- July 26, 2026
- 1:28 pm
- בעולם
איראן ורוסיה מהמרות בדיוק על הנקודה הפגיעה הזו של המערב. אין להן צורך להשמיד את מערכות הפטריוט האמריקאיות, את מערכות החץ הישראליות או את ההגנה האווירית האירופית במכות ישירות. מספיק להכריח את ארה”ב ובעלות בריתה לבזבז טילים מיירטים יקרים הרבה יותר מהר ממה שתעשיית ההגנה תוכל לייצר חדשים.
אסטרטגיה זו כבר החלה להשפיע לא רק על המצב בשדה הקרב, אלא גם על החלטות הבית הלבן.
לפי דיווחים בתקשורת האמריקאית, דונלד טראמפ עצר את ההכנות למכה מסיבית חדשה על איראן לאחר אזהרת ההנהגה הצבאית על צמצום מסוכן של מלאי אמצעי ההגנה האווירית והטילים. הצבא האמריקאי מסוגל להמשיך בפעולה, אך מלחמה ממושכת עלולה להשאיר את הבסיסים האמריקאים במזרח התיכון ללא כמות מספקת של טילי פטריוט.
ההחלטה התקבלה ביום שישי, 24 ביולי 2026. לפני כן, הפנטגון הציג לנשיא כמעט מדי יום תוכניות למכות חדשות, שיכלו להתבצע כבר כמה שעות לאחר האישור.
נדונה פעולה רחבה יותר נגד תשתית הטילים האיראנית, מתקנים צבאיים של משמרות המהפכה האסלאמית, מחסני נשק, מרכזי שליטה ומפעלים הקשורים לשיקום היכולות הצבאיות של טהראן.
אך במקום להרחיב את הקמפיין, טראמפ הורה לעשות הפסקה.
וושינגטון לא נתקלה בחוסר כוח, אלא בחוסר תחמושת.
לארה”ב יש תעופה, מודיעין לווייני, טילים שיוט, מפציצים אסטרטגיים ויכולת להכות כמעט בכל שטח איראן. הבעיה אינה ביכולת לתקוף, אלא בכך שכל מכה חדשה כמעט בלתי נמנעת תגרור תגובה מטהראן.
איראן יכולה לשגר טילים בליסטיים ומל”טים על בסיסים אמריקאים בעיראק, ירדן, קטאר, כווית, בחריין ובמדינות אחרות באזור.
כל התקפה כזו יש להדוף.
יושב ראש הוועדה המשולבת של ראשי המטות של ארה”ב, גנרל דן קיין, לפי דיווחים בתקשורת, הודיע לטראמפ כי הכוחות המזוינים מוכנים להמשיך בפעולה. במקביל הוא הזהיר: הרחבת המלחמה עלולה לרוקן באופן מסוכן את מלאי המיירטים, הנחוצים לא רק במזרח התיכון.
הפנטגון חייב לשמור על תחמושת להגנה על שטח ארה”ב, בעלי ברית באירופה ובאסיה, וכן למשבר אפשרי באזור האינדו-פסיפי.
לפיכך, הטענה כי לארה”ב כבר נגמרו הפטריוטים לחלוטין תהיה לא מדויקת. מדובר בבעיה אסטרטגית חמורה יותר: ההנהגה האמריקאית חוששת לעבור את הנקודה שבה יישארו מספיק טילים להגנה בו זמנית על כל הכיוונים.
יותר מ-1200 מיירטים תוך מספר חודשים
לפי הערכות שהופיעו בתקשורת האמריקאית, בחודשים הראשונים של העימות עם איראן הפנטגון בזבז יותר מ-1200 טילים מיירטים פטריוט.
טיל מודרני PAC-3 MSE יכול לעלות כארבעה מיליון דולר. אם רוב התחמושת שהשתמשו בהן הייתה מהסוג הזה, העלות הכוללת שלהן מתקרבת לחמישה מיליארד דולר.
אך המחיר הכספי הוא רק חלק מהבעיה.
כסף ניתן להקצות בהחלטת הקונגרס. טילים חדשים לא ניתן לקבל מיד לאחר חתימת מסמך התקציב.
ייצור הפטריוט תלוי בייצור מנועים, מערכות הנחיה, רכיבים אלקטרוניים, חיישנים והרבה חלקים אחרים. הרחבת קווי הייצור דורשת ציוד, מומחים, ספקים נוספים וכמה שנות עבודה.
כתוצאה מכך, מלחמה אינטנסיבית יכולה לבלוע את כמות התחמושת שהתעשייה האמריקאית מייצרת במשך כמה שנים.
לאיראן מספיק לשמור על הלחץ מספיק זמן.
אמצעי תקיפה זולים מול הגנה יקרה
מל”טים איראניים ממשפחת שאהד עולים, לפי הערכות שונות, מכמה עשרות אלפי דולרים. רוסיה הצליחה לפשט ולמקומם את ייצורם, והפכה אותם לנשק המוני להתקפות יומיות על אוקראינה.
מיירט פטריוט מודרני עולה כארבעה מיליון דולר.
זה לא אומר שכל שאהד מושמד דווקא על ידי טיל פטריוט. נגד מל”טים איטיים משתמשים במטוסי קרב, מערכות נ”מ, קבוצות ירי ניידות, אמצעי לוחמה אלקטרונית וטילים זולים יותר.
אך המל”טים הם רק הרמה הראשונה של התקפה משולבת.
הם מעמיסים על המכ”מים, מכריחים את ההגנה האווירית להפעיל תחנות גילוי, להרים תעופה, לחלק מטרות ולבזבז תחמושת. במקביל או לאחר מכן משוגרים טילים שיוט ובליסטיים, שלצורך יירוטם כבר נדרשות המערכות המודרניות והיקרות ביותר.
גם כאשר התקפה כזו נבלמת בהצלחה, הצד המגן מאבד יותר משאבים מהתוקף.
איראן ורוסיה מסתמכות בדיוק על האפקט המצטבר. פשיטה אחת בודדת עשויה לא לשנות את המצב, אך מאות התקפות עוקבות מקטינות בהדרגה את מלאי הטילים, שוחקות את הציוד ומכריחות את האויב לבחור אילו מטרות להגן עליהן תחילה.
רוסיה בדקה את המודל הזה באוקראינה
אוקראינה נתקלה במחסור בטילים פטריוט זמן רב לפני המשבר הנוכחי סביב איראן.
מאז 2024 רוסיה הגדילה את מספר ההתקפות המשולבות, תוך שימוש בו זמנית בשאהד, טילים שיוט, “קינז’לים” אוויר-בליסטיים וטילים בליסטיים מסוגים שונים. המטרות היו תחנות כוח, תחנות משנה, מפעלים תעשייתיים, מתקנים צבאיים ואזורי מגורים בערים אוקראיניות.
גם כאשר ההגנה האווירית האוקראינית משמידה את רוב המטרות, כל התקפה מקטינה את מלאי המיירטים המוגבל.
הטרוריסטים הרוסים יכולים לשגר מל”טים חדשים כבר בלילה הבא. ייצור טילים פטריוט נוספים לוקח חודשים ושנים.
קייב ביקשה שוב ושוב מבעלי בריתה לספק יותר סוללות ותחמושת, אך למדינות המערב עצמן יש מלאי מוגבל. העברת כל סוללה נוספת לאוקראינה פירושה שהסוללה המתאימה נעלמת זמנית ממערכת ההגנה של מדינה אחרת.
ארה”ב כעת מתמודדת עם אותה בעיה ישירות בבסיסיה.
מה שבעבר נתפס כצורך אוקראיני בעזרה צבאית, הפך לשאלת ביטחון החיילים האמריקאים במזרח התיכון.
איראן משתמשת בניסיון הרוסי
שיתוף הפעולה הצבאי בין מוסקבה לטהראן אפשר לשני הצדדים להחליף טכנולוגיות וניסיון מעשי בשימוש במל”טים וטילים.
רוסיה קיבלה את השאהד האיראניים, ארגנה את ייצורם בשטחה ומשתמשת בהם נגד אוקראינה. איראן, מצידה, קיבלה הזדמנות לצפות כיצד התקפות משולבות המוניות שוחקות בהדרגה את מערכות ההגנה האווירית המערביות.
השיעור העיקרי היה פשוט: צד טכנולוגי חלש יותר יכול ליצור איום רציני על אויב חזק בהרבה, אם הוא מסוגל לייצר בזול כמות גדולה של אמצעי תקיפה.
המערב נאלץ להגיב בטילים מדויקים, שעלותם גבוהה בעשרות או מאות מונים ממחיר המטרה המושמדת.
רוסיה ואיראן אינן חייבות להשיג פריצת דרך מלאה בהגנה האווירית בכל התקפה. מספיק להן לשמור על הייצור, לחזור על המכות ולחכות עד שהאויב יתחיל להיגמר התשובות היקרות.
ישראל כבר שילמה מחיר עצום על לילה אחד של הגנה
בלילה שבין 13 ל-14 באפריל 2024 איראן שיגרה על ישראל יותר מ-300 מל”טים, טילים שיוט ובליסטיים.
רוב המטרות הושמדו הודות לעבודת מערכות החץ הישראליות, “קלע דוד”, תעופה, וכן סיוע מארה”ב ומבעלי ברית אחרים.
במונחים צבאיים, הפעולה הייתה הדגמה של יעילות ההגנה הרב-שכבתית. אך מחירה הכלכלי היה עצום.
מומחים ישראלים העריכו את עלות היירוט בכמה מיליארדי שקלים. לפי חישובים מסוימים, הוצאות ישראל ובעלי בריתה עשויות להתקרב למיליארד דולר או לעלות על סכום זה.
המטח האיראני עלה משמעותית פחות.
עבור ישראל, השימוש בטילים יקרים היה מוצדק לחלוטין: הם הגנו על חיי אדם, בסיסי תעופה ומתקנים אסטרטגיים. אך יחס הוצאות כזה לא ניתן להתעלם ממנו בתנאי מלחמה ממושכת.
ניתן להדוף התקפה מסיבית אחת. עשרות התקפות כאלה הופכות לתחרות תעשייתית.
הפסדים בבסיס אמריקאי שינו את החישובים של הבית הלבן
אזהרה נוספת הייתה התקפה על בסיס אמריקאי בירדן, שבה נהרגו שלושה חיילים.
לפי הדיווחים, איראן השתמשה בטילים בליסטיים ומל”טים. חלק מאמצעי התקיפה הצליחו לחדור את ההגנה האמריקאית.
עדיין אין מספיק ראיות לטעון שהחיילים נהרגו דווקא בגלל שלסוללות הפטריוט נגמרו הטילים. הסיבה לפריצה עשויה להיות שילוב של גורמים: היקף ההתקפה, מספר המערכות המוגבל, מאפייני מיקום הבסיס, מגבלות טכניות או חלוקת מטרות לא נכונה.
אך עבור הממשל האמריקאי העיקרון הוא העובדה עצמה: גם המערכת המודרנית ביותר של הגנה אווירית אינה מספקת הגנה מוחלטת במהלך התקפה משולבת מסיבית.
המשך המלחמה פירושו התקפות חדשות על בסיסים אמריקאים, הוצאות חדשות של מיירטים והסבירות להפסדים חדשים.
פטריוט צריך להתחלק בין ארה”ב, ישראל ואוקראינה
המחסור בטילים כבר הופך לבחירה פוליטית.
וושינגטון חייבת להגן בו זמנית על מתקנים צבאיים משלה במזרח התיכון, לתמוך בישראל, לעזור לאוקראינה ולשמור על רזרבה למקרה של עימות עם סין.
לא ניתן להעביר טיל אחד למספר בעלי ברית בו זמנית.
אם תחמושת נשלחת לאוקראינה, היא לא יכולה לשמש להגנת בסיס אמריקאי בקטאר. אם סוללה מועברת למזרח התיכון, היא לא מגנה על הכיוון האירופי. אם טילים מתבזבזים בהמוניהם במהלך מלחמה עם איראן, הם הופכים לפחותים למשבר אפשרי באסיה.
זו המלכודת האסטרטגית שרוסיה ואיראן מנסות ליצור.
הן פועלות בכיוונים שונים, אך מכריחות את ארה”ב לבזבז את אותם משאבים מוגבלים.
נאנובסטי — חדשות ישראל מציינת: המחסור בתחמושת הופך בהדרגה לחוליה המקשרת בין המלחמה של רוסיה נגד אוקראינה, האיום האיראני על ישראל וביטחון הבסיסים האמריקאים במזרח התיכון.
מדוע המפעלים המערביים לא יכולים לפתור את הבעיה במהירות
לאחר תחילת התוקפנות הרוסית המלאה נגד אוקראינה, ממשלות המדינות המערביות הבטיחו שוב ושוב להרחיב את הייצור הביטחוני.
נחתמו חוזים חדשים, הוקצו מיליארדי דולרים והוכרזו תוכניות להגדלת ייצור הטילים. אך הייצור גדל הרבה יותר לאט מהצריכה של תחמושת.
הסיבה אינה רק בבירוקרטיה.
לאחר סיום המלחמה הקרה, התעשייה הביטחונית המערבית הותאמה להזמנות קטנות יחסית ולמבצעים צבאיים מוגבלים. המפעלים לא היו מוכנים לאספקה בו זמנית לאוקראינה, לישראל, לכוחות האמריקאים ולצבאות האירופיים בתנאי עימות ממושך.
לא ניתן להרחיב את קווי הייצור בהוראה אחת של הנשיא. יש צורך לבנות מפעלים חדשים, להכשיר מומחים, לחתום על חוזים ארוכי טווח עם ספקים ולהבטיח גישה לרכיבים נדירים.
איראן ורוסיה בינתיים מגבירות את ייצור הנשק הפשוט והזול יותר.
מהירות הייצור, ולא רק הרמה הטכנולוגית, הופכת למדד מפתח של כוח צבאי.
טראמפ לקח הפסקה, אך המלחמה לא הסתיימה
הפסקת המכות אינה אומרת שטראמפ ויתר סופית על פעולה מורחבת נגד איראן.
וושינגטון שומרת על כוחות צבאיים באזור, ממשיכה לעקוב אחר פעולות טהראן ויכולה לחדש את ההתקפות אם איראן תכה שוב בבסיסים אמריקאים, בישראל או בשיט הבינלאומי.
במקביל, דרך מתווכים נמשכים הניסיונות לשקם את הערוץ הדיפלומטי.
עבור טראמפ, ההפסקה מאפשרת להימנע מהסתבכות מיידית של ארה”ב במלחמה רחבה עוד יותר, להפחית את הסיכון להפסדים חדשים ולשמור על חלק מהמיירטים.
אך הבעיה העיקרית לא נעלמה.
גם אם השלב הנוכחי של העימות יסתיים במשא ומתן, ארה”ב תצטרך לשקם את מלאי הטילים שהוצאו במשך כמה חודשים. זה ייקח הרבה יותר זמן ממה שנדרש לשיגורם.
המערב עלול להפסיד לא בטכנולוגיות, אלא בקצב הייצור
ארה”ב ובעלות בריתה עדיין עולות טכנולוגית על איראן ורוסיה. מערכות הגילוי שלהן מדויקות יותר, הטילים יעילים יותר והתעופה חזקה בהרבה.
אך במלחמה ממושכת, היתרון על הנייר עשוי להיות לא מספיק.
מנצח לא רק מי שיש לו נשק טוב יותר. חשיבות עצומה יש ליכולת לייצר אותו בכמות הנדרשת, להחליף במהירות תחמושת שהוצאו ולעשות זאת בזול יותר מהאויב.
איראן ורוסיה מהמרות בדיוק על הנקודה הפגיעה של המערב: הגנה יקרה, מורכבת וקשה לשחזור.
הן מנסות ליצור מצב שבו כל שיגור חדש של מל”ט זול מכריח את המדינות המערביות להוציא כסף, להרים תעופה, להפעיל מכ”מים ולהקטין את מלאי הטילים החסרים.
ארה”ב חוששת שמלחמה ממושכת תשאיר אותה ללא כמות מספקת של פטריוט עוד לפני שאיראן תמצה את יכולותיה להמשיך בהתקפות.
זה לא אומר שהאסטרטגיה האיראנית בהכרח תוביל להצלחה. אך החלטת טראמפ מראה: ההימור על התשה כבר משפיע על פעולות הצבא החזק בעולם.
המערב עדיין מסוגל להדוף את רוב ההתקפות. השאלה העיקרית היא כמה זמן הוא יוכל לעשות זאת מהר יותר מאשר רוסיה ואיראן מייצרות אמצעי תקיפה חדשים.