יהודים מאוקראינה: אנטולי שפירו מקונסטנטינוגרדה האוקראינית, רב-סרן בצבא האדום, שפתח את שערי אושוויץ וזכה בתואר גיבור אוקראינה עם עיטור “כוכב הזהב”.

ב-27 בינואר 1945 נכנסו חיילים סובייטים לאחד מבתי הילדים במחנה הנאצי אושוויץ. כשראו אנשים במדים צבאיים, שני ילדים נבהלו וצעקו: “אנחנו לא יהודים!”

הם היו יהודים. אבל הילדים עדיין לא ידעו שמולם עומדים משחררים. הם פחדו שהחיילים שהגיעו עשויים להיות נאצים ולשלוח אותם לתא הגזים. במחנה, השתייכות לעם היהודי הייתה עבורם איום מתמיד למוות.

על אפיזודה זו סיפר כעבור שישים שנה לעיתונאים אמריקאים אנטולי שפירו — יהודי מקונסטנטינוגרד האוקראינית, מייג’ור בצבא האדום, משתתף בשחרור אושוויץ. אז היה בן 92. מאחוריו היו כמה שנות מלחמה, קרבות קשים ופציעות. אך מה שראה בינואר 1945 המשיך לחזור אליו בסיוטים.

מחבר: ילנה גונקו

לפני המלחמה היה שפירו מהנדס, חבר מועצת העיר זפורוז’יה וראש הגוף התכנוני העירוני. בסתיו 1941 יצא לחזית בהתנדבות. בינואר 1945 השתתף בשחרור אושוויץ — מתחם מחנות בשטח פולין הכבושה, שם השמידו הנאצים כ-1.1 מיליון איש, בעיקר יהודים.

לאחר המלחמה השתתף בשיקום דנפרוגס ובבניית תחנות כוח, ובשנת 1992 היגר לארצות הברית. נפטר ב-8 באוקטובר 2005 בניו יורק. אחד עשר חודשים לאחר מכן העניק לו הנשיא ויקטור יושצ’נקו לאחר מותו את תואר גיבור אוקראינה.

חומר זה הוכן עבור המדור המדעי-פופולרי של נאנובוסטי “יהודים מאוקראינה“. איננו מתיימרים למחקר היסטורי עצמאי או לפתרון סופי של מחלוקות מדעיות. מטרתנו היא לספר לקהל הרחב על דפים פחות ידועים בהיסטוריה המשותפת של אוקראינה-יהודית, להכיר לקוראים אנשים, אירועים ומסמכים. היסטוריונים מסוימים מפרשים מידע באופן שונה. למי שרוצה לחקור את הנושא לעומק, אנו מציעים לפנות למקורות המובאים במאמר.

אנשל פייטלוביץ’ מקונסטנטינוגרד

אנטולי שפירו נולד ב-18 בינואר 1913 בקונסטנטינוגרד שבמחוז פולטבה של האימפריה הרוסית. כיום זהו ברסטין שבמחוז חרקוב באוקראינה, עד 2024 — קרסנוגרד.

בלידתו נקרא הילד אנשל פייטלוביץ’ שפירו. אביו — פייטל מרדוכוביץ’, אמו — שרה אנשילבנה. פרסומים ביוגרפיים מקשרים מידע על המשפחה עם רישום בספר המטרי של הרב המקומי. ספרים כאלה, שבהם רשמו קהילות יהודיות לידות, נישואין ומיתות, נותרו עד היום מקורות חשובים להיסטוריה של יהודי אוקראינה.

מאוחר יותר התפרסם אנשל בשם אנטולי פבלוביץ’. בשנת 1934 סיים את המכון להנדסה פדגוגית בזפורוז’יה. שנה לאחר מכן קיבל דרגת סגן משנה במילואים, ובשנים 1937–1939 עבד בטכניקום במפעל המתכות “דנפרוספצסטל”.

בשנת 1939 נבחר שפירו לחבר מועצת העיר זפורוז’יה. לאחר מכן עמד בראש הגוף התכנוני העירוני של הוועדה המבצעת, שהיה אחראי על שאלות הפיתוח הכלכלי והתעשייה.

כאשר גרמניה תקפה את ברית המועצות, המהנדס בן ה-28 החזיק בתפקיד ניהולי. על פי עדויות ביוגרפיות, הוא יכול היה לצפות לפינוי במסגרת תפקידו, אך באוקטובר 1941 יצא לחזית בהתנדבות.

ארבע שנות מלחמה: מטואפסה לאושוויץ

שפירו החל את שירותו בחזית בשנת 1941. לחם במסגרת חטיבת הרובאים הימית ה-76, פיקד על גדוד נפרד. השתתף בקרבות בקובאן, ליד טואפסה, רוסטוב על הדון, טגנרוג ועל נהר מיוס, שם יצרו הכוחות הגרמניים קו הגנה חזק.

בביוגרפיה הצבאית שלו היו גם קרב קורסק, פציעה באזור פרוחורובקה וחציית הדנפר. בשנת 1943 מילא תפקידים במטה, כולל במערכת המחלקה המבצעית של הארמיה ה-43.

בתחילת 1945 שירת מייג’ור שפירו בקורפוס הרובאים ה-106 של הארמיה ה-60 של החזית האוקראינית הראשונה. לקוראים ישראלים נבהיר: זה היה איחוד של הצבא האדום, ולא צבא אוקראיני לאומי נפרד. ביחידותיו שירתו נציגים מעמים שונים של ברית המועצות.

בינואר 1945 התקדמו הכוחות הסובייטיים בשטח פולין. בדרכה של הארמיה ה-60 היה העיר אושוויינצ’ים, השם הגרמני — אושוויץ.

27 בינואר 1945: שחרור אושוויץ

עשרה ימים לפני הגעת הכוחות הסובייטיים החלו הנאצים לפנות את האסירים. בין ה-17 ל-21 בינואר הוצאו כ-56–60 אלף איש ממתחם המחנות והובלו מערבה. האנשים צעדו במזג אוויר חורפי, מותשים מרעב ומחלות. את המפגרים ירו. המעברים הללו נכנסו להיסטוריה כ”מצעדי המוות”.

במקביל השמידו אנשי האס-אס מסמכים, פוצצו תאי גזים ומשרפות, בניסיון להסתיר את עקבות הרציחות ההמוניות. המשרפה האחרונה בבירקנאו פוצצה ב-26 בינואר.

ב-27 בינואר שחררו חלקי הארמיה ה-60 של החזית האוקראינית הראשונה את אושוויץ. מתחם המחנות כלל כמה מחנות גדולים — אושוויץ I, אושוויץ II — בירקנאו, אושוויץ III — מונוביץ — ורבים תת-מחנות. לכן לא ניתן לצמצם את שחרורו למתקפה אחת על השערים.

בקרבות על אושוויינצ’ים ועל מתקני המחנה נהרגו יותר מ-230 חיילים סובייטים.

בשלושת המחנות העיקריים מצאו החיילים הסובייטים כ-7,000 אסירים חיים, כולל מאות ילדים. רבים היו במצב קריטי. עוד כ-500 איש שוחררו בתת-מחנות זמן קצר לפני ה-27 בינואר או זמן קצר לאחר תאריך זה.

“אנחנו לא יהודים!” — עדותו של אנטולי שפירו

ב-6 במרץ 2005 פרסם העיתון New York Daily News ראיון עם שפירו בן ה-92 לעיתונאי וולטר רובי. השיחה התקיימה בדירתו של הוותיק בשכונת קוני איילנד בניו יורק.

שפירו נזכר באנשים בבגדי מחנה מפוספסים, שעמדו בשלג. הם היו כל כך מותשים, עד שהתקשו לזוז. חלקם עטפו את רגליהם בסמרטוטים במקום נעליים. כששמעו שהמשחררים הגיעו, האסירים לא האמינו מיד. הם ניגשו לחיילים, נגעו בבגדיהם ובידיהם, בניסיון לוודא שהמתרחש אמיתי.

שפירו הביא את דברי החיילים: “הצבא האדום בא לשחרר אתכם”.

בצריפים מצאו החיילים חיים לצד מתים. שפירו תיאר ריח כבד, לכלוך, דם ואנשים שכבר לא היו מסוגלים לקום בכוחות עצמם מהמיטות.

במיוחד נחרטו בזכרונו שני ילדים.

באחד החדרים עם הכיתוב Kinder — “ילדים” בגרמנית — מצאו החיילים שני ילדים חיים. כשראו אנשים במדים צבאיים, הם החלו לצעוק שהם אינם יהודים. לפי הסברו של שפירו, הילדים היו יהודים, אך פחדו שישלחו אותם לתא הגזים.

הרופאים הצבאיים לקחו אותם כדי לרחוץ ולהאכיל אותם. שמות הילדים לא צוינו בראיון שפורסם, ולא ידוע מה עלה בגורלם. שפירו לא טען שכבר לקחו אותם בעבר לתא הגזים.

מצבם של שאר הניצולים לא היה פחות קשה. רבים רעבו כל כך הרבה זמן, עד שתזונה רגילה עלולה הייתה להוות עבורם סכנה. נדרשה עזרה רפואית, שיקום הדרגתי של התזונה וטיפול במחלות זיהומיות. לאחר השחרור ננקטו צעדים לניקוי הצריפים ולמניעת מגפות.

מאוחר יותר סייעו לאסירים שירותי הרפואה הסובייטיים והצלב האדום הפולני. בבית החולים שאורגן על ידי רופאים פולנים טופלו אלפי אסירים לשעבר, כולל מאות ילדים.

גם כעבור שישים שנה סיפר שפירו לעיתונאים שהמראות שראה במחנה ממשיכים להופיע בחלומותיו בלילות.

מי נכנס ראשון לאושוויץ: עדויות ומסמכים

במספר פרסומים מכנים את אנטולי שפירו מפקד גדוד שמנה כ-500 חיילים, אחד הראשונים שנכנסו לאושוויץ. גרסה זו התקבעה בביוגרפיות הפופולריות שלו.

עם זאת, מחקרו של ס. א. ליפאטוב, המבוסס על מסמכים צבאיים סובייטיים, מציין שבינואר 1945 שימש שפירו כעוזר ראש המחלקה המבצעית של הקורפוס הרובאי ה-106. לא נמצא אישור תיעודי לפיקודו על גדוד תקיפה נפרד בעת שחרור המחנה.

בשחרור מתחם המחנות השתתפו יחידות מכמה חטיבות, כולל הדיוויזיות הרובאיות ה-100 וה-322. לכן לא ניתן לקבוע קצין ראשון אחד חד משמעי שפתח את שערי אושוויץ כולו.

עם זאת, בצו הרשמי של נשיא אוקראינה מס’ 768/2006 נקרא שפירו מפקד גדוד רובאי נפרד של הדיוויזיה הרובאית ה-100, שהשתתף בשחרור אושוויינצ’ים ב-27 בינואר 1945. נוסח זה משקף את ההכרה הרשמית בהישגיו הצבאיים, אף שהוא סותר מידע ארכיוני מסוים על התפקיד שמילא.

אין סיבה לשלול את השתתפותו של שפירו בשחרור המחנה. עדויותיו בחייו נותרות גם הן מקור היסטורי עצמאי. אך הטענה שהוא פתח את שערי אושוויץ ראשון לבדו דורשת הסתייגות.

כמה אנשים נהרגו באושוויץ

לאחר המלחמה העריכה הוועדה הסובייטית המיוחדת את מספר ההרוגים באושוויץ בכארבעה מיליון איש. מספר זה הופיע בחומרי משפטי נירנברג, אך מחקרים היסטוריים מאוחרים יותר בחנו אותו מחדש.

על פי הערכות מודרניות של מוזיאון המדינה אושוויץ-בירקנאו, הועברו למתחם המחנות כ-1.3 מיליון איש, מתוכם כ-1.1 מיליון נרצחו. כ-מיליון מהקורבנות היו יהודים. בין שאר ההרוגים — כ-70–75 אלף פולנים, 21 אלף רומא וסינטי, כ-14–15 אלף שבויי מלחמה סובייטים ואלפי אסירים בני לאומים אחרים.

נתונים אלה מבוססים, בין היתר, על מחקריו של ההיסטוריון פרנצ’ישק פיפר, שחקר מסמכי גירוש, דיווחי מחנות ומידע דמוגרפי.

אושוויץ, ישראל והיהודים מאוקראינה

ב-27 בינואר, יום השנה לשחרור אושוויץ, מאז 2005 הוא יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, שהוכרז על ידי העצרת הכללית של האו”ם. בישראל קיימת גם תאריך זיכרון לאומי נפרד — יום השואה והגבורה, הנחגג ב-27 בניסן לפי הלוח העברי עם העברות חוקיות.

עדויות ניצולי השואה נשמרות ביד ושם — המוזיאון הלאומי להיסטוריה של השואה והגבורה בירושלים. בין מיליוני קורבנות ההשמדה הנאצית היו קרובי משפחה של אזרחי ישראל העתידיים, יהודים מאוקראינה, פולין, הונגריה ומדינות אירופיות אחרות.

אנטולי שפירו מעולם לא היה אזרח ישראל, אך סיפורו קשור ישירות לעם היהודי. הוא נולד במשפחה יהודית באוקראינה, השתתף בשחרור המחנה שבו נרצחו כ-מיליון יהודים, ובסוף חייו השאיר עדויות על מה שחווה.

במדור נאנובוסטי “יהודים מאוקראינה” יש סיפור על יליד אוקראינה אחר הקשור לאושוויץ — קייבי יורה ליפשיץ. באפריל 1943 השתתף יחד עם רוברט מסטריו וז’אן פרנקלמון במתקפה של ההתנגדות הבלגית על הרכבת העשרים, שהובילה יהודים למחנה. מהרכבת הצליחו להימלט מאות אסירים.

ליפשיץ ניסה להציל אנשים בדרך לאושוויץ. שפירו השתתף שנתיים לאחר מכן בשחרור אלה ששרדו את מאסר המחנה. שניהם נולדו במשפחות יהודיות על אדמת אוקראינה.

נאנובוסטי — חדשות ישראל | Nikk.Agency ממשיך לספר על אנשים אלה, שגורלותיהם מחברים את ההיסטוריה של אוקראינה, ישראל והיהדות האירופית.

לאחר המלחמה: פראג, זפורוז’יה, דנפרוגס וניו יורק

לאחר שחרור אושוויץ המשיך שפירו בשירות הצבאי ופגש את סיום המלחמה בפראג. בתקופה שלאחר המלחמה שימש בתפקיד במטה הארמיה ה-65. השתחרר בשנת 1947.

בחזרתו לחיים האזרחיים עבד שוב כמהנדס. השתתף בשיקום דנפרוגס בזפורוז’יה, בבניית תחנת הכוח ההידרואלקטרית קויבישב, עבד בסיביר ובקלינינגרד. דנפרוגס, תחנת כוח גדולה על הדנפר, ניזוקה קשות במהלך מלחמת העולם השנייה ודרשה שיקום נרחב.

בשנת 1972 עבר שפירו לפרברי מוסקבה. בשנת 1992 היגר יחד עם אשתו ויטה לארצות הברית, והתיישב בשכונת קוני איילנד בברוקלין, שם התגבשה קהילה גדולה של יוצאי ברית המועצות לשעבר.

באמריקה הופיע באירועים זיכרון, נתן ראיונות, סיפר על שחרור אושוויץ. במאי 2005 יצא ספרו האחרון “מרתון מאיים”.

בראיונותיו המאוחרים נזכר שפירו לא רק בשחרור המחנה, אלא גם בשנים הסובייטיות, בעבודה, בשירות, ביחס להתפרקות ברית המועצות. הוא הדגיש שהוא גאה בהשתתפות הצבא האדום בשחרור האסירים, ועל חייו בברית המועצות דיבר בצער על תקופה שעברה.

לשאלה מה הרגיש כיהודי בין המשחררים הראשונים, ענה שפירו: “הייתי גאה מאוד להיות בין המשחררים הראשונים”. עם זאת, הוא דיבר על גאוותו בעיקר על השתתפות הצבא האדום בשחרור המחנה.

עיטורים צבאיים ומדיניים של אנטולי שפירו

אנטולי שפירו עוטר בכמה עיטורים צבאיים סובייטיים ובמדליות רבות. במקורות ביוגרפיים מדובר על עשרים עיטורים ומדליות. המינהל הממלכתי האזורי של זפורוז’יה בפרסום מ-9 במאי 2008 הזכיר בנפרד ארבע עשרה מדליות.

בין העיטורים הסובייטיים שהוקמו:

• שני עיטורי כוכב אדום — עיטורים ב-7 בפברואר וב-28 באוקטובר 1943. בחומרי המינהל האזורי של זפורוז’יה הם קשורים לקרבות ליד טואפסה וקנב.
• שני עיטורי מלחמת המולדת מדרגה ראשונה. אחד מהם מתוארך ל-30 באפריל 1945. תאריך העיטור השני דורש אישור נפרד על פי מסמך העיטור.
• עיטור מלחמת המולדת מדרגה שנייה — 5 באוגוסט 1944.
• מדליית “על הגנת הקווקז” — 1 במאי 1944.
• מדליית “על הניצחון על גרמניה במלחמת המולדת הגדולה 1941–1945” — 9 במאי 1945.

תאריכי העיטורים המפורטים מובאים על פי כרטסת הארכיון של משרד ההגנה של ברית המועצות. במידע של המינהל האזורי של זפורוז’יה מוזכרים גם עיטורים על קרבות ליד קרקוב ופראג.

עיטור מדיני פולני. בשנת 2005, לציון שישים שנה לשחרור אושוויץ, הוענק לשפירו עיטור פולני. פרסומים ביוגרפיים מכנים את צלב ההצטיינות של הרפובליקה הפולנית; במקורות מסוימים מופיעה גם אזכור של דרגת קצין של עיטור ההצטיינות של הרפובליקה הפולנית. רשימת העיטורים הפולניים המדויקת דורשת אימות עם מסמכים פולניים מקוריים.

בשל מצבו הבריאותי הקשה לא יכול היה שפירו להגיע לפולין לאירועים הזיכרון. העיטור הוענק לו בניו יורק בהשתתפות הקונסול הפולני אגנסקה מישבסקה. בטקסים בקרקוב הוצג נאום וידאו שלו, שבו קרא לא לאפשר חזרה על פשעי הנאצים.

גיבור אוקראינה. ב-21 בספטמבר 2006, לאחר מותו של שפירו, העניק לו הנשיא ויקטור יושצ’נקו תואר גיבור אוקראינה עם עיטור “כוכב הזהב”. זהו התואר המדיני הגבוה ביותר של אוקראינה, שהוענק על אומץ אישי, הקרבה הרואית ועמידה איתנה במאבק נגד הכובשים הנאצים.

חשוב להבחין בין שני עיטורים הקיימים במערכת תואר גיבור אוקראינה: עיטור “כוכב הזהב” מוענק על מעשה גבורה, ועיטור המדינה — על הישגים עבודה יוצאי דופן. שפירו זכה לאחר מותו דווקא ב”כוכב הזהב”.

כיצד אוקראינה הנציחה את זכרו של אנטולי שפירו

ב-21 בספטמבר 2006 חתם נשיא אוקראינה ויקטור יושצ’נקו על צו מס’ 768/2006 “על הענקת תואר גיבור אוקראינה”. לאנטולי שפירו הוענק לאחר מותו תואר גיבור אוקראינה עם עיטור “כוכב הזהב”.

בצו הוא נקרא מפקד גדוד רובאי נפרד של הדיוויזיה הרובאית ה-100 ומשתתף בשחרור מחנה הריכוז אושוויינצ’ים. באותו מסמך הוענק תואר גיבור אוקראינה לאחר מותה גם לטטיאנה יוסיפובנה מרקוס — יהודייה, משתתפת במחתרת האנטי-נאצית בקייב, שהוצאה להורג על ידי הנאצים בשנת 1943.

כך, בצו נשיאותי אחד, ציינה אוקראינה שני אנשים ממוצא יהודי, שהשתתפו במאבק נגד הנאציזם: מחתרתית מקייב וקצין חזית, שנולד בקונסטנטינוגרד.

ב-9 במאי 2008 נפתחה בזפורוז’יה לוח זיכרון לאנטולי שפירו על הבניין שבו שכן הוועד המבצעי העירוני בשנים 1939–1941. כאן עבד עד שיצא לחזית. בזמן פתיחת הלוח שכן בבניין משרד הפנים העירוני.

בטקס השתתפו ממלא מקום סגן שר החוץ הראשון של אוקראינה יורי קוסטנקו, ממלא מקום ראש המינהל הממלכתי האזורי של זפורוז’יה ולרי צ’רקסקה, ראש העיר זפורוז’יה יבגני קרטשוב וקרובי משפחתו של שפירו.

בשם המשפחה דיבר נכדו יורי שפירו, שחי בזפורוז’יה. הוא הודה למשתתפי הטקס על שמירת זכרו של סבו. מחבר לוח הזיכרון היה האדריכל הזפורוז’י אלכסיי משקדוב.

על לוח הזיכרון, שבוצע בשפה האוקראינית, הותקן תבליט של שפירו במדים צבאיים. הכיתוב מודיע שבבניין זה עבד בשנים 1939 עד 1941 בן המקום, משתתף בשחרור אסירי מחנה הריכוז אושוויינצ’ים, גיבור אוקראינה אנטולי פבלוביץ’ שפירו.

זכרו נשמר גם בארצות הברית: במועדון ניצולי השואה בברוקלין הוקם דוכן זיכרון המוקדש לשפירו.

כיצד זוכרים את אנטולי שפירו בישראל

למרות שאנטולי שפירו מעולם לא חי בישראל, שמו מופיע בעיתונות ההיסטורית הישראלית, בסיפורי מוזיאונים על מלחמת העולם השנייה ואפילו בנאומי חברי הכנסת. כאן זוכרים אותו בעיקר כקצין יהודי בצבא האדום, שהשתתף בשחרור אושוויץ.

מוזיאון הלוחם היהודי בלטרון

במוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה על שם חיים הרצוג (מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם השנייה), הממוקם באזור לטרון ליד ירושלים, סיפורו של שפירו נכלל בסיפור על חיילים יהודים שנלחמו נגד גרמניה הנאצית.

בינואר 2025, לציון 80 שנה לשחרור אושוויץ, פרסם העיתון הישראלי “ידיעות אחרונות” מאמר של העיתונאית איריס ליפשיץ-קליגר “הגבורה היהודית כפי שלא ראיתם”.

סגן מנהל המוזיאון למידע ועבודת סיורים אסף אפרתי סיפר שמסבירים למבקרים: בין אלה שהשתתפו בשחרור אושוויץ היה מייג’ור יהודי בצבא האדום אנטולי שפירו, שיצא למלחמה בהתנדבות, למרות הפטור מגיוס.

המוזיאון מוקדש לכמיליון וחצי יהודים ששירתו בצבאות בעלות הברית והשתתפו בהתנגדות לנאצים. לצד שפירו מספרים שם על הנווטת בחיל האוויר הסובייטי פולינה גלמן ועל ראש המחתרת האנטי-נאצית באלג’יריה ז’וזה אבולקר.

ב-27 בינואר 2026: שמו של שפירו נשמע בכנסת

שמונה עשר שנה לאחר שחרור אושוויץ, ב-27 בינואר 2026, נאם חבר הכנסת יבגני סובה בישיבה מיוחדת, שהוקדשה ליום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולמאבק באנטישמיות.

במהלך נאומו על תרומת היהודים למיגור גרמניה הנאצית, נזכר במשפחתו שלו, קרובי משפחה שלחמו בצבא האדום, ובאנטולי שפירו. לדבריו של חבר הכנסת, שפירו היה מייג’ור יהודי, שהשתתף בשחרור אושוויץ ודיבר עם האסירים המשוחררים ביידיש.

סובה הדגיש שההיסטוריה של חיילים יהודים שנלחמו נגד הנאציזם צריכה לתפוס מקום חשוב בזיכרון ההיסטורי של העם היהודי. בסיום נאומו הביע תקווה שהדורות הבאים יזכרו את שמות החיילים הללו לצד גיבורים אחרים של ההיסטוריה היהודית.

הנאום נשמר בפרוטוקול ישיבת הכנסת מ-27 בינואר 2026. הפרטים שהביא חבר הכנסת מתייחסים לסיפורו הציבורי ואינם מסירים שאלות ארכיוניות על תפקידו המדויק של שפירו בינואר 1945.

העיתונות הישראלית והביוגרפיה בעברית

ב-24 בינואר 2018 פרסם העיתון הישראלי באנגלית The Jerusalem Post מאמר של העיתונאי מרטין סיף “Auschwitz hero” — “גיבור אושוויץ”. החומר הוקדש לאנטולי שפירו כמפקד קרבי יהודי, שהשתתף בשחרור מחנה הנאצים.

ביוגרפיה נפרדת של אנטולי שפירו קיימת גם בוויקיפדיה העברית תחת הכותרת “אנטולי שפירו”. במאמר מתוארים בפירוט עבודתו לפני המלחמה בזפורוז’יה, שירותו הצבאי, שחרור אושוויץ, הגירתו לארצות הברית, עיטוריו והענקת תואר גיבור אוקראינה לאחר מותו. משוחזר גם עדותו על כך שהאסירים המשוחררים נגעו בחיילים הסובייטים, בניסיון להאמין שהמשחררים הגיעו.

בוויקיפדיה העברית ובמספר פרסומים ישראליים נקרא שפירו קצין שפתח אישית את שערי אושוויץ. עם זאת, במחקר מסמכים צבאיים סובייטיים לא התקבלה אישור חד משמעי לגרסה זו. לכן חשוב להשוות את המידע מהפרסומים הישראליים עם מחקרים ארכיוניים, מבלי לערבב את זכרו של האדם עם השאלה על הבכורה המדויקת בשחרור המחנה.

עד כה הצליחו לאשר תיעודית את אזכוריו של שפירו בפרלמנט הישראלי, בסיפור המוזיאוני ובעיתונות. עם זאת, לא נמצאו אישורים לקיומו של אנדרטה נפרדת, לוח זיכרון או רחוב על שמו בישראל.

שנות חייו האחרונות והעדות שנותרה

אנטולי שפירו נפטר ב-8 באוקטובר 2005 בניו יורק בגיל 92. הוא נקבר בבית הקברות היהודי Beth Moses בלונג איילנד.

הראיונות האחרונים שנתן הוותיק היו כבר במצב קשה. הוא לא הצליח לנסוע לפולין לציון יום השנה השישים לשחרור אושוויץ, אך המשיך לספר לעיתונאים על האסירים שראה בינואר 1945.

בין הזיכרונות הללו נותרה הסיפור של שני ילדים שצעקו לחיילים הסובייטים: “אנחנו לא יהודים!”

אנחנו לא יודעים את שמותיהם, לא יודעים מאיפה הם גורשו, ולא יכולים לעקוב אחר חייהם הבאים לפי דברי שפירו. אבל בזכות עדותו ידוע איזה פחד חוו הילדים אפילו ברגע השחרור.

אנטולי שפירו נולד במשפחה יהודית בקונסטנטינוגרד האוקראינית, עבד בזפורוז’יה, עבר את המלחמה, השתתף בשחרור אושוויץ והשאיר זיכרונות על מה שחווה. לאחר המלחמה הוא עבד כמהנדס במשך עשורים, ואת שנותיו האחרונות בילה בארצות הברית.

הישגיו הוכרו בפרסים סובייטיים ופולניים, בתואר גיבור אוקראינה לאחר מותו ובשלט זיכרון בזפורוז’יה. אך העדות המפורסמת ביותר של שפירו נותרה הסיפור על שני הילדים שעדיין לא ידעו שהחיילים שהגיעו הצילו את חייהם.