“הצבא הרוסי משקף את החברה ממנה הוא נוצר”: עיתונאים מה-Daily Mail הבריטית נדהמו מהתמונות של הבריונות והיחס הסדיסטי השוררים בצבא הרוסי

ב-22 במרץ 2026 פרסמה דיילי מייל הבריטית כתבה גדולה על עינויים, השפלות וטרור פנימי בפועל בצבא הרוסי. זו לא סיפור על התפרצות בודדת של מפקד ולא עוד פרק של אכזריות בחזית. על פי הסרטונים והדיווחים שנאספו על ידי העיתון, מדובר במערכת שבה חיילים נשברים תחילה בתוך היחידה, ואז נזרקים למה שנקרא “הסתערויות בשר” – עד שייגמרו הכדורים, הכוחות או החיים עצמם.

לקורא הישראלי חשוב כאן לא רק היקף הברבריות, למרות שגם הוא עצמו מזעזע. חשוב דבר אחר: דיילי מייל מציגה צבא שמתייחס לאנשיו כאילו הם לא חיילים אלא חומר מתכלה. וזה כבר מסביר הרבה גם באיך מערכת כזו מנהלת מלחמה בכלל.

מה בדיוק ראתה דיילי מייל

עונש כנורמה, השפלה כשפת השלטון

בסרטונים שתיארה דיילי מייל, מפקדים מכים את חייליהם, מענים אותם בחשמל, מונעים מהם מזון, מכריחים אותם לזחול בבוץ, קושרים אותם לעצים בקור, מחזיקים אותם בבורות ובקופסאות, ובמקרים מסוימים מביאים אותם לקרבות עד מוות. אחד הפרקים מראה שני גברים עירומים בבור: המפקד צועק עליהם ויורה באדמה לידם, מצווה עליהם לשכב שם עד ש”יבינו איך לבצע פקודות”. באחר – שני גברים שמכים אותם בראש ומכריחים אותם לזחול בבוץ, מלווה בצעקות לעגניות.

יש גם סצנות שחורגות מגבולות הדדובשצ’ינה הרגילה אפילו לפי אמות המידה של הצבא הרוסי. דיילי מייל כותבת על גבר שנקשר בצווארו בתוך קופסה, מעליה המפקד מתעלל בו עם אוכל ומים. בסרטון אחר חיילים חצי עירומים נקשרים לעץ, מכריחים אותם לנבוח ואז משפילים אותם עוד יותר. בעוד פרק אחד כותבים לגבר על החזה “אני גנב”, מלבישים אותו כליצן ומכריחים אותו לרקוד לצחוק הסובבים. זה לא על משמעת. זה על דה-הומניזציה מופגנת.

דיילי מייל מציינת במיוחד שהאלימות היא גם פיזית וגם פסיכולוגית. במאמר מוזכר חוברת צבאית בשם Branding of personnel, שבה, לפי תיאור העיתון, נראים סימונים מספריים על חזה המתגייסים, המזכירים את הפרקטיקה הנאצית של דה-פרסונליזציה. אפילו ברמה זו, מדובר לא רק על התעללות ביחידה, אלא על מודל שבו החייל נשלל תחילה מכבודו ואז מאישיותו.

“מי שיהרוג את השני ראשון”: איך נראה צבא ההוצאה להורג הפנימית

הקטע המפחיד ביותר בחומר של דיילי מייל הוא סרטון שבו שני חיילים נאלצים להילחם בבור, וקול המפקד מסביר את הכלל: יצא מי שיהרוג את השני ראשון. העיתון כותב שהסרטון נמשך כשתיים דקות ומסתיים בכך שאחד, ככל הנראה, חונק את השני למוות. ליד הסרטון היה מסר אנונימי שבו נטען שמדובר בלוחמי חטיבת הרובאים הממונעים ה-114.

במאמר מובא גם מסר אנונימי נוסף, הפעם על חטיבה 132. שם נאמר שהיחידה “לגמרי יצאה משליטה”, ומה שקורה עם החיילים שעוברים טיפול – זה השפלות, מכות והתעללות. חשוב שדיילי מייל מקשרת את הפרקים הללו לא רק עם עונש על סירוב או בריחה, אלא גם עם המבנה הכללי של המערכת, שבה כל מי שאינו צייתן, חלש או פצוע הופך למטרה לטרור פנימי.

מאותה לוגיקה צומח גם המונח “הסתערויות סערה”, שעליו דיילי מייל שמה דגש חזק. באחד המסרים שהובאו במאמר נאמר שבהיעדר פרקטיקה משמעתית נורמלית, העונש העיקרי בחזית הפך להיות שליחה להסתערות. לא הארכת חוזה – הסתערות. לא חתמת על חוזה – הסתערות. נתפסת עם סמארטפון – הסתערות. במילים אחרות, כאן העונש הוא מוות סביר מראש.

מדוע המערכת הזו נשענת על עוני, פחד וחוסר עונש

המומחה הצבאי קיר ג’יילס בתגובה לדיילי מייל מנסח את המחשבה המרכזית בצורה קשה וללא דיפלומטיה: הצבא הרוסי משקף את החברה ממנה הוא יצא. הוא מדבר על אלימות, סחיטה ושחיתות כתופעות אנדמיות ולא כהטיה. וזה, אולי, המחשבה המרכזית של כל החומר: לחזית הובאה לא אכזריות מקרית, אלא נורמה חברתית פנימית.

ג’יילס מזכיר גם את ה”דדובשצ’ינה” הרוסית הישנה, שהצבא ניסה לעקור בתחילת המאה, אך לא הצליח. לפי הערכתו, מערכת הטרור של הוותיקים על הצעירים לא נעלמה באמת לשום מקום. פשוט עכשיו היא קיימת בתנאי מלחמה גדולה, אבדות עצומות וצורך כרוני בגופות חדשות.

דיילי מייל כותבת שבארבע השנים האחרונות כוחות פוטין איבדו יותר מ-1.25 מיליון הרוגים ופצועים, וההפסדים החודשיים מוערכים בכ-40 אלף איש, בעוד שהגיוס מספק כ-35 אלף. על רקע זה, לפי גרסת העיתון, מפקדים פונים יותר ויותר לאלימות גסה כדי להכניס אנשים לשורות. במאמר נאמר במיוחד על אזורים עניים, חסרי בית, מיעוטים אתניים, אסירים ואנשים שדוחפים אותם לצבא בלחץ, סחיטה ומכות.

לדיילי מייל יש כאן גם דגש חברתי חשוב. ג’יילס אומר שפוטין לא רוצה לגייס באופן נרחב ערים גדולות, כי שם אנשים מחליפים מידע מהר יותר ומבינים טוב יותר את המחיר האמיתי של המלחמה. הפסדים נוחים יותר לרכז בפריפריה. שם, לפי לוגיקת המאמר, קל יותר להוציא אנשים מעוני, מחוסר תקווה, מהפריפריה – ולהפוך אותם למשאב שקט.

ובמקום הזה המשפט NAחדשות — חדשות ישראל | Nikk.Agency נשמע לא כהכנסה מערכתית, אלא כמסקנה מהותית: לפנינו לא רק צבא עם משמעת גרועה, אלא מכונת מלחמה שבה האכזריות הפנימית מובנית בעצם אופן הגיוס, הכפפת האנשים ושליחתם למוות.

פצועים לא מטופלים – מחזירים אותם למות

אחד החלקים הקשים ביותר במאמר של דיילי מייל מוקדש לפצועים שנשלחים שוב לקרב. העיתון מתאר סרטונים שבהם חיילים על קביים מקבלים נשק ונשלחים חזרה לחזית, כולל במסגרת הצבא ה-20. אחד מהם אומר שכבר נלחם חמש פעמים, קיבל שני פציעות קשות ופציעת ראש חמורה, אבל שוב פשוט “תולים עליו נשק” ומובילים אותו לחזית.

בסרטון אחר, שתואר על ידי דיילי מייל, קבוצה של חיילים פצועים קשה – עם רגליים שבורות, אצבעות חסרות, פגיעות קשות אחרות – מצלמים את עצמם לאחר בית החולים ואומרים ששולחים אותם להסתערות ישר משם. אחד מהם מכנה את המפקד “פסיכי” ואומר שדוחפים אותם כמו בשר לשחיטה. לוחם לשעבר מחטיבה 132 טוען שהצבא סירב לטפל כראוי בפציעותיו הרבות, למרות שהרופאים הכירו בו כלא כשיר לקרב. לדבריו, לחזית שלחו אפילו אנשים ללא עיניים, עם ידיים ורגליים שבורות, עם מעיים קרועים.

במקום הזה ג’יילס נותן, אולי, את הנוסחה הקצרה והמדויקת ביותר של כל המאמר: אם הפונקציה היחידה שלך היא להיות ספוג לכדורים, אז כבר לא משנה אם אתה הולך בעצמך, על קביים או כבר פצוע. בתרגום לרוסית, אין צורך לקשט את המחשבה הזו. היא כבר נשמעת כמו אבחנה מוכנה של המערכת.

מה קורה בחזית אצל אלה שעדיין חיים

דיילי מייל מביאה גם סרטונים מתוך בונקר אוקראיני, שבו חיילי הגדוד ה-31 של הצבא ה-25 מסתתרים בחורף. הם מספרים שמצאו קולה רקובה, תפוחי אדמה ליד גופה, קיבלו שתי קופסאות דייסה ושתי חבילות אגוזים – וזה הכל. הם שותים מים משלולית, מתלוננים על רעב, היעדר רוטציות, חוסר יכולת להתרחץ ועל כך שהפצועים נגררים ללא פינוי. שם נשמעת כמעט בקשה נואשת למפקדיהם: הם ימשיכו להילחם, אבל לפחות שיתנו להם אוכל, תחמושת ופינוי פצועים.

זהו, אולי, העצב המרכזי של החומר של דיילי מייל. לא רק עינויים. לא רק השפלות. אלא שילוב של השפלה, סחיטה, מחסור, שחיתות והחלפה מוחלטת של האדם. כאשר מכים את שלהם, מסמנים אותם, מחזיקים אותם בשרשרת, מחזירים אותם להסתערות לאחר בית החולים ובמקביל מרעיבים אותם, כבר אי אפשר להעמיד פנים שהבעיה מסתכמת ב”מפקדים אכזריים”. דיילי מייל מתארת לא אוסף של פשעים בודדים, אלא סביבה צבאית שלמה שבה חיי אדם שווים פחות מצו.