעו בו מילים חריפות על סרגיי פשקוב.

הוא חשוב כי בשדה המדיה הימני הישראלי נשאלה שאלה שהמפלגות הגדולות עדיין מעדיפות לעקוף.

“עולה השאלה: למה המדינה מאפשרת לנהל פעילות כזו משטחה?”

השאלה הזו מופנית לא רק לעיתונאי אחד.

היא מופנית למשרד הפנים, משרד החוץ, שירותי הביטחון, הרגולטורים, דוברי העיתונות, המפלגות והמועמדים העתידיים לכנסת.

היא מופנית לכל המערכת הישראלית, שחייבת אחרי 7 באוקטובר להסתכל על הביטחון בצורה רחבה יותר מאשר בעבר.

הקרח נשבר דווקא כי השאלה נשמעה מימין.

ועכשיו יהיה קשה יותר להסתיר אותה הצידה, לקרוא לה משנית או לייחס אותה לסדר היום האוקראיני.

הישראלים דוברי הרוסית לא שייכים למוסקבה.

הישראלים הימניים לא חייבים לעצום עיניים מול מכונת המדיה של הקרמלין.

ומדינת ישראל לא חייבת להיות במה נוחה לאלה שחיים כאן, נהנים מהגנת המדינה הזו, אבל עובדים בלוגיקה של מערכת מדינית זרה.

לפני הבחירות זה יכול להפוך לנושא חשוב.

ואולי, קולות נוספים יקבל לא זה שישתוק שוב, אלא זה שיאמר ראשון בקול רם את מה שרבים כבר מבינים מזמן: ההשפעה הרוסית בישראל – זו לא שאלה תרבותית ולא בעיה לשונית.

זו שאלה של ביטחון, ריבונות ובגרות פוליטית של המדינה.