- December 21, 2025
- 9:01 am
- בעולם
בראשית נובמבר 2025, בלוצרן השווייצרית, הלכה לעולמה בשקט לידיה קלימובנה סבצ’וק – אחת האחרונות מבין חסידות אומות העולם האוקראיניות שעוד היו בחיים. היא הייתה בת 100. לא פוליטיקאית, לא כוכבת תקשורת – אישה שנראית במבט ראשון רגילה לחלוטין, שבנעוריה פעם אחת אמרה «כן» לחייו של אדם זר, וכל שאר חייה חיה עם הבחירה הזאת.
צל בהיר של מאה שנה
אם לפרק את דרכה לשורות יבשות, נקבל כמעט רשימה ספרותית: 1925 — לידה בוויניצה. 1941–1944 — כיבוש גרמני, עזרה מחתרתית ליהודים ולחיילים סובייטים. שנות ה־50 — משפחה, ילדים, קייב. 2 בינואר 1995 — הכרה כחסידת אומות העולם ביד ושם. פברואר 2022 — מלחמה חדשה, הפעם פוטיניסטית־רוסית. אפריל 2022 — פינוי מקייב. נובמבר 2025 — מוות בלוצרן.
אבל בין התאריכים האלה – מרתפי הבטון של ויניצה, עליית הגג שבה הסתירו חייל, הצעקה בשוק, שם היכו פעם את לידיה בגלל שעזרה לחבר יהודי של אחיה, פשיטות לילה, דירת קומונל בקייב, רכב פינוי תחת יללת האזעקה ואגם שווייצרי שבו האלפים משתקפים בשלווה.
השרשרת הזאת – והיא עצמה חייה.
בין היטלר לפוטין: מאה שנה של אישה אחת
הסיפור של לידיה סבצ’וק מרשים בכך שהיא ממש עברה לאורך קו השבר בין שתי מלחמות שונות, אבל דומות מאוד. בנעוריה הלך לקראתה היטלר עם «תורת הגזע» שלו ויחידות הענישה בוויניצה. בזקנתה – פוטין עם «העולם הרוסי» שלו וטילים על קייב. שתי תקופות שונות, שתי צורות שונות של תעמולה, אבל אותו מבט קר על בני אדם כעל «חומר».
בשנות ה־40 גרמניה הנאצית החליטה מי זכאי לחיות ומי לא. החייל היהודי שהסתירה משפחת סבצ’וק בעליית הגג היה, לפי הלוגיקה של הרייך, פשוט «מיותר». בשנת 2022 השלטון הרוסי באותו אופן מנסה למחוק את האוקראינים מן המציאות — «אין כזה עם», «מדינה מלאכותית», «טעוני דה־נאציפיקציה». עבור לידיה כל הנוסחאות האלה לא היו מופשטות: קודם היא הסתירה אדם שהיטלר רצה למחוק, ואחר כך היא עצמה מצאה את עצמה בעיר שפוטין ניסה להפחיד עד שתשקוט.
בין שני המשטרים האלה — מאה שנות חייה. עליית הגג בוויניצה, שבה בלחש העבירו אוכל לחייל «איוואן פטרוב», שהיה בעצם יהודי מקייב בשם יצחק טרטקובסקי. הדירה בקייב, שבה בגיל 98 שמעה אזעקות וביקשה מהבת להזיז את המיטה מהחלון, כדי שהרסיסים לא יפגעו. המכונית שבה הוציאו אותה מקייב, דיפלומטים ומתנדבים — כמו השתקפות במראה של איך פעם משפחתה הביאה את יצחק מהבית המסוכן לקצה אחר של העיר.
אם לפשט עד הקצה: היטלר בנה עולם שבו אנשים כמו טרטקובסקי לא היו אמורים להיות. פוטין בונה עולם שבו אנשים כמו לידיה ושכניה האוקראינים רצוי שיהיו «בלתי נשמעים ובלתי נראים». ובתוך כל זה — אישה אחת, שבגיל 17 אמרה «כן» לחייו של אדם זר, ובגיל 98 שמעה «אנחנו חייבים להציל אתכם» כבר מאנשים ומדינות אחרות.
לידיה סבצ’וק חיה את חייה ממש בין שני נאצים — הישן והחדש, ה«קלאסי» והמודרני. אבל אף פעם לא נעשתה דומה לאף אחד מהם. דווקא מנקודה זו — השוואת שתי מלחמות ובחירה אנושית אחת — כדאי להמשיך להביט בביוגרפיה שלה.
בית סבצ’וק: ויניצה, עליית הגג והחייל «איוואן פטרוב»
לידיה נולדה בוויניצה למשפחתם של סטפן ונדז’דה סבצ’וק. תחת אותה קורת גג עם ההורים חי גם אחיה ולנטין. החיים התנהלו כמו אצל אלפי משפחות אחרות באוקראינה הסובייטית עד 22 ביוני 1941 — היום שבו גרמניה וה־SSSR, לאחר שחילקו ביניהם קודם את פולין, מדינות הבלטיות ורומניה, התחילו מלחמה זה בזה.
את ולנטין גייסו ל«הצבא האדום». הקשר אתו נקטע במהרה. הפחד על הבן נעשה עבור משפחת סבצ’וק רקע קבוע. ודווקא התחושה הזאת — דאגה לילד שלהם — דחפה אותם בהמשך לא להפנות את הגב לזר.
במרץ 1942 הגיע לבית סבצ’וק גבר. הוא הציג את עצמו: «איוואן פטרוב», חייל סובייטי שנמלט ממחנה שבויים גרמני. סיפורים דומים היו אז באוקראינה באלפים, אבל זה התברר כמיוחד.
המשפחה החליטה להכניסו. פטרוב התגורר בעליית הגג. לידיה הביאה לו אוכל, דיברה איתו, הקשיבה לסיפוריו הקטועים. בהדרגה הוא הבין שאפשר לסמוך על האנשים האלה. הוא שם לב שלידיה והוריה כבר עוזרים לאחרים — מביאים אוכל למכרים יהודים, לפעמים מסתירים אותם אצלם לפרקי זמן קצרים.
לא הרבה לפני כן הסתתר בבית סבצ’וק כבר חברו הטוב ביותר של בנם ולנטין — יהודי. פעם זיהו אותו בשוק; על כך היכו את לידיה באכזריות. החוויה הייתה קשה, אבל לא עצרה את המשפחה.
כאשר פטרוב הבין שהסבצ’וקים מוכנים להסתכן לא רק במילים, הוא גילה את האמת: «שמי יצחק טרטקובסקי. אני יהודי מקייב».
באותו רגע קייב כבר חוותה את באבי יאר, וויניצה — טבחי יהודים והקמת גטו. יצחק ידע: בלי משפחה כמו סבצ’וק, כמעט אין לו סיכוי.
עליית הגג, העיר העתיקה והשחרור
מאותו רגע חי יצחק אצל סבצ’וק בשמו האמיתי, עבורם, אף שעל הנייר המשיך להירשם כ«איוואן פטרוב». מקלטו היה עליית הגג. כאשר סיורים צעדו ברחוב או שבאו לבית בודקים, הוא עלה למעלה והסתתר.
באפריל 1943 קיבלה המשפחה הוראה לפנות את הבית: רצו לשכן בו חיילים גרמנים. הסבצ’וקים נאלצו לאסוף את חפציהם בחיפזון. לכאורה, זה היה רגע נוח «לשכוח במקרה» את השכן היהודי. אבל הם לקחו את יצחק איתם.
המשפחה עברה לפרבר של ויניצה בשם העיר העתיקה. שם הציגו אותו כקרוב משפחה. בחדר החדש הכול היה פשוט: מיטות, שולחן, כמה כיסאות. אבל הייתה גם עליית גג, שאליה עלה יצחק בכל פעם שבאו לבית בודקים או פקידים — לבדוק מסמכים.
בסוף 1943 חוסל סופית גטו ויניצה, ואת היהודים שנותרו הרגו. כמה הצליחו לברוח, ובניסיון להינצל דפקו על דלתות התושבים. על רקע הידוק המשטר נאלצו הסבצ’וקים להיות זהירים עוד יותר: כל טעות קטנה הייתה יכולה לעלות בחייהם ובחייו של האדם שהסתירו.
ב־20 במרץ 1944 נכנס הצבא הסובייטי לויניצה. יצחק יצא מן המחתרת, חזר לכוחות. המשפחה ליוותה אותו כמו שמלווים בן בית. הם לא ידעו אם יתראו שוב.
מפגש ברחוב ומשפחה אחרי המלחמה
לאחר המלחמה השתחרר יצחק טרטקובסקי, סיים את לימודיו במכון האמנות בקייב ונשאר בבירה. הוא התחיל מהזמנות קטנות, ובהדרגה הפך לצייר מוכר. זו כבר הייתה חיים אחרים — עם סטודיו, צבעים ובדים, אבל הזיכרון על ויניצה לא נעלם.
בתחילת 1951 אירע מה שבדרך כלל מראים בסרטים עם מוזיקה ברקע. יצחק הלך ברחוב בקייב — ופתאום ראה פנים מוכרות. זו הייתה לידיה. מפגש מקרי, כמה מילים, אחר כך מפגש נוסף — כבר מתוכנן.
כעבור שנתיים, ב־1953, הם נישאו. עבור חלק זה אולי נראה כמו עלילה רומנטית על «המציל והניצל», אבל עבורם זה היה איחוד של אנשים שעברו אותו אש.
במשפחה נולדו שני ילדים — אנטולי וילנה. שניהם הלכו בדרך האמנות. ציורים, סטודיואים, תערוכות — כל זה הפך להמשך של הסיפור שהתחיל פעם בבית הוויניצאי עם עליית הגג.
שנות קייב וההכרה מיד ושם
המשפחה השתקעה בקייב. לידיה עבדה, ניהלה את הבית, תמכה בבעלה. בביתם עלו מדי פעם זיכרונות מוויניצה: על האח ולנטין, על היהודים שניסו לעזור להם, על איך ששכבה על הקרקע אחרי שהוכתה בשוק. אבל אלה היו שיחות «לבית», ללא פאתוס.
רק בשנות התשעים קיבלה ההיסטוריה של סבצ’וק המשך רשמי. ב־2 בינואר 1995 העניק יד ושם לסטפן, נדז’דה ולידיה סבצ’וק את תואר חסידי אומות העולם. על הקיר בדירה הקייבית הופיעה מסגרת מסודרת עם התעודה והמדליה.
עבור לידיה זה לא היה כל כך «פרס» כמו אישור לכך שמה שעשו – אכן נראו ונרשמו.
כשמלחמה חזרה: פברואר 2022
ברגע תחילת הפלישה הרוסית בקנה מידה מלא לאוקראינה הייתה לידיה בת 98. היא חיה בקייב, יחד עם בתה ילנה וחתנה אולג.
ליל 23–24 בפברואר 2022 שבר את השקט המוכר: פיצוצים, חדשות, טלפונים. במהרה אחד ההפגזות פגע בביתם — חלונות מנופצים, רסיסי זכוכית, אוויר קר בדירה. מצב בריאותה של לידיה כבר היה קשה: דמנציה, חולשה, תלות בעזרת אחרים.
דיברו איתה על פינוי — רכבת, אוטובוס, מכוניות מתנדבים. היא, לפי זיכרון הקרובים, בהתחלה רק נענעה בראשה: «לעזוב? שוב?». היא כבר ראתה פעם אחת איך מסתיימת מלחמה, ולא האמינה שבפעם השנייה אפשר יהיה להימלט.
כמעט חודש וחצי המשפחה חיה תחת אזעקות. לינות במסדרון, תיקים עם חפצים ליד הדלת, שיחות על אילו תרופות חסרות. באיזשהו רגע היה ברור: להישאר — פירושו «לשחק ברולטה».
הדרך לחיים חדשים: דיפלומטים, קרן והגבול
הסיפור של לידיה הגיע לאנשים שעסקו בהצלת קבוצות פגיעות — ניצולי שואה, חסידי אומות העולם, קשישים.
מצד ישראל הצטרף שגריר ישראל באוקראינה מיכאיל ברודסקי. מצד אחר — הפעיל הציבורי הבריטי ג’וני דניאלס והארגון שלו From The Depths. הם עשו את מה שהם יודעים הכי טוב: הפכו את סיפורו של אדם אחד לתוכנית מעשית מאוד.
ב־11 באפריל 2022 הושיבו את לידיה למכונית והוציאו אותה מקייב. בדרך — מחסומים, בניינים הרוסים, מכתשים מטילים. עבורה זו הייתה הפינוי השני בחייה. בגבול עם פולין עזרו לה מעמדה כחסידת אומות העולם ותשומת הלב של הדיפלומטים הישראלים: בדיקת מסמכים, תיאומים — כל זה עבר במהירות מרבית.
אחר כך — עוד כבישים, ולבסוף — שווייץ.
לוצרן: אגם, הרים וסיום שקט של סיפור
לוצרן קיבלה אותה באוויר אחר: לח, מלא ריח של אגם וגשם וקפה. נכדתה של לידיה מצאה מראש דירה קטנה. היה בה כל מה שצריך בפשטות: מיטה, חלון עם נתח קטן של שמיים, מטבח שבו אפשר לבשל מרק, ומעלית — בלעדיה אי־אפשר היה להוריד כיסא גלגלים.
אל גורלה הצטרף הקרן השווייצרית Gamaraal Foundation, שכבר שנים רבות תומכת בניצולי השואה ובמציליהם. מנהלת הקרן, אניטה וינטר, עזרה לארגן רופאים, תרופות וטיפול בסיסי.
לידיה כמעט לא הלכה, אבל עוד זמן־מה שמרה על רגעים בהירים של צלילות. בתה ילנה עשתה הכול כדי שהרגעים הללו לא יהיו קשורים לקירות בית חולים, אלא למשהו חי. כשניתן היה, היא הוציאה את אמה לאגם לוצרן: מים, סירות, ילדים עם גלידה, רעש אוטובוסים — חיים עירוניים רגילים, שחסרו כל כך לקייב.
דווקא כאן, בלוצרן, סיפורה של לידיה נעשה ידוע לציבור האירופי. כתבו עליה בBlick ובSonntagsBlick, פרסמו תמונות וסיפרו איך אישה אחת עברה שתי מלחמות וניצלה פעמיים — תחילה בוויניצה, אחר כך בקייב.
הסתיו האחרון ונובמבר 2025
עד 2024 מלאו ללידיה 99. בירכו אותה בבית, בלי טקסים גדולים. הרופאים דיברו בזהירות: המצב קשה, אבל יציב לגילה.
בסתיו 2025 התחיל הגוף לוותר. היא ישנה יותר ויותר, הגיבה פחות ופחות לשיחות. המשפחה החליטה לא לאשפז אותה. ילנה ישבה לצדה, החזיקה את ידה, לפעמים קראה בקול או השמיעה שירים אוקראיניים שהזכירו את הילדות.
בראשית נובמבר נדם לבה של לידיה סבצ’וק.
קרן Gamaraal הודיעה על מותה, והעיתון האוקראיני JewishNews פרסם מודעת אבל: בלוצרן מתה אחת מחסידות אומות העולם האוקראיניות האחרונות. היא נקברה בשווייץ, אך חלק מהביוגרפיה שלה נשאר לנצח בוויניצה ובקייב.
למה צריך לדעת את שמה
סיפורה של לידיה סבצ’וק — זה לא רק עלילה על הצלת יהודי ופינוי אישה זקנה מקייב. זה מסלול שמחבר את ויניצה, באבי יאר, קייב, יד ושם, גבול אוקראינה–פולין, לוצרן השווייצרית ועשרות אנשים שבשנים שונות אמרו: «אנחנו חייבים לה».
- עבור אוקראינה זה דוגמה לכך שהכבוד האנושי לא נגמר במשטרים ולא בגבולות.
- עבור ישראל — המחשה חיה למה בכלל קיים מוסד חסידי אומות העולם.
- עבור אירופה — תזכורת לכך שמלחמה ורצח עם אינם מופשטים, אלא פנים, כתובות, עליות גג ומטבחים שבהם מתקבלות החלטות.
לזכור את שמה של לידיה סבצ’וק — פירושו להכיר בכך שההיסטוריה לא מסתיימת בארכיונים. היא ממשיכה באופן שבו אנחנו מתייחסים היום לצרתו של הזולת.
שם: לידיה קלימובנה סבצ’וק מקום לידה: ויניצה, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית מעשה מרכזי: הסתרת יצחק טרטקובסקי ויהודים אחרים בזמן הכיבוש הגרמני תואר: חסידת אומות העולם (יד ושם, 2 בינואר 1995) שנות חיים: 1925–2025
וזה באמת אחד מאותם סיפורים הנדירים שבהם המילה «חסידה» נשמעת לא כקלישאה, אלא כהגדרה מילולית של מקצוע — להיות בן אדם.
מה זה אומר עבורנו — НАновости. חדשות ישראל
עבור НАновости — חדשות ישראל הסיפור של לידיה סבצ’וק הוא לא «עלילה יפה מן העבר», אלא מראה למה שקורה איתנו היום. חסידה אוקראינית אחת חיה מאה שנה בין היטלר לפוטין, ושני המשטרים האלה בנקודות שונות ניסו לקחת ממנה בית, מדינה והזכות לזקנה שקטה.
כשישראל וארגונים יהודיים עוזרים לאישה כזאת לצאת מקייב ההרוסה ולבלות את שנותיה האחרונות ליד אגם בלוצרן, זו לא “צדקה בשביל הפרוטוקול”. זה תשובה ישירה לשאלה: מי אנחנו — צאצאי הניצולים והמצילים — בעולם שבו שוב יורים על ערים שלווים ושוב נשמעת שפת השנאה.
עבור ישראלים, עבור אוקראינים בישראל, עבור יהודים באוקראינה הסיפור הזה מזכיר שהחוויות המשותפות שלנו של השואה, הדיכוי הסובייטי והמלחמות של ימינו באוקראינה ובישראל יוצרות מסקנה אחת ארוכה ולא נוחה לדיקטטורים: אנשים כמו לידיה סבצ’וק אי־אפשר להפחיד עד הסוף.
ואם רוסיה הפוטיניסטית מנסה היום לשחק ב«מאבק נגד נאציזם», אנחנו חייבים בכל פעם לקרוא לדברים בשמם: נאציזם — הוא במקום שבו הורסים ערים, מגרשים ילדים ומכחישים את קיומו של עם שלם. ולכן НАновости תמשיך לספר סיפורים כאלה — על אלה שלא הסכימו להיות קורבנות לא אצל היטלר ולא אצל פוטין, ועל אלה שבוחרים היום להיות בצד ה«אור» ולא בצד התוקפן.
מקורות
У віці 100 років померла одна з останніх Праведниць народів світу з України Лідія Савчук
Lidiya Savchuk — DontBeABystander.org
Die unglaubliche Geschichte der Lidia Savchuk — Blick
One life, two wars — SonntagsBlick / Swiss Press Award
Aid campaign Ukraine — Gamaraal Foundation
This is 97-year-old Lidia Savchuk, a Righteous Among the Nations… — Gamaraal Foundation (Instagram)
