“רוח אנקורידג'” מתה: ארה”ב הכירה בכישלון התוכנית, לפיה אוקראינה “הייתה אמורה” למסור לרוסיה שטחים ללא קרב

מזכיר המדינה של ארה”ב, מרקו רוביו, הכיר לראשונה בפומבי בכישלון התוכנית הטריטוריאלית, אותה קישרה מוסקבה עם מה שנקרא “רוח אנקורידג'”. התוכנית, הידועה כפורמולה “3+2”, לא רק הציעה להקפיא את המלחמה, אלא להעביר לרוסיה חלק מהשטחים האוקראיניים שהצבא הרוסי לא הצליח לכבוש.

ב-23 ביולי 2026, לאחר פגישה עם שר החוץ של רוסיה, סרגיי לברוב, במנילה, הצהיר רוביו כי ההצעה הקודמת התבררה כבלתי קבילה עבור אוקראינה ולא יכולה עוד לשמש בסיס להסכם שלום. כעת, לדבריו, וושינגטון תצטרך לחפש “הצעות חדשות, רעיונות חדשים וקונספטים חדשים”.

למעשה, זה אומר שממשלת ארה”ב הכירה בכישלון הניסיון לבנות תהליך שלום סביב דרישות פוטין.

מה אמר מרקו רוביו לאחר הפגישה עם לברוב

הפגישה בין רוביו ללברוב התקיימה בשולי אירועי איגוד מדינות דרום-מזרח אסיה במנילה ונמשכה כ-35 דקות. לא הושג פריצת דרך בנושא המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה.

בתשובה לשאלה על ההצעות שנדונו לאחר הפגישה בין דונלד טראמפ לפוטין באלסקה, הזכיר רוביו במפורש את התוכנית “3+2”.

“ההצעות שדווחו עליהן – הם קוראים לזה ‘3+2’, חלוקת שטחים – נכשלו. לא ניתן לחתום על הסכם שלום אם שני הצדדים לא מסכימים עליו, והאוקראינים לא הסכימו לכך. זו הסיבה שהמאמצים הללו לא נשאו פרי”, אמר מזכיר המדינה של ארה”ב.

לדבריו, הגרסה הקודמת הייתה בלתי קבילה עבור אוקראינה אז, וכנראה נותרה עוד פחות קבילה כעת.

זהו שינוי חשוב ברטוריקה של וושינגטון. בעבר, הצד האמריקאי ניסה לא לתת הערכות ישירות להצעות הטריטוריאליות והשאיר מקום למשא ומתן. כעת, רוביו הכיר בגלוי שהפורמולה, אותה הציגה מוסקבה כמעט כהבנה הדדית שהושגה, לא קיבלה את הסכמת קייב ואיבדה למעשה את המשמעות הפוליטית שלה.

מה הסתתר מאחורי הפורמולה “3+2”

שם התוכנית יכול היה ליצור רושם של פשרה טכנית, אך תוכנה הצביע על ויתורים חד-צדדיים משמעותיים מצד אוקראינה.

המספר “3” התייחס לחצי האי קרים, מחוזות דונצק ולוהנסק. רוסיה חיפשה הכרה בהם כנתונים לשליטתה או לריבונותה.

המספר “2” סימן את מחוזות זפוריז’יה וחרסון, שם הוצע להפסיק את הלחימה בערך על פי קו החזית הקיים.

התנאי העיקרי של מוסקבה היה שאוקראינה תצטרך להסיג את כוחותיה מאזורים במחוז דונצק שרוסיה לא הצליחה לכבוש בדרכים צבאיות. מדובר גם על שטחים מבוצרים וערים שהוחזקו על ידי הצבא האוקראיני.

בתמורה, מוסקבה יכלה להסכים להקפיא את קו החזית בדרום ולהחזיר לאוקראינה שטחים קטנים שנכבשו במחוזות סומי, חרקוב או אחרים. עם זאת, ויתורים אפשריים אלה לא היו משתווים למה שנדרש מקייב.

מלבד התנאים הטריטוריאליים, רוסיה התעקשה על מעמד נייטרלי של אוקראינה, ויתור על הצטרפות לנאט”ו, הגבלת גודל ויכולות הצבא האוקראיני, היעדר כוחות מערביים על אדמת אוקראינה והסרת הסנקציות בהדרגה.

כך, הפורמולה “3+2” לא הייתה חילופי שטחים רגילים או הפסקת אש על פי קו המגע הקיים. אוקראינה הייתה צריכה להעביר מרצונה לרוסיה אדמות שהיא המשיכה לשלוט בהן, ובמקביל להסכים להגבלות על יכולת ההגנה שלה.

נאנוווסטי — חדשות ישראל מציין כי מבנה כזה לא הסיר את סיבות המלחמה ולא יצר מנגנון שיכול למנוע מתקפה רוסית חדשה.

כיצד נוצר “רוח אנקורידג'”

המונח הופיע לאחר הפגישה בין דונלד טראמפ לפוטין, שהתקיימה ב-15 באוגוסט 2025 בבסיס הצבאי אלמנדורף-ריצ’רדסון באנקורידג’.

בסיום הפסגה, הצדדים לא חתמו על הסכם ולא הציגו מסמך משותף מפורט. עם זאת, הרשויות הרוסיות החלו להתייחס להסכמות והבנות לכאורה שהושגו באלסקה.

מוסקבה טענה כי “רוח אנקורידג'” הציעה הסכמה של ארה”ב לשקול תוכנית טריטוריאלית הקרובה לדרישות הרוסיות. מאוחר יותר, לברוב הצהיר מספר פעמים כי הצד האמריקאי עצמו הציע פורמולה מסוימת, ופוטין לכאורה קיבל אותה.

וושינגטון החלה בהדרגה להתרחק מפרשנות כזו. רוביו הדגיש כי באלסקה הייתה הצעה, אך לא היה הסכם.

ההבדל הוא עקרוני. רוסיה ניסתה להציג את הדיון באחת האפשרויות כבסיס מוסכם לשלום. ארה”ב כעת מדגישה כי לא הייתה הסכמה מחייבת לאוקראינה.

מדוע התוכנית הייתה נידונה לכישלון

הבעיה העיקרית של התוכנית לא הייתה רק בכך שאוקראינה לא רצתה לוותר על שטחים ללא קרב.

גם במקרה של קבלת הגרסה הראשונית, לא הייתה ערובה שדרישות מוסקבה יסתיימו בכך.

הרשויות הרוסיות המשיכו להתעקש בפומבי על נסיגת הכוחות האוקראיניים מכל ארבעת המחוזות שרוסיה הכניסה לחוקתה: דונצק, לוהנסק, זפוריז’יה וחרסון. עם זאת, הצבא הרוסי לא שלט במלואו לא במחוז זפוריז’יה ולא במחוז חרסון.

בנוסף, מוסקבה דרשה מאוקראינה לוותר על נאט”ו, לצמצם את הצבא, לאסור על הצבת כוחות זרים ולהגביל את שיתוף הפעולה הצבאי עם מדינות המערב.

במבנה כזה, העברת דונבאס יכולה הייתה להיות לא סיום המלחמה, אלא שלב ראשון בלחץ נוסף.

הצד הרוסי לא הציע תחילה להפסיק את האש, לעצור את המתקפות ורק לאחר מכן לדון בהסכם פוליטי. להפך, המשא ומתן היה צריך להתנהל במקביל להמשך הלחימה, התקפות הטילים והמבצעים ההתקפיים.

הקרמלין שמר על האפשרות להשתמש במלחמה ככלי לחץ, להשיג מקייב ויתורים חדשים לאחר כל קודמים.

רוסיה החמירה בהדרגה את הדרישות

לאחר הפסגה באנקורידג’, עמדת מוסקבה לא הפכה לגמישה יותר.

בינואר 2026, הצד הרוסי המשיך לדרוש את העברת כל דונבאס. המשא ומתן באבו דאבי הסתיים ללא תוצאה.

ביוני, לברוב דרש מוושינגטון להסביר האם טראמפ שומר על עמדתו הקודמת לגבי אוקראינה. בתגובה, רוביו הצהיר כי לא היה הסכם באלסקה.

ב-29 ביוני, הקרמלין אישר שוב כי תנאיו נותרו בעינם: הכוחות האוקראיניים צריכים לעזוב את שטחי מחוזות דונצק, לוהנסק, זפוריז’יה וחרסון, ואוקראינה – לוותר על חברות בנאט”ו.

ביולי, מקורות המקורבים להנהגה הרוסית דיווחו כי פוטין לא מתכוון לעצור את המלחמה על פי קו החזית הקיים ומקווה להמשיך במתקפה עד לכיבוש מלא של מחוז דונצק.

במקביל, מוסקבה בחנה מחדש אפילו את הוויתורים המוגבלים שהיו יכולים להיות חלק מהעסקה. המחוזות הכבושים של סומי וחרקוב החלו להיחשב לא כשטחים להחזרה אפשרית, אלא כ”אזור חיץ” עתידי.

זה מראה כי התנאים הרוסיים לא היו סופיים. ככל שהמלחמה נמשכה, הדרישות התרחבו והוויתורים האפשריים נעלמו.

משא ומתן או חיקוי משא ומתן

לטעון כי פוטין כלל לא התכוון לחתום על הסכם כלשהו, בלתי אפשרי ללא גישה למסמכים סגורים והחלטות פנימיות של הקרמלין.

עם זאת, ניתן להסיק מסקנה אחרת: מוסקבה הייתה מוכנה לדון בשלום רק בתנאים שבפועל משמעותם היו כניעה והחלשה אסטרטגית של אוקראינה.

עבור רוסיה, המשא ומתן שירת מספר מטרות.

הם אפשרו להציג לארה”ב נכונות פורמלית לדיפלומטיה, להעביר את האחריות להמשך המלחמה לקייב ובמקביל לשמור על הלחץ הצבאי.

בזמן שוושינגטון דנה בפורמולות טריטוריאליות, הצבא הרוסי המשיך במתקפה, והקרמלין יכול היה לשפר את תנאיו בהתאם למצב בחזית.

כתוצאה מכך, תהליך המשא ומתן הפך לא לחיפוש אחר פתרון מקובל הדדית, אלא לניסיון להשיג בדרכים דיפלומטיות את מה שרוסיה לא הצליחה להשיג בדרכים צבאיות.

מה משמעות ההצהרה של רוביו

ההכרה בכישלון הפורמולה “3+2” משמעותה שוושינגטון לא יכולה עוד להעמיד פנים שדרישות הטריטוריאליות של מוסקבה מהוות בסיס מוכן להסכם שלום.

רוביו למעשה אישר שלושה נסיבות מפתח.

ראשית, אוקראינה מעולם לא הסכימה לתוכנית זו.

שנית, לא היו הסכמות מחייבות באנקורידג’.

שלישית, הגרסה הישנה לא נחשבת עוד כדרך ריאליסטית לשלום.

עם זאת, השאלה היא אילו “רעיונות חדשים” בדיוק תציע ארצות הברית.

אם היוזמה האמריקאית החדשה תיבנה שוב סביב דרישות מאוקראינה לוותר על שטחים, להגביל את הצבא ולסמוך על ערבויות רוסיות, התוצאה, ככל הנראה, תהיה זהה.

נאנוווסטי — חדשות ישראל מדגיש: שלום יציב אינו אפשרי ללא ערבויות ביטחוניות אמיתיות, הפסקת המתקפות הרוסיות ומנגנון שימנע ממוסקבה לחזור בעוד מספר שנים עם דרישות חדשות.

סוף האשליה של אנקורידג’

“רוח אנקורידג'” התבררה כמבנה פוליטי נוח, שאפשר למוסקבה לטעון שהשלום כמעט הושג, והמכשול היחיד הוא סירובה של אוקראינה למלא את התנאים הרוסיים.

הצהרתו של מרקו רוביו הרסה את המבנה הזה.

ארה”ב הכירה בכך שהפורמולה נכשלה, אוקראינה לא קיבלה אותה, ומוסקבה המשיכה להחמיר את הדרישות. במקום ויתורים הדדיים, קייב קיבלה הצעה לוותר על שטחים, להחליש את הצבא ולסמוך על הבטחות של מדינה שכבר הפרה הסכמים קודמים.

כעת, וושינגטון תצטרך להחליט האם היא תחפש שוב פשרה בין התוקפן לקורבן התוקפנות או תיצור עמדה חדשה המבוססת על כך שהשלום צריך לא רק לעצור את המלחמה אלא גם למנוע את חזרתה.

זהו המסקנה העיקרית מכישלון “3+2”: הבעיה לא הייתה באטרקטיביות הלא מספקת של תוכנית מסוימת אחת, אלא בהנחה השגויה שוויתורים טריטוריאליים יכולים לספק את הקרמלין ולסיים את המלחמה.